סיפור-שואה ללא שואה / חבצלת פרבר

 

 העולם התעייף מנוראות השואה ומוכן לקבלה מצידה החיובי. זאת אחת הסיבות להצלחתה של הנובלה הקטנה והמאופקת על ניסיון הצלתו של יהודי בידי אזרחים הולנדים טובי לב. רק בזיכרונותיו מישיר הסופר מבט אל הרוע המוחלט

קומדיה בסולם מינורי, האנס קיילסון; מגרמנית: רחל בר-חיים ודפנה עמית, כתר, 2011, 207 עמ'

נובלה קצרה (בתרגומה של רחל בר-חיים) היא שנתנה את שמה לספר, הכולל שני חלקים נוספים: "כאן ביתי, זיכרונות" (אוטוביוגרפיה), ו"מאה שנים, שיחה עם קיילסון", שניהם בתרגום מגרמנית של דפנה עמית.

הנובלה "קומדיה בסולם מינורי" מתרחשת בכפר הולנדי קטן. זהו סיפורם של וִים, רואה חשבון במפעל למכונות ואשתו מרי, עקרת בית, בני זוג הולנדים צעירים שמחביאים יהודי המכונה בשם ניקו. ניקו, שאינו שמו האמיתי של היהודי, הוא איש מבוגר מהם בהרבה, סוכן-נוסע-לשעבר של תמרוקים. מסביבם ישנה טבעת שלמה של אנשים נוספים, שמסייעים להם בפועל או ששותפים פסיביים לסוד: אחותו של וים, קובה, והרופא המטפל בניקו כשהוא נופל למשכב; וכן אלה שמסייעים מתוך שתיקה, שחושדים או יודעים על הימצאותו האסורה של היהודי בביתם של וים ומרי – והם שותקים, אינם מלשינים על וים ומרי, ולא מסגירים את היהודי ואת אלה שנותנים לו מחסה.

הנובלה מתחילה וכמעט מסתיימת במותו של ניקו: כבר בתחילת הסיפור אנחנו יודעים שזה יהיה סופו. כך נחסך מאיתנו המתח הכרוך בידיעה שבני הזוג עושים מעשה אסור ומסוכן, ושחייהם של השלושה, ואולי של אנשים נוספים, נתונים בסכנה מתמדת מפני גילוי והוצאה להורג. הנובלה מתרכזת בתיאור החיים המשותפים של המסתתר והמסתירים, ביחסים ביניהם ובעיקר בהתבוננות לעומק התחושות והרגשות המשתנים-חליפות, הסותרים, של כל אחד משלוש צלעותיו של המשולש הלא קל הזה.

קיילסון מפליא לתאר את הלכי נפשו של ניקו: את השינויים הרגשיים שהוא עובר – מתחושה של הקלה ואושר על שמצא מחבוא וסיכויים להינצל, ועד לתחושה הולכת וגוברת של מחנק, מרירות, ואפילו, לרגעים, של שנאה: שנאה כלפי הבית שבו הוא כלוא למעשה, וכלפי האנשים שנותנים לו מחסה ומגִנים על חייו, ובה בעת הם גם מתפקדים כסוהרים וכשובים שלו.

גילויים מחדש של הנובלה ושל קטעי הזיכרונות התקבל בעולם בתשואות, על ידי קוראים ומבקרים כאחד. "האנס קיילסון הוא גאון", הצהיר ה'ניו יורק טיימס' בהתלהבות. אבל קיילסון לא השתכנע מן התשבחות המופלגות ולבו לא גבה. "חשבתי שהביקורת ההיא הייתה קצת קיצונית, לא כן?", הגיב לשבחים שהרעיף עליו העיתונאי האמריקני. "כשקראתי אותה בפעם הראשונה חשבתי, 'זה באמת עלי?… אני אפילו לא ממש סופר!'" (דברים שאמר ב-2010 בראיון ל'אובזרבר' הבריטי. מתוך ה"פתח דבר" מאת אדר זאבי).

גאון או לא, קיילסון עושה כאן מעשה יוצא דופן: מספר סיפור-שואה ללא שואה. ולא רק בטון מינורי, באיפוק, במילים שקטות ובקול נמוך. אלא אפילו ברוח של קומדיה – אם כי קומדיה בסולם מינורי. כלומר: קומדיה בלתי-הרמונית, ספוגה עצב ורוויה צללים ופינות אפלות. קומדיה שכתובה מתוך מודעות עצמית טראגית של המחבר ובעיקר באנדרסטייטמנט. ייתכן שההומור והאנדרסטייטמנט הם התגובות היחידות האפשריות לאדם מסוגו של קיילסון: אדם שהוא מטבעו בעל אישיות יציבה ומאוזנת, לא דיכאונית (כמו, למשל, פרימו לוי) ולא היסטרית. אדם אופטימי ובעל הרגלי תגובה מאופקים, ממושמעים ועצורים. ובנוסף לכך גם מדען, בעל הכשרה רפואית ופסיכיאטרית.

גם מועד הכתיבה ממלא כאן תפקיד חשוב: "קומדיה בלתי הרמונית" היא התגובה האפשרית היחידה עבור קיילסון, כשהוא יושב לכתוב אותה מיד לאחר שהוא עצמו יצא מן המחבוא, ועודנו מלא רגשי תודה, הערכה והוקרה להולנדים האמיצים שנתנו לו מחסה ובזכותם שרד בשנים הנוראות האלה. הוא גם מקדיש את הספר "לליאו וסוזֶה מדלפט" – האנשים שהסתירו אותו והצילו את חייו. אומץ הלב והרוח האנושית הטובה – הנכונות לסייע, שמירת הסוד, הסולידריות עם הנרדפים באשר הם בני אדם, יהודים או הולנדים – אלה האורות השורים על הספר וקורנים מבין דפיו. דבר אין בינם לבין ההכרה המאוחרת יותר במציאות האמיתית, שבה מילאה הולנד את חלקה הרע בתחזוקה של ענן האפלה והאפר מעל שמיה של אירופה.

רק כחמישים שנה לאחר כתיבת הנובלה כותב קיילסון בזיכרונותיו (המהווים את חלקו השני של הספר) על המציאות ההיסטורית האמיתית של הולנד באותם ימים: "על הולנד אומרים שהיא הייתה פולין של המערב. משום ארץ כבושה אחרת לא הוסגרו, יחסית, כל כך הרבה יהודים לשמד (= להשמדה). שום ארץ מערבית אחרת לא סיפקה מספר כה גדול יחסית של גברים למכונת המלחמה הגרמנית (דהיינו: משתפי פעולה הולנדים עם הנאצים) " (עמ' 167). כידוע, המוניטין שיצאו דווקא להולנדים כמצילי היהודים הגדולים התבררו במהלך השנים – למרבה הצער והכאב – כמוגזמים.

ועדיין, קיילסון אינו משנה את הנוסח המקורי של הנובלה "קומדיה בסולם מינורי", והוא דבק באמונתו הבסיסית בטוב לבם ובאומץ רוחם של ההולנדים: "צריך גם פה (כלומר: בהתחשבנות על שיתוף הפעולה ועל הסגרת היהודים על-ידי ההולנדים) לנקוט שיקול דעת זהיר, נקי… אני יודע שאני חב את הצלתי גם לחברים הולנדים, לנורמות החיים האזרחיות המעוגנות בחוק בארץ זו… היו רבים, רבים מאוד, שלא הסבו מבטם הצידה, שנקטו עמדה של התנגדות… יותר מחמשת אלפים ילדים ניצלו…". ההסתכלות הזאת, האופטימית לכאורה, המאמינה ביצרו הטוב של האדם ההולנדי, היא המאפיינת את "קומדיה בסולם מינורי". לעומת זאת, דווקא בזיכרונות מתיר קיילסון עצמו את הרסן ונותן ביטוי חופשי למדי – ונועז מאוד עבור אדם מסוגו – לטרגדיות שמילאו את חייו: "קרעי חורבן הם שעיצבו את חיי ואת זיכרונותיי. גם הרשימות האלה… כולל המקומות שבהם מתוארות חוויות נחמדות ומשמחות, רוויות בהתנסויות מרות, באובדנים חסרי תקנה…".

כל זה כמעט שאינו נחשף ב"קומדיה". השליטה העצמית והכרת התודה העמוקה של הכותב מדחיקות את הרוע. ואפילו מעט הפחד, האימה והחרדות שהוא מניח לסיפור לחשוף – יוצאים יותר "קומדיה" מאשר "סולם מינורי". אולי זאת הסיבה לכך שהגיבור היהודי המסתתר של הנובלה, ניקו, "חייב", מבחינה ספרותית, למות בתוך כ-60 עמודים, כששאר עמודי הנובלה (פחות מ-90) הם מסגרת למוות הזה: מעין "פלאש-בק" בראשית הנובלה, המביא את סוף הסיפור, ואפילוג המתאר מה קרה לאחר שניקו מת. אי אפשר למשוך את סיפור ההסתתרות יותר מ-60 עמוד, מבלי לעבור לחשיפה של מלוא האימה, האפלה והרוע שמסביב.

מותו של ניקו מאפשר להטות את המבט לפארסה שבאירוע הזה: כל כך הרבה מאמצים וסיכון עצמי של המסתירים – בשביל שבסוף המסתתר ימות להם, ועוד מוות נורמלי כל כך ובלתי-הרואי! וגם: "האכזבה האנושית הקטנה, שהוא מת דווקא להם: בלבה דמיינה מרי איך ביום השחרור יצאו שלושתם שלובי זרוע מהבית. כולם יֵדעו מיד במי מדובר… כל מי שמוכן להקריב משהו זקוק לסיפוק מסוים. ואז היו מרגישים… שהניצחון הוא גם קצת שלהם…". עד לנקודה הזאת – ולא צעד אחד יותר – מוכן קיילסון ללכת בסיפור השואה שלו. עד הפארסה, עד האכזבה האנושית הקטנה, היצר הרע הזעיר והתמים של בקשת הסיפוק האנוכי. מעבר לזה מצויים הרוע המוחלט והתהום – ואליהם הוא מוכן ומסוגל להישיר מבט כאדם, אך לא כסופר.        

בעיני הביקורת ב'ניו יורק טיימס', האיפוק הזה, הכתיבה העצורה והבלתי-חושפנית, נראים כמו גאונות. אולי משום שאחרי שבעים שנה בערך, קל יותר – אפילו ליהודים ובוודאי ללא-יהודים – לקרוא את הכתיבה המאופקת של קיילסון על השואה, ולא את הזעקה האיומה של פרימו לוי או של אלי ויזל. העולם, וגם אנחנו כנראה, התעייף מנוראות השואה, ממשתפי הפעולה, מן המלשינים והרוצחים. העולם רוצה לקבל את השואה מצידה החיובי, מצד רסיסי האור, המנות הזעירות, המתוקות, של הסולידריות האנושית, גבורת המעטים והעזרה שהייתה – אמנם פחות מדי – ליהודים.  

קיילסון, שיודע את האמת, חושב ש"גאון" זו הגזמה, ואני מצטרפת במלואה להערכתו זאת. אבל אם לא גאונות, יש כאן ללא ספק יכולת יוצאת דופן להתנתק מן החוויה האישית הנוראה ולכתוב עליה מתוך איזה שהוא רוגע, ב"סולם מינורי". זוהי עדות מרשימה לאישיותו הייחודית של קיילסון ולתפיסתו המיוחדת את העולם ואת בני האדם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בינואר 2012, ב-סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: