החיים כאמנות / שלום רוזנברג (לפרשת ויחי)

 

מה בין אבלות על אדם לאבלות על ספר תורה? בעקבות הרב י"ד סולובייצ'יק

איור: מנחם הלברשטט

מנהגי אבלות רבים הם, ומקצתם נזכרים בספר בראשית. כך קריעת הבגדים כמו שמצאנו אצל יעקב כאשר הובאה לפניו כתונת הפסים של יוסף, טבולה בדם: "וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו". כך גם שבעת ימי האבלות המוזכרים בפרשתנו: "וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל שִׁבְעַת יָמִים".

"וַיַּעַש לְאָבִיו". זהו אבל אינטימי, משפחתי. על פי ההלכה, יש גם אבלות מסוג שני, זו המקשרת אותנו אל האנשים שהיו מורנו הדגולים: "חכם שמת הכל קרוביו הכל קורעין…" (תוספתא מועד קטן ב, ט). זאת אבלות ציבורית, כאבלות שליוותה את מותו של יעקב.

על יד שני סוגי אבלות אלו, האינטימית והציבורית, יש על פי ההלכה אבלות מסוג שלישי, כמעט אנונימית, המחייבת אותנו בתנאים מסוימים. כך קוראים אנו במסכת מועד קטן (כה ע"א): "רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה, חייב לקרוע; הא למה זה דומה? לספר תורה שנשרף".

השוואה מופלאה! אנו חייבים להתאבל על ספר תורה שנשרף, ובאותה מידה על כל אדם הגון, כשאנו עדים למותו, אף על פי שאין אנו קרובים למת. אדם שמת? ספר תורה שנשרף? מה הקשר ביניהם? על השוואה זאת עמד רבי יוסף דב סולובייצ'יק בספרו 'על התשובה' (עמ' 246). אביא לפניכם את עיקרי דבריו, המהווים דוגמה לניתוח תלמודי קונצפטואלי. אך, כדי להמחיש אותו, ארשה לעצמי לביים סיטואציה משפטית, שעלולה להתממש – כך אני חושש – בעתיד הלא רחוק.

תורה מסין

מעשה שלא היה, כך היה. יבואנים זריזים התחילו לייבא ספרי תורה הכתובים על ידי גרפיקאים במעצמה כלכלית במזרח הרחוק (שמה נשמט מזיכרוני), שבה המשכורות נמוכות עד למאוד. בשלב הראשון נעשו ניסיונות לסחור בספרי התורה, אך אלה היו פסולים לחלוטין מבחינה הלכתית ונקבעו כמזויפים. ספרי-תורה, וכן מזוזות ותפילין, חייבים הרי להיכתב על ידי יהודים המאמינים בקדושת הטקסטים שהם מעתיקים.

אלא שאחרי זמן לא רב הופיעו יבואנים מתוחכמים יותר. הם חילקו את העבודה לשניים. באמצעות העבודה הזולה שבמרחקים הם כתבו את ספרי התורה בדיו אדום, הידוע בימי חז"ל כ'סִקְרָא'. כשהספרים הגיעו לארץ, סופרי סת"ם, יהודים המאמינים בקדושת התורה, עברו בדיו שחור על האותיות האדומות, מבלי שהדבר יורגש כלל. בשפה ההלכתית הטכנית, ניתן לומר שבספרים אלה נוצרו שתי שכבות, כתב תחתון פסול, וכתב עליון שנעשה בכשרות מלאה. זמן הכתיבה הכולל התקצר פלאים, וכמובן ניתן היה למכור את ספרי התורה ברווח עצום.

הרבנים פסלו גם ספרים אלה. היבואנים לא ויתרו וערערו על ההחלטה. הם הסתמכו על הלכות שבת: נניח שהסופר היהודי היה מוסיף את הכתב העליון, השחור על גבי האדום, בשבת, ודאי היו החכמים קובעים שחילל שבת. ולא פעם אחת, אלא פעמיים – בכך שהוא מחק את הכתב התחתון האדום וכתב את הכתב העליון השחור! אם כך, טענו, הרי ש"כתב עליון הוא כתב". סופר הסת"ם הוא אשר כתב את ספר התורה, הספר אינו פסול, "ואנו שוב בביזנס".

בעקבות דבריו של הרב סולובייצ'יק ב'על התשובה' נוכל להבין במה טעו והטעו העותרים. עלינו להבדיל בין שני מושגים שונים של כתיבה. ישנה כתיבה שאותה נכנה 'טכנית', אשר יכולה להישאר אנונימית. אך ישנה גם כתיבה שניתן לכנותה אישית, אינדיבידואלית, כמו למשל חתימת עדים על עדותם, חתימת הנישום על הצהרתו, או פשוט חתימה בצ'ק. מהותה של כתיבה אישית זאת תובן במשל פשוט. נתאר לעצמנו מקרה שבו ראובן כותב מכתב בדיו אדום ושמעון עובר עליו בדיו שחור, בצורה מדויקת ומבלי להשאיר עקבות. שמעון מביא לאחר מכן את המכתב לחברה שאליה הוא רוצה להתקבל, וזו מעבירה אותו לגרפולוג, שאינו ער לתהליך. את מי בדק הגרפולוג? ברור שאת מי שכתב את הכתב התחתון.

חכם הרזים

אכן, לפנינו שתי גישות אנושיות. הן באות לידי ביטוי אכזרי כשנגנבות יצירות אמנות ממתכת, כדי למכרן כמתכת למחסני גרוטאות. יצירת אמנות היא משהו יותר מאשר גוש מתכת, ואף יותר ממוצר שנוצר באופן תעשייתי בבית חרושת. כך גם ספר התורה. הוא חייב לבטא את האינדיבידואליות של הכותב, את רצונו וכוונתו. אסור שהספר יהיה תוצאה של כתיבה מכנית, כדפוס למשל, והוא פסול אף אם הוא מעשה אדם העובר על מלאכתו של אחר. ספר תורה אינו מוצר תעשייתי, אלא יצירת אמנות שחלה עליה קדושה.

אך כך הם גם החיים האנושיים. החיים האנושיים הם יצירת אמנות. לפעמים זאת אמנות פרימיטיבית ותמימה. לפעמים היא דומה לאמנות הממלאת הרבה מוזיאונים מאז "המזרקה" של מרסל דושאן. לפעמים, כמו גלי-עד שהקימו משפחות כואבות במקומות שבהם נפלו יקיריהם, זאת אמנות שנעשקה כדי להפכה לגרוטאות מסחריות. אלו הן יצירות אמנות שבהן הרגש הוקפא במתכת, לזכר יצירת האמנות של חיי אדם, יצירה שנקטעה באיבה.

יצירת אמנות היא ביטוי לאינדיבידואלי, לבלתי חוזר, כספר התורה, כחיי האדם. מכאן השוואתו של רבי שמעון בן אלעזר בין האדם העומד על המת בשעת יציאת נשמה לבין הרואה ספר תורה שנשרף. והרב סולובייצ'יק מוסיף: "מכאן שאי אפשר למלא מקומו של אדם, של כל אדם, שהלך לעולמו. אין אנו אומרים הלך סנדלר – יבוא אחר במקומו; הלך חייט יבוא אחר במקומו; יבוא פקיד אחר במקום פקיד שהלך… מפני שאדם, כל אדם, אין לו תמורה, הוא אינו 'אחד' שאפשר למלא מקומו באחד אחר, אלא 'יחיד' שיש בו משהו המיוחד אך ורק לו ולא לשום אדם אחר".

דברים אלה חוזרים על אחד מיסודות ההגות החסידית שלפיו על כל אדם מוטלת בעולם מטלה שרק הוא יכול להוציאה לפועל. את האינדיבידואליות האנושית ביטאה ההלכה בברכה מיוחדת שיש לומר במפגש עם 'אוכלוסין', דהיינו עם ההמונים (מבחינה טכנית שישים ריבוא). לפנינו המון שבו נוטה האדם לאבד את האינדיבידואליות שלו. חז"ל רואים בהמון את העיקרון ההפוך (תוספתא ברכות ו, ה): "הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים שאין פרצופיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו". אף בתוך ההמון, עלינו לברך על האינדיבידואליות האנושית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: