בנות צעדה עלי שור / אברהם וסרמן

 

 התמודדותו של יוסף עם הפיתוי המיני שהועמד בפניו במצרים היא מופת לדורות. אך הכישלון של המערכת, שגרמה לו לשלם במאסר על צדקותו, מעיד על חולשתה של חברה מופקרת

גוידו רני, יוסף ואשת פוטיפר,1631

ארצו של מצרים בן-חם הייתה ידועה בשיטפון הזימה שלה. "אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם", תיאר אותם הנביא יחזקאל. משנמכר יוסף למצרים היו ימיו רצופים התמודדות עם ניסיונות לפתות אותו, בייחוד לאור העובדה שאמו הייתה יפת תואר ומראה, ובנה היה כנראה יפה כמותה.

בהיותו נער אף נהג לטפח את מראהו החיצוני, ואביו קנה לו כתונת פסים יפה. סגנון התנהגותו, הדומה למנהגי מלכים העוסקים בטיפוח המראה החיצוני, עורר את קנאת האחים שראו בכך הוכחה מובהקת לניסיון השתלטות. לא פלא הוא שבהיותו נתון בידם למשפט – הפשיטו את כתונת הפסים ממנו, הסמל למעמדו הרם.

אלא שיוסף לא חדל ממנהגו זה, למרות המחיר הכבד ששילם בהימכרו למצרים. אפילו בהיותו עבד בבית פוטיפר לא הפסיק מלטפח את מראהו החיצוני שהרשים את רואיו בהוד המלכות שלו, וגרם להם לתת בידו סמכות ואחריות.

יוסף בן שבע עשרה שנה… והוא נער – שהיה עושה מעשה נערוּת, מתקן בשערו, ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה (בראשית-רבה פד). 'ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה – אוכל ושותה ומסלסל בשערו' (שם, פו).

כמו בכנען, גם במצרים הפך לו יופיו למכשול. אשת פוטיפר הייתה שופכת את מר-לבה באוזני חברותיה, עד כמה היא סובלת בראותה את יופיו הבלתי מושג. משלא האמינו לה, הלכה ונתנה להן אתרוגים לחיתוך, בו בזמן שפקדה על יוסף להלך לידן. בעודן תוקעות עיניהן בעלם היפהפה – פצעו בסכין את ידיהן במקום לפרוס מהפרי. מעתה הבינו ללבה והזדהו עם סבלה ( תנחומא, וישב, ה).

ניסיונות השידול של אשת פוטיפר הלכו ונעשו תכופים יותר ומאיימים יותר –

אמרה לו: חותכת אני פרנסה שלך!
והיה אומר לה: נותן לחם לרעבים.
כובלתך אני!
והיה אומר לה: ה' מתיר אסורים.
כופפת אני את קומתך!
והיה אומר לה: ה' זוקף כפופים.
מסמא אני את עיניך!
והיה אומר לה: ה' פוקח עורים.
עד היכן?
ר' הונא בשם ר' אחא אמר:
עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו עד שיתלה עיניו ויביט בה
אף על פי כן – לא היה מביט בה.

העומד בניסיון

יוסף ניסה כל טיעון אפשרי כדי להסביר לאשת פוטיפר מדוע לא ישכב עמה. הוא גייס את ההיסטוריה המשפחתית – שמא יגלה עליו הקב"ה וימצא אותו טמא, שמא ייבחר לעולה כיצחק זקנו ויימצא פסול, שמא יאבד את בכורתו כפי שאירע לראובן על בלבול יצועי אביו (שם). ללא הועיל.

גם נימוקים של יראת-ה' או יראת אדוניו לא הועילו.

אשת פוטיפר חיכתה להזדמנות, וזו באה.

ביום חג-הנילוס התחזתה לחולה ונשארה לבדה עם יוסף. מתחילה הוליכה אותו לחדר-המיטות הרחוק מעין אדם, והעמידה אותו על מיטתה. יש אומרים שכמעט נענה לה, אלא שברגע האחרון נזכר מי הוא ומה מוצאו, "דמות דיוקנו של אביו", ואולי של אמו, ניבטה אליו לפתע, עד שעזב בגדו אצלה כשהוא נס החוצה (שם).

התמודדות עם היצר המיני הייתה ונשארה אחת הבעיות הקשות של האדם באשר הוא.

רבים נכנעים מראש, יש המנסים ונכנעים, אך גם יש מי שמצליחים, והם הראויים לתהילת-עולם, שהפכו לעמוד האש ההולך לפני המחנה. הסיפור נראה דמיוני ובלתי נתפס:

מטרונא שאלה את ר' יוסי, אמרה לו: אפשר יוסף בן שבע עשרה שנה היה עומד בכל חומו והיה עושה הדבר הזה (עומד בניסיון)?

הוציא לפניה ספר בראשית והתחיל קורא לפניה, מעשה ראובן ובלהה, מעשה יהודה ותמר.

אמר לה: מה אם אלו שהם גדולים וברשות אביהן, לא כסה עליהם הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו, על אחת כמה וכמה! (בראשית רבה, פז)

כלומר, לו היה נכשל היו לו כל הנסיבות המקלות, והכתוב לא היה מסתיר את כישלונו. מכאן אתה למד אף על תפארת הצלחתו.

יוסף קרוב היה לחטא וניצל ממנו ברגע האחרון ממש, בזכות החינוך שקיבל בבית אביו:

באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?… מיד (בראשית מט) ותשב באיתן קשתו – א"ר יוחנן משום ר' מאיר ששבה קשתו לאיתנו, ויפוזו זרועי ידיו – נעץ ידיו בקרקע ויצאה שכבת זרעו מבין ציפורני ידיו. מידי אביר יעקב – מי גרם לו שיחקק על אבני אפוד? אלא אביר יעקב. משם רועה אבן ישראל – משם זכה ונעשה רועה שנאמר (תהילים פ) רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף (סוטה לו).

מי שמסוגל לכבוש את יצרו ולהתגבר על היצר האנושי ועל האווירה התרבותית שסביבו, ראוי להיות רועה ישראל. הוא ראוי גם להתגבר על איתני הטבע, לכן אמרו חכמים: בזכות עצמותיו של יוסף נקרע הים לישראל…הים ראה וינוס, בזכות ויעזוב בגדו בידה וינס (מדרש רבה).

דעת הקהל

אשת פוטיפר דאגה קודם כול ל"דעת-קהל תומכת", כשהראתה לאנשי ביתה את הבגד תוך שהיא מספרת להם את הגרסה שלה, וללא שתהיה ליוסף האפשרות להגיב ולהתגונן. היא חששה שאנשי הבית ידעו על בקשותיה ממנו, והייתה צריכה לטהר את האווירה. קל מאוד היה להשחיר את פניו של הנער העברי רועה-הצאן, "תועבת מצרים". בדבריה לאנשי הבית הבליעה רמז עבה לחלקו של בעלה במחדל, שהביא את הנער העברי "לצחק בנו".

כשבעלה בא הביתה – נפל טרף קל לסיפור שכבר "כולם יודעים שיוסף אשם", ולחיצי-האשמה שהופנו כלפיו.

לא נותר לו אלא להוסיף את חתימתו למה שכבר הוחלט טרם משפט. ברקע עמדה כמובן המוסכמה שהאישה חלשה, והגבר הוא שתוקף אותה. ביושבו לשפוט את יוסף שבה אשת פוטיפר על הסיפור, תוך שהיא כמעט מטיחה בו את האשמה למה שקרה: "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לנו לצחק בי".

פוטיפר הרשיע את יוסף, כשהאווירה הציבורית כבר ברורה, וכשהוא עצמו מעורב אישית ונוגע בדבר. כך, בלא בדיקה וחקירה, ובלא נתינת אפשרות להתגונן – הושלך יוסף לבית הכלא בתור מועמד לתלייה, לפי החלטת פרעה בבוא העת.

לפי גרסה אחרת, פוטיפר לא האמין לאשתו, כיוון שרחש אמון בלתי מסויג ליוסף. טרם שהשליכו לבור קרא לו ואמר בשיחה בארבע עיניים כי הוא מצטער, אך נאלץ לעשות כן כדי שלא ילעיזו על בניו שהם ממזרים (שם). הסיפור הפך לשיחת היום בכל מצרים, בייחוד בקרב האליטות, שלא החמיצו הזדמנות לגנות את יוסף ואת משפחת מוצאו, עד שריחם הקב"ה עליו וגלגל את פרשיות שר המשקים והאופים שמעתה הפכו במקומו לשיחת היום (רש"י).

כשהורץ מן הבור לפתור את חלומות מלך מצרים, לא הסכים יוסף להופיע כעבד, כהצעת שר-המשקים. רק כשהתגלח והחליף בגדיו לבגדים מפוארים, בא אל פרעה. גם הפעם הייתה הופעתו כובשת, ודבריו החכמים ועצתו המעשית הכתירו אותו באופן טבעי.

משנבחר לתפקיד משנה למלך, ויצא לרחובות העיר בבגדיו המפוארים, היו בנות מלכים צועדות על החומה להסתכל ביופיו, "בנות צעדה עלי-שור". הן זרקו עליו תכשיטים יקרים כדי שיישא את עיניו היפות לעברן. אבל יוסף עמד גם בניסיון הזה. הוא לא הרים את עיניו, והמשיך להשפילן כפי שהיה רגיל בכל השנים הקשות האלה. כך לא זכו אף הן לפגוש את מבטו (תרגום יונתן).

לימים יזכה לברכה מיוחדת מאביו יעקב, המשבח אותו על עמידתו בניסיון הקשה של בנות מצרים בכלל ואשת פוטיפר בפרט, ולשיר-הלל בספר תהילים. המקובלים יראו בו את האבטיפוס לשומר הברית והעיניים, והוא יהפוך לדמות-מופת עבור כל המתמודדים עם האתגר הקשה הזה.

*

כיוונים

היצר המיני הוא אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני האדם. גם האונס והפיתוי הינם נחלת המין האנושי, בתוכם גם ניצול "חולשת האישה" כדי לתקוף את הגבר.

אך המשפט הקצר של יוסף הכלוא "וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אתי בבור", מהדהד מאז ועד היום. לא מהיום, מסתבר,תלונות-שקר של נשים נגד גברים זוכות מיד לגיבוי תקשורתי, והגבר מואשם עוד בטרם משפט.

לאחרונה הוגשה תלונת חדרנית שגרמה לקטיעת קריירה מבטיחה של יו"ר קרן המטבע הבינלאומית, יהודי-צרפתי שנשקפה לו גם קריירה מזהירה בפוליטיקה בארצו. בית המשפט בארה"ב השתכנע תוך זמן קצר כי מדובר בשקרנית, אך את הנעשה אין להשיב. האיש איבד את משרתו הבכירה ואת האפשרות להתקדם.

תורת אמת מצווה את הדיין "ודל לא תהדר בריבו", וכבר ניסחו חכמים בתמצית את היחס הבסיסי שעל הדיין להראות כלפי הנידונים, "וכשיהיו בעלי דינין עומדים לפניך, יהיו בעיניך כרשעים" (אבות א, ח). גברים ונשים כאחד משמשים כתוקף ונתקף, מפתה ונכנע. על המשפט והצדק להיעשות ללא משוא פנים.

אלא שכל זמן שתרבותו של חם וזימת מצרים שולטות בכיפה, נמשיך לעסוק בכיבוי שריפות צדדיות. החברה ושופטיה כבולים במוסכמות של "התנהלות זימה", שלפיהן הגבר תמיד תוקפן והאישה תמיד חלשה. ידונו וישפטו למאסר, לעתים בצדק ולעתים שלא בצדק. ימשיכו לטפל בתוצאות הפליליות, בעוד הגורם המייצר אותן ממשיך במלוא העוצמה.

אש התאווה המלובה בידי גורמים עתירי-כוח וממון בוערת ומכלה כל חלקה טובה, הורסת משפחות, מונעת חיי-אישות בריאים, והופכת את היצר המופקד על קיומו של עולם ליצר המכלה את העולם.

העם היוצא ממצרים וחוצה את ים סוף בזכות התגברות על היצר  נבחר להיות נושא הלפיד עבור העולם כולו. בינתיים, כך נראה, ארוכה עוד הדרך.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

פורסמה ב-5 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: