גווילים נשרפים, אותיות פורחות / נילי בן ארי

 

 שרידי מגילת אסתר שנשרפה בליל הבדולח, פרס שקיבלו ילדות מהכנסייה בעודן מתחבאות במנזר, פמוטים ומכתבים – אלה הם רק מקצת הפריטים שנאספו לשימור במבצע 'לאסוף את השברים' של יד ושם. זיכרון לעולם אבוד

כאן נולדתי, אמרתי לבני.

הורי וזקני נולדו כאן קרוב.

נולדים, כאן היה בית

אמרתי לבני…

(טוביה ריבנר)

ביום חמישי כ"ג באלול תשע"א התקיים במתחם גיל-עוז מבצע 'לאסוף את השברים' מטעם יד ושם לתושבי עמק המעיינות. חברים רבים הגיעו ובידיהם מכתבים צהובים, כמעט מתפוררים למגע יד, שהגיעו מגרמניה או מפולין לישראל בשנים הראשונות של המלחמה, כשעדיין ניתן היה לכתוב ולהצפין מסרים בטקסט התמים לכאורה. בין המסמכים שהובאו הייתה כתובה של חתונה שהתקיימה מיד עם תום המלחמה, כשאנשים חיפשו בלהט את האחיזה בחיים; תמונות של קרובי משפחה שנרצחו; עדויות על חסידי אומות העולם; ועוד סיפורים שנחו שנים רבות באבק השכחה. בנוסף, קיבלנו כרטיסי 'שנה טובה' שהגיעו בזמן המלחמה מהגולה הדוויה, מגילות יוחסין, תמונת מחזור מגימנסיה תרבות ברובנה, מכתבים ביידיש ובגרמנית, סרטיפיקטים ועליהם חותמת הנשר הגרמני וצלב הקרס וצילומים של פעם שבהם כל המשפחה עומדת דום ונערכת לצילום מלכותי. הגברים בעלי זקן ופאות, נשים עם שביסים, נערים בקסקטים, ותינוקות היושבים על ברכי האם. עולם שהיה ואבד לעד.

בין הרבים שהגיעו הייתה יפה חלמיש, חברה ותיקה מקיבוץ עין הנצי"ב. יפה הביאה איתה גווילים שרופים של מגילת אסתר שנמצאה בכפר הולדתה FRISHEIM  שבגרמניה, בחבל ERFTSTADT הסמוך לעיר קלן, ליד הריין. את הספר מצא גוי גרמני בשם תיאודור רטגן, תושב הכפר, בערמת אשפה בשנות המלחמה. תיאודור מצא בערמת הזבל גם חנוכייה, שהשמש שלה אבד או נשבר. תושב הכפר  שהבין שלפניו חפצים קדושים שמר עליהם עד תום המלחמה. לאחר המלחמה איתר רטגן את בני משפחת פרנקן, ובשנת 1950 מסר את החפצים לידי שליח המשפחה, עד שהגיעו אל בת דודה של יפה, רות, ולאחר מכן לבית חלמיש בעין הנצי"ב.

שרידים מבית הכנסת

קהילה יהודית בעיירות לשניך–פריסהיים–גיצניך (Lechenich–Friesheim–Gymnich) נוסדה בשנת 1848 עם הקמת בית כנסת משותף, כאשר לכל עיירה ניתנה רשות לפעול באופן עצמאי. בית עלמין נפתח בעשור החמישי של המאה ה-19. בשנת 1858 הצהירו יהודי פריסהיים שרב להם להיטלטל בכל שבת לאחת הקהילות הסמוכות וביקשו מראש העיר רשות להקים בית כנסת משל עצמם. וכך, בשנת 1863, הוקם בית כנסת פשוט, ללא עיטורים, בצמוד לכותל האחורי של בית שנרכש על ידי אחד מתושבי המקום.

בית הכנסת נבנה בדרך ה-Fachwerk. רק הקיר המזרחי נבנה כולו מאבן. כאן נמצאו שני חלונות צדדיים קטנים כשמעליהם חלון עגול בזכוכית צבעונית וכן מגן דוד. בחלק הפנימי של קיר זה שוקע ארון הקודש ובו ספרי התורה. היה זה בית הכנסת המקומי הראשון בין הכפרים של האזור.

ב-10 לנובמבר 1938, בליל הבדולח, הרסו אנשי SA, מקומיים לרוב, את פנים בית הכנסת, ובעזרת "הכבאים המתנדבים" גברו גם על הבניין. מתוך התחשבות בשכן שביתו חלק קיר משותף עם בית הכנסת לא הוצתה שרפה. בכל זאת ניזוקה גם הדירה הקדמית. כיום נמצא במקום בית התפילה מגרש שבו ניתן לזהות עדיין את יסודות המבנה ההרוס. אין מצבת זיכרון כלשהי באתר.

בשנת 1939 נותרו בפריסהיים 18 יהודים (חמש משפחות) וביולי 1942 גורשו אחרוני יהודי פריסהיים למזרח. יפה סבורה שאיש מחמש המשפחות שגרו בפריסהיים לא החזיק בביתו מגילת אסתר, כך שסביר להניח שמקור המגילה והחנוכייה הוא בבית הכנסת שנשרף בליל הבדולח. ליפה אף זכור שלפני השרפה הביא גוי מקומי ספר תורה מבית הכנסת לאביה, שלמה פרנקן, כדי שישמור עליו בביתו.

עם עליית היטלר לשלטון, הבינו יהודי הכפר שהקרקע בוערת. הוריה של יפה הוציאו עבורה פספורט במטרה לשלוח אותה עם ה'קינדרטרנספורט' לאנגליה. בינתיים החליטו האנגלים לא לקבל משלוחים נוספים של ילדים, אך בזכות הפספורט הצליחה יפה לעזוב את אדמת גרמניה בעוד מועד. הוריה של יפה ואחיה גורשו מפריסהיים לטרזין ומשם הועברו לאושוויץ, ונרצחו בבירקנאו.

כשהחלה רדיפת היהודים חיפשה יפה דרך להימלט ולעלות לארץ. הוריה ואחיה הקטן לא יכלו לצאת כיוון שלא היה להם פספורט; העולם נעל את שעריו בפני היהודים. יפה הצטרפה להכשרה של הבח"ד (ברית חלוצים דתיים) בשטקלדורף, שם הודיעו לה שנפתח צוהר לעלייה לארץ. בחיפזון רב התארגנה קבוצת חלוצים לעלייה, יפה נסעה לברלין לסידורים אחרונים, נפרדה מהוריה בשיחה טלפונית, ויצאה את גרמניה עם אחיה ב-29.12.39 לפלשתינה-א"י. החלוצים הגיעו לישראל בינואר 1940.

(תודה לפרופ' מאיר שוורץ, מנהל בית אשכנז, ולאילנה מבית אשכנז, שתרמו לי ידע רב על הקהילה).

פמוטים של אמא

עדות אחרת ונוגעת ללב מסרה פנינה להמן מקיבוץ עין הנצי"ב. וכך היא סיפרה:

"במרץ 1944 נלקחה משפחתה של אמא לגטו ומשם לבירקנאו. שם נספו הוריה, אחיה הקטן ורוב המשפחה המורחבת. אמא עדינה ואחותה ציפורה שרדו את בירקנאו, את מחנה העבודה פלשוב, את צעדת המוות, והשתחררו ב-15.4.1945 בברגן בלזן.

"אמא נולדה וגדלה בצ'רגוב – כפר קטן על גבול סלובקיה-הונגריה. לאביה ברנרד ויינשטוק הייתה חנות, שהיה בה הכול – בית מרזח להנאת הגויים בכפר, משטח באולינג, גן בחצר הבית, שהיה גן עדן, ושטחי שדה קטנים. אמה לאה עזרה בחנות, ובעיקר ניהלה את הבית.

"אחרי המלחמה, כשחזרו הבנות לכפר 'לאסוף את השברים', התבררה להן המציאות הקשה. בתושייה, שאין לי הסבר לה, חיפשו בגן ביתן הארעי (הבית המקורי נשרף בתחילת המלחמה), ומצאו את הפמוטים של אמן, את החנוכייה של אביהן, ומספר תמונות משפחתיות. לפי מה שאמא סיפרה, אבא החביא את הדברים לפני שיצאו.

"עם הרכוש היקר הזה יצאו האחיות עדינה וציפורה והפליגו לפלשתינה. בדרך נעצרו על ידי הבריטים, ואלה כלאו אותן בקפריסין. באחד הימים ערכו הבריטים חיפוש, מצאו את התמונות המשפחתיות והחרימו אותן, ומאז נעלמו עקבותיהן. כשהקימו את בתיהן, אמא לקחה את הפמוטים וציפורה אחותה את החנוכייה. הפמוטים עשויים מכסף, גבוהים, בקווים פשוטים, קלסיים".

 פרס של סירים

לרותי קרניאל מעין הנצי"ב הייתה אחות תאומה, ציפורה. הן חיו עם הוריהן, יונה ורבקה גולדמן, ועם שתי אחיות, בעיר לייז' שבבלגיה (Liège). ביולי 1942 החל ריכוזם של יהודי בלגיה במחנה המעבר מכלן (מלין, Malines). תחילה רוכזו מי שנחשבו לפעילים א-סוציאלים וכן יהודים בעלי נתינות זרה, ובאוגוסט הם נשלחו לאושוויץ-בירקנאו. האב ושתיים מבנותיו נלקחו על ידי הגרמנים ב-1942 ברכבת הראשונה שנשלחה מלייז' לאושוויץ. לאחר המלחמה התברר לרותי שמישהו מהמשפחה הלשין על אביה ועל האחיות. אמה של רותי החליטה להפריד בינה לבין הבנות כדי להעלות את סיכויי ההצלה. היא עצמה הסתתרה אצל משפחה נוצרית, ואת התאומות, רותי וציפורה, שלחה למנזר.

ב-1942, כשרותי וציפורה בנות 7 בלבד, הן הגיעו למנזר בנהל מחוץ לעיר לייז'. בנות נוספות מאותו רחוב הסתתרו אף הן באותו מנזר. אב המנזר, שחשש שריכוז כזה של בנות עלול למשוך את עין הגרמנים, החליט להוציא את התאומות מהמנזר ומסר אותן למשפחה שגרה ליד הכנסייה בלייז', רוברט ובלאס זואה – משפחה נוצרית, אמידה וחשוכת ילדים. בבעלות המשפחה היה מפעל קרטונים ושם שהו רותי וציפורה בזמן המלחמה. משפחת זואה התייחסה לתאומות באהבה ובמסירות, ומשתמה המלחמה ביקשו בני הזוג שהתאומות תישארנה אצלם.

כשלייז' שוחררה בידי הצבא האמריקני בספטמבר 1944, ביקשה הכנסייה מרותי ואחותה לצאת לרחוב, שתי ילדות חמודות ונאות, בנות תשע, ולאסוף מהחיילים האמריקנים נדבות. שתיהן מילאו אחר הבקשה, רצו ברחובות ואספו כסף. האמריקנים היו נדיבים מאוד ורותי ואחותה למדו לומר באנגלית: זה בשביל העניים. הן קיבלו כסף רב ומסרו אותו לכנסייה. התברר שמבין כל הילדים האחרים שהוסתרו במנזר ונשלחו לאסוף כספים, רותי וציפורה אספו הכי הרבה כסף. כמתנה על האיסוף המוצלח העניקה הכנסייה לרותי וציפורה פרס – שני סירי אלומיניום קטנים.

אחרי המלחמה אמה של רותי שניצלה ניגשה לכנסייה כדי לאסוף את בנותיה. הכומר הפנה אותה למשפחת זואה, האם לקחה אותן, ומשם עברו יחד לבריסל. בבריסל ובערים אחרות קמו מרכזים שבהם החלו לפרסם שמות של אנשים שחזרו מהמחנות. רותי הלכה כל יום לבדוק את הרשימות, והתאכזבה. לאחר זמן מה עברו הבנות ואמן מבריסל למרקין (עיירה בבלגיה) ומשם עלו לארץ.

כשעלתה רותי לישראל היא המליצה ליד ושם להעניק לבני הזוג זואה תואר חסידי אומות העולם. הטקס התקיים בבלגיה. רותי שמרה איתם על קשר מכתבים כל השנים, ופעם אף ביקרה אצלם בלייז' עם בעלה המנוח זפל.

לפני כחמש שנים חקר ג'רי רוזנבלום, אחד מעובדי יד ושם, את גורלה של יהדות לייז' בזמן המלחמה. הוא יצר קשר עם רותי וסייע לה ללקט פרטים על אביה ואחיותיה שנרצחו. רותי ידעה רק את כתובתה: שם הרחוב, מספר הבית ושם משפחתה. ג'רי מצא בארכיון העיר לייז' את כל הפרטים על אביה ושתי האחיות – באיזו רכבת לקחו אותן, ואף מה היה מספרן.

בינתיים, הסירים שבהם זכתה מן הכנסייה ליוו את רותי כל השנים. בכל שנה בפסח היא הוציאה אותם, סיפרה לילדיה – ובבוא הזמן לנכדיה – את הסיפור, והחזירה את הסירים לארון. הפעם, החליטה רותי למסור את הסירים 'מבשרי השחרור' ליד ושם.

 מכתבים מילדים

לאילזה חורין לבית גולדבך ימלאו בקרוב 97. בעקבות מבצע 'לאסוף את השברים' מצא בביתה מיכה, בנה הבכור, צרור מכתבים שכתבו לה הוריה בזמן המלחמה. המכתבים נכתבו גרמנית, וידידה של משפחת חורין, יהודית וייס, תרגמה אותם לעברית.

אילזה חורין נולדה לאברהם וקלרה גולדבך לבית בלום ב-25.11.1914 בעיירה מרקטברייט שבדרום גרמניה, ליד נהר המיין, סמוך לעיר פרנקפורט. אביה היה סוחר בדים ובעל חנות בדים וקונפקציה במרקטברייט, שם גם עבדה אמה, וכן שימש אחד מראשי הקהילה ואף כיהן חליפות כראש החברה קדישא בעיירה.

אברהם וקלרה גולדבך נתפסו על ידי הנאצים ימ"ש בשנת 1942 ונשלחו ללובלין שבפולין ומשם למחנה ריכוז בעיירה איזביצה, ושם נרצחו. אילזה התכתבה עם הוריה באמצעות הצלב האדום. עד שנרצחו הספיקה לכתוב להם על לידת בנה מיכה, ואף על מחיאות הכפיים שלו עת מלאו לו שנתיים.

בתום לימודיה בתיכון הצטרפה אילזה להכשרת הבח"ד בבית חלוץ שבפרנקפורט. לאחר ליל הבדולח נסעה אילזה לבקר את הוריה במרקטברייט ומיד לאחר מכן ברחה עם אנשי ההכשרה להולנד, שם שהתה עד סוף 1939. בחודש אוגוסט של אותה שנה הפליגה אילזה בספינת מעפילים בשם דורה לחופי ישראל – תוך התחמקות מספינות הבריטים – ונחתה בחוף סידנא-עלי שליד כפר שמריהו. משם היא עברה לרודגס, קיבוץ הכשרה של הקיבוץ הדתי (כפר אברהם שליד פתח תקוה) לשלושה ימים, ומשם נשלחה לקיבוץ טירת צבי. שם הכירה את משה פרנק – חורין – ונישאה לו.

להלן קטע ממכתב ששלח אל אילזה אביה ב-25 בינואר 1940:

אילזה שלי היקרה! אתמול קיבלנו את מכתבך החביב … אנחנו בריאים, שבח לאל. מפריץ היקר אנחנו עכשיו שוב בלי חדשות זה 4 שבועות. הדיווחים השבועיים, שהיו כל כך נעימים, מגיעים לעיתים רחוקות מאוד בגלל קשר הדואר הגרוע. מרתה היקרה שלנו לעמת זאת מפצה אותנו על-ידי המכתבים שלה, לרוב שניים בשבוע. היא מרגישה כל כך טוב בשטקלסדורף. הנהלת המפעל מאוד מרוצה ממנה…

פריץ פועל יחד עם שלדון למעננו ולמען [המשפחה ב-] באדן-באדן על-מנת להביא אותנו לאיזו מדינה דרום-אמריקאית. אני רואה את זה בפסימיות, במיוחד שקשר הדואר עם ארה"ב מאוד גרוע. עד שמקבלים משם תשובה למכתב, ההגירה למדינה המדוברת כבר שוב חסומה. האם בעצם לוטאר כבר התיישב בכלל, ואם כן, איפה?… כל כך רצינו לשלוח לך חבילה ליום הולדתך, לו רק האפשרות הייתה קיימת. מרתה זוכה במקומך. אמא היקרה שולחת לה כל שבוע חבילה. כאן מאוד מאוד קר כבר כמה שבועות. פעם אחת היה לנו 30 מעלות מתחת לאפס. אני עובד יחד עם מקס, קארל, זיגמונד ואלפרד. זה נעים להיות פה. הקור בכלל לא מפריע לי. [משפחת] וייקרסהיימר קיבלו את ניירות ההגירה שלהם מילדיהם בארגנטינה…

הרבה דרישת-שלום לבביות ונשיקות מאבא שלך האוהב אותך.

  מנחם אבלים

רחלה הגר-הלר היא נכדתו של הרב מנחם מנדל הגר, מצאצאי אדמו"רי קוסוב-סאסוב-ויז'ניץ, וחברה בקבוצת שדה אליהו.

הרב מנחם מנדל הגר נישא לבת דודתו שפרינצה מירל לבית רוקח מאדמו"רי בעלז, וחי בגליציה. הוא היה רב ציוני ועל שולחנו בבית הדין הייתה מונחת דרך קבע קופת הקק"ל. הרב שימש ברבנות בקהילות האליטש, ניישטט וסוסנוביץ', שם היה הרב הציוני האחרון.

הרב הגר היה מהיחידים במעמדו, ובייחוסו האדמו"רי, שהעז להצטרף לתנועת 'המזרחי', פעולה שבעקבותיה סבל מרדיפות קשות. בין תפקידיו הרבים שימש סגן יו"ר 'המזרחי' בגליציה, שם הקים רשת בתי ספר יסודיים עבריים בשם מת"ת – מציון תצא תורה – וסירב להיות אדמו"ר.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה הבין שלא ניתן עוד להישאר בסוסנוביץ'. הרב הגר אסף את נשות הקהילה וביקש מהן למסור לו את טבעות הנישואין המוזהבות שלהן, וזאת על מנת לקנות מזון לצורכי בריחה מפולין: קמח, סוכר, שמן. יחד עם חלק מחסידיו ומעדתו ברח הרב לרוסיה עם משפחתו – רעייתו, בתו הנשואה ובעלה, ושני בנים. בהגיעם לרוסיה הם סירבו להמיר את אזרחותם הפולנית באזרחות רוסית ולכן הוגלו בראשית שנת 1940 לגולאגים לצורך חינוך מחדש ביערות סיביר.

לאחר שלוש שנות גלות קשה בסיביר והכנת טיט ברגליו, התייצב הרב בראש משלחת הגולים לפני הגנרל דז'וקוב, ראש ה-נ.ק.וו.ד. הוא הצליח לשכנע את דז'וקוב לשחרר אותו ואת משפחתו, יחד עם מאות משפחות יהודיות מגולי פולין בבריה"מ דאז, והם נשלחו לטהרן. בטהרן הם שהו כתשעה חודשים, ובחורף תש"ג, 1943, עלה עם משפחתו ועם קבוצה מילדי טהרן לארץ ישראל. הרב הגר קבע את מושבו בתל-אביב. בנוסף להיותו רבו של בית כנסת הרמב"ן (ליד שוק הכרמל), נתמנה ליו"ר החברה קדישא בת"א. בתפקיד זה עשה רבות לשיפור הסדרים של החברה-קדישא, וכתב בשנת תשט"ו את הספר 'ילקוט החברה-קדישא גחש"א'.

בימי המאבק נגד השלטון הבריטי שירת את ארגוני האצ"ל והלח"י בכל הקשור לקבורת נופלים משורותיהם, וזאת על אפם וחמתם של השלטונות. בשנת תש"י הוציא לאור את הספר 'מנחם אבלים', הכולל הלכות ומנהגים בענייני אבלות.

בפתיחה מזכיר הרב הגר את הוריו והורי אשתו שנפטרו. כמו כן הוא כותב: אזכרה לששת המיליונים – אל מלא רחמים, שנתכנה על ידי הרבנות הראשית לא"י, נאמרה בראשונה בבית הכנסת הגדול "בית יעקב", בחורבת רבי יהודה החסיד בירושלים, במעמד כל רבני ארץ-ישראל וכל האדמו"רים בהגיע השמועה הנוראה הראשונה – ביום א' כ' כסלו תש"ב.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איך מעלים זאת לפייסבוק שלי? או למייל ? לא יודעת, ורוצה להעביר לכל המשפחה. rachela.hager@gmail.com

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: