אחת דיבר א-לוהים / אהוד נהיר

 

איננו יכולים לתת הסבר שיצדיק, חלילה, את מוראות השואה – אבל אנו יכולים ומחויבים להפיק את לקחיה. הנכונות לשמוע את קול ה' מתוך המציאות מתבררת כמפתח אמוני וקיומי ראשון במעלה

 

אדולף אדלר, התור לאוכל, 1979. מתוך 'סגולות של זכרון-65 שנות יצירה של ניצולי שואה' בהוצאת יד ושם

"אבן היסוד של הדת אינה בכך שא-לוהים ישנו. אבן היסוד של הדת היא בקביעה שא-לוהים מתעניין באדם ובעולם, שמשעה שהא-ל ברא את העולם הוא לא נטש אותו ולא הפקיר אותו לכוחות זרים; שלא-לוהים אכפת מהעולם". כך קובע, ובצדק, הרב אליעזר ברקוביץ בספרו 'א-לוהים, אדם והיסטוריה'. ומכאן שהשאלה הידועה 'היכן היה א-לוהים בשואה' היא אולי השאלה החשובה ביותר ליהודי שחי במחצית השנייה של המאה ה-20.

א-לוהים דורש מאיתנו צדק ומוסר, ובהחלט מותר לנו, ואף מחובתנו, לצפות לזאת גם ממנו. זו המהות של האמונה היהודית. בניגוד לתפיסה האלילית שסוגדת לכוחניות, לעוצמה העיוורת, לשרירות הלב, היהדות האמינה בא-ל צודק ומוסרי – "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". וכך אכן נהגו גדולי האומה – אברהם, משה, דוד, ירמיה ועוד רבים וטובים.

מעתה עולה במלוא חריפותה השאלה – האם היה צדק בשואה, האם היא הייתה מוסרית?

כאשר אני מעלה שאלה זו על הכתב, אני מצטמרר כולי. ידיי קופאות, מסרבות להמשיך, ולבי נמס בקרבי. איך אוכל אני הקטן לדון בשאלה זו?! למעשה, המחשבות הבאות עלו בי כבר לפני שנים – אלא שסירבתי לאומרן, סירבתי להעלותן על הכתב וקיוויתי שמישהו אחר יעשה זאת. ציפיתי שמישהו אחר יעז, אדם שיש לו הזכות המוסרית להתבטא בנושא.

לצערי, גדולי המחשבה הישראלית, אותם שחיו בתקופת השואה, שחוו אותה על בשרם שלהם – ואולי רק להם הזכות להתבטא בנושא זה – לא עשו זאת. רובם בחרו להתעלם או לעקוף את הבעיה הנוראה הזו, ומיעוטם שהתמודדו איתה באופן ישיר הגיעו למסקנה שאין לנו יכולת להבין, ו'המשכיל בעת ההיא יידום' (ראו, למשל, 'שיחות הרצי"ה' על השואה).

אכן, הרצון לדום עוטף אותי מזה שנים. ככל שאני קורא ונחשף יותר כך אני מצטנף בכאב, חש במדקרות הצער בבשרי, אגרוף של ברזל תופס את קרבי מבפנים ונשימתי נעתקת. אין בכוחי, כוח אנוש, להכיל או אפילו לתפוס את הכאב העצום. לא את סבלה של נפש אחת וודאי שלא את אובדנם של קהילות שלמות, של ערים על יושביהן, של מיליוני בני אדם. לפיכך, השתיקה במצב זה היא לא בחירה – היא כורח. הכרח פיזי לכאב מטפיזי.

ובכן, אני כותב לא מחמת שאני חושב שיש לי זכות לכתוב, אלא מחמת המחשבות העולות מאליהן. כאשר אני קורא, שומע, צופה, חי את מאורעות העבר, אני גם חושב. החשיבה היא חלק בלתי נפרד מהפעילות האנושית, ומשעה שאיני מדיר את השואה מספקטרום חוויותיי האנושיות, ממילא איני יכול להדיר את מחשבותיי על אודותיה.

א.   להקשיב לקולו

איני מנסה להצדיק את הא-ל – אינני עוסק בתיאודיציה. הא-ל אינו זקוק לאדם שיצדיק את מעשיו, ואין בי כל גאווה להעמיד עצמי כסנגורו. אינני מנסה להבין – שהרי כשם שלא אוכל להבין את מהות הא-ל כך גם לא אוכל לחדור לעומק מחשבותיו – "כי גבהו שמים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם". אולם כיהודי, כמאמין, מנסה אני להקשיב לקולו של הא-ל, לשמוע את הציווי – גם אם לא להבין אותו.

התנ"ך כולו הוא עדות למערכת היחסים המתקיימת בין הא-ל לאדם בכלל ולעם ישראל בפרט. מערכת יחסים שיש בה הרבה שתיקות אך גם לא מעט שיח. מערכת זו ידעה עליות ומורדות לאורך ההיסטוריה אך היא מעולם לא הסתיימה. גם חתימת התנ"ך לא סיימה את מערכת היחסים הזו, היא רק מעידה על כוחנו הדל בהקשבה. עם ישראל לא ידע ולא רצה להקשיב לנביאיו, השיח הושתק – "צור תעודה, חתום תורה" – ולכן הוא גלה מארצו. זהו המסר הברור ביותר מספרי הנבואה (מלכים, דברי הימים ונביאים אחרונים). האם נוכל לחזור לארצנו בלא שנתקן חטא זה? האם נחזור לעצמנו בלא שנחדש את השיח בינינו?

ההיסטוריה, לימד אותנו הרב צבי יהודה הכהן קוק (ולפניו רבי יהודה הלוי), היא הסתר-יה. בה מסתתר הא-ל, ודרכה הוא גם מתגלה. הא-ל הסתתר בשואה – ללא כל ספק; אך היכן הוא התגלה?

*

אין משמעות לאמונה בלא יכולת לקיים שיחה, כזו או אחרת, עם הא-ל. בלי אמונה בשיח אין כל משמעות לא רק לציוויי התורה, לא רק לשכר ולעונש, אלא לכל מילה ואות בתורה. בלא זה אין משמעות לפרקי הבריאה, לסיפורי האבות ולכל דברי הנבואה. כל יהודי מאמין פונה אל הא-ל בתפילה, מקיים את חלקו בשיח. אם כן מדוע לא נאמין שהא-ל פונה גם אלינו, שהא-ל מקיים גם את חלקו? – אין זאת אלא שעלינו ללמוד כיצד להקשיב לו.

מניסיוני כיועץ חינוכי אני מכיר היטב את הסיטואציה שבה הנך יושב דקות ארוכות מול תלמיד הטוען בתוקף כי המורה לא הקשיב לו. כאשר הדברים מתלבנים, מתברר כי נערכה ביניהם שיחה, ולעתים אף יותר משיחה אחת, אלא שתוצאות השיחה לא התאימו לציפיות של התלמיד. את חוסר ההסכמה של המורה מפרש התלמיד כחוסר הקשבה. גם אנחנו כך. טוענים שאיננו שומעים את הא-ל בעוד שלמעשה אנו אלה שאינם רוצים להקשיב לקולו – הוא דובר ואילו אנו מתעלמים.

מעתה יש להקדים לשאלה 'היכן היה הא-ל בשואה' את השאלה 'האם הוא דיבר אלינו לפני השואה', 'האם הוא ניסה להסביר'? האמנם הוא הסתתר מאיתנו או שזה רק אנו שסירבנו לשמוע?

*

הנחת היסוד שלנו היא שיש תכלית לפעולותיו של הבורא, ושאין הוא פועל בשרירותיות. אלא שלגבי הא-ל, בשונה מהאדם, פעולה זו אינה מוגבלת בזמן או במקום ולפיכך בן אנוש אינו יכול להקיפה בדעתו. לקח זה נאמר כבר על ידי הא-ל בעצמו, וכך הוא פונה לאיוב (פרק לט) – "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה… הידעת חוקת שמים, אם תשים משטרו בארץ?". ואכן איוב מפנים את המסר – "ויען איוב את ה' ויאמר: הן קלתי מה אשיבך, ידי שמתי למו פי. אחת דיברתי ולא אענה, ושתים ולא אוסיף".

אם ספר איוב היה מסתיים בפסוקים אלו, יכולים היינו לסיים גם את המאמר בנקודה זו – 'ידי שמתי למו פי – לא אענה ולא אוסיף'. כך נהגו חכמי ישראל למעלה מ-60 שנה, ושתיקתם היא חכמתם, חכמת איוב. הייתי רוצה גם אני לסיים כאן, אולם ספר איוב ממשיך הלאה. ה' אינו מקבל את שתיקתו של איוב, והשיח נמשך כאשר ה' פונה אליו ומזרז: "אזור נא כגבר חלציך, אשאלך והודיעני. האף תפר משפט, תרשיעני למען תצדק?!".

נראה שיש כאן שני שלבים: בשלב הראשון השתיקה היא התגובה המתאימה, ההתכנסות הפנימית, ספיגת הכאב, עמידה בענווה מול הכוח האינסופי ומול הבלתי נתפס. אולם הכאב אינו סיום של הקשר. השיח חייב להימשך גם מהמקום הקשה ביותר. לכן ה' דורש מאיוב 'אזור נא כגבר חלציך', וקורא לו לחידוש הקשר, זהו השלב השני. המשך השתיקה בשלב הזה יתפרש כהפרת משפט. גם אם כלפי חוץ איוב יקבל את הדין הרי שבלבו פנימה – 'תרשיעני למען תצדק' – יצטבר כעס פנימי ותתקבע תחושת הנתק.

בשלב השני, השלב אשר אנו עומדים בפתחו כאשר ניצולי השואה הולכים ומתמעטים, והזיכרון החי הופך לעדות שמיעה – השתיקה אינה ראויה עוד. שתיקה בשלב הזה עלולה להסתיר בתוכה, גם אם באופן לא מודע, את הרשעת הא-ל ולקבע כעסים פנימיים. כמו בין בני זוג, כמו בין אב ובנו – חייבים להתחיל ולשוחח מחדש.

למעשה זו שאלה פתוחה. באיזה שלב אנו נמצאים – האם בשלב השתיקה או בשלב הניסיון לפתוח ולהתחיל שוב מחדש. כנראה שאין לכך תשובה חד משמעית. גם באופן אישי איני יודע היכן אני עומד, אולם כעת בכוונתי לנסות ולשרטט בקווים כללים את דמותו של השלב השני, שלב השיח המחודש. לפיכך אבחר בבקשתו של איוב: "שמע נא ואנכי אדבר, אשאלך והודיעיני".

ב.   קול בהיסטוריה

מאז חדלה הנבואה הקב"ה הפסיק לשוחח איתנו באופן ישיר. אין עוד נביא שיאמר בוודאות מהו רצון הא-ל ומהן כוונותיו. לפיכך הניסיון שלנו להקשיב לדבריו של הא-ל ולהבין את רצונו צריך להיות דרך פעולותיו, דרך הנהגתו את העולם. 

מי מהקוראים שבחר יחד עמי לנסות ולצעוד לעבר השלב השני יצטרף עתה לבחון את השאלה מה היו תוצאות השואה, לאן היא הובילה במבט היסטורי.

אין ספק כי השואה והתקומה כרוכות הן זו בזו. הקמת מדינת ישראל, קיבוץ הגלויות, פריחת עולם התורה ותהליכים רבים נוספים הנם תוצאות ישירות של השואה הנוראה. בין אם נאים הדברים בעינינו ובין אם לאו הרי שהשואה והתקומה כרוכות הן זו בזו, ומתוך תוצאת התקומה יכולים אנו להבין את כוונת הא-ל בשואה האיומה. השואה הייתה דרכו של הא-ל להביא אותנו אל ארץ ישראל, להקים מחדש את מלכות ישראל, לחדש את זהותנו הלאומית ולקיים את הברית.

חייבים לחזור שוב ושוב על כך שאין בדברים אלו בשום אופן משום הצדקת הא-ל ואין בכך שום נחמה על האובדן הנוראי. בוודאי היינו מעדיפים להגיע אל הארץ על כנפי נשרים ולזכות בטובה מתוך שלווה ונחת, אלא שדרכיו של א-לוהי ישראל לא כך הן, וכפי שהמציאות מעידה על כך מעידים על כך גם דברי התורה, שביטויים העז הוא בשירת האזינו. א-לוהי ישראל הוא נוקם ועושה דין, קללתו פרושה על מפרי ברית – "כי אש קדחה באפי ותיקד עד שאול תחתית, ותאכל ארץ ויבולה ותלהט מוסדי הרים. אספה עלימו רעות, חצי אכלה בם. מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי, ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה".

לאיש לא נוח עם פסוקים אלו, אך בשנים האיומות באירופה השורות כמו יצאו מן הספר והתרחשו במציאות. לפיכך קיומם של דברי התורה הללו אינו מכחיש את מציאות הא-ל, אדרבה – הוא מגלה את רצינות כוונותיו.

כאשר אני שומע ביום זה את סיפורי הזוועה על קורותינו בשנים הללו, בעודי מצטמרר מכאב, איני יכול שלא להיזכר בקינות תשעה באב. בסיומה של קינה מזעזעת המיוחסת לר' אלעזר הקליר – "אם תאכלנה נשים פרים עוללי טיפוחים", קינה המתארת זוועות שנדמה כי אפילו בשואה לא שמענו כמותן, מסיים הפייטן באחת השורות שמצמררת אותי במיוחד – "ורוח הקודש למולם מרעים/ 'הוי, על כל שכני הרעים/ מה שהיקראם מודיעים/ ואת אשר עשו לא מודיעים/ 'אם תאכלנה נשים פרים' – משמיעים/ 'ואם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' – לא משמיעים".

משמעות הדברים מצמררת ותובנותיה מעמיקות עד התהום. רוח הקודש אינה מזכירה את כל מעשי העוול והשחיתות שנעשו בממלכת יהודה בתקופת המלכים. היא מתמקדת בעוול אחד – הריגת הנביא. אין זאת משום שדמו של זכריה אדום יותר מדמם של אחרים, ובשום אופן העוול שברציחתו אינו מצדיק את הריגתם של עוללי ישראל; אלא שהריגת הנביא מסמלת את חוסר נכונותו של העם לשמוע.

הא-ל מנסה ליצור קשר, לפתוח בשיחה, אולם בהריגת הנביא מתברר שעם ישראל אטם את אוזניו. מעתה נדם השיח, הקשר לא יתקיים עוד במילים, באזהרות, אלא במעשים. מעשים אלו, קשים ככל שהם מתוארים בתורה, בנביאים ובפיוטי הקינות, אינם מסמלים את היעדרותו של הא-ל אלא דווקא את נוכחותו. מכאן שעלינו להכחיש את השאלה 'היכן היה א-לוהים בשואה' ובמקומה לשאול 'כיצד היינו יכולים לשמוע אותו'. במקום לבדוק את הא-ל, עלינו, לעניות דעתי, לבדוק את עצמנו.   

כפי שכתבנו, השואה והתקומה כרוכות הן זו בזו, והשאלה היא האם קרא לנו ה' לתקומה עוד בטרם השואה. האם זוועה זו ניחתה עלינו בשרירות וללא התראה או שקדמה לה קריאה א-לוהית, פנייה עליונה לזכות לתקומה עוד בטרם תרד עלינו הפורענות.

ג.    מענה או דחייה

לשם בחינת שאלה זו אנו נזקקים לעבור מקריאת זיכרונות השואה לקריאה זיכרונות טרום השואה. עלינו לבחון את העולם היהודי שבטרם הפורענות ולנסות להבין אילו קולות נשמעו שם. לבדוק אילו קולות נענו ואילו נדחו.

לשם כך ברצוני להשוות בין שני סופרים יהודים בני התקופה; אביגדור המאירי (בספרו 'השגעון הגדול') וסטפן צוויג (בספרו: 'עולם של אתמול'), שניהם סופרים שבאים מבתים שאינם דתיים, ושנשארו לא דתיים, ובכל אופן רב המרחק ביניהם.

אביגדור המאירי שירת כקצין בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. מלחמה מזוויעה ועקובה מדם זו (שעל פי תיאוריו אף עלתה בזוועותיה על מלחמת העולם השנייה) חשפה אותו לקיום הבלתי אפשרי של יהודי אירופה. במלחמה זו נאלצו יהודים רבים להשתתף בקרבות משני צדי המתרס ולהילחם זה בזה. באחד התיאורים הספק משעשעים ספק מזוויעים מתאר המאירי כיצד, בעודם שוכבים בחפירות, חברו שהיה צריך לומר קדיש על אביו אסף עשרה יהודים למניין כאשר הוא צועק לעבר הצד הרוסי 'מניין' ביידיש. יהודים, כך הוא מתאר, יצאו מהחפירות שבצד הרוסי, התפללו את תפילת המנחה, לחצו ידיים עם סיום הקדיש האחרון וחזרו כל אחד לצדו הוא על מנת להיערך לקרב הבא.

לאחר שנים של קרבות ושבי אכזרי, המסקנה של המאירי היא שאין ליהודים מה לחפש על אדמת אירופה. בתיאור אחר מצייר המאירי את הרוח המשיחית שעברה בין שורות הלוחמים היהודים כאשר שמעו על פעילותו של הרצל. הצהרת בלפור, שבה מכריזה בריטניה, המנצחת במלחמה, כי ארץ ישראל היא הבית היהודי של עם ישראל, היוותה את קריאת הקול – בואו לתקומה, ואביגדור המאירי נענה לה.

סטפן צוויג נולד בוינה למשפחה יהודית, אך יהדותו לדבריו אינה אלא דרך מקרה. גם הוא כמו המאירי היה נתין של האימפריה האוסטרו-הונגרית וגם הוא חווה את מלחמת העולם הראשונה בין החפירות ובקו האש (אם כי לא כלוחם אלא ככתב צבאי). בשונה מהמאירי, צוויג פגש את הרצל באופן אישי והתרשם עמוקות מאישיותו, אך פעילויותיו למען הקמת בית לאומי לעם היהודי לא חדרו את סף הרגישות היהודית של צוויג. לאחר מלחמת העולם הראשונה הוא נישא לאישה גרמנייה ובמהלך מלחמת העולם השנייה הוא בחר להתאבד עקב חורבנה של מולדתו הרוחנית, אירופה.

הנה קול ה' המופיע דרך המציאות – מציאות המלחמה הנוראית. יש מי שבוחר לשמוע את הקול, ויש מי שבוחר להתעלם ממנו.

סבי, תושב צ'כוסלובקיה, הלך ברחוב העיירה בשנת 1933 ושמע את אחד הילדים אומר לו: 'לכו לפלשתינה, יבוא היטלר ויהרוג את כולכם'. כאשר שמע זאת סבי הוא הגיע לביתו, ואמר לסבתי כי משעה שחרב בית המקדש ניתנה הנבואה לילדים ולשוטים. "אם ילד מדבר כך סימן שצריך לעלות לארץ".

סבי ניסה לשכנע גם את משפחתו לעלות יחד עמו, אך הם סירבו. לבסוף, בדרך לא דרך, עלו סבי וסבתי יחד עם ארבעת ילדיהם, אחד מהם אבי ז"ל, וזכו להגיע לארץ ולהשתתף בבניינה.

*

את קול ה' שמע הרצל כאשר הוא נחשף למשפט דרייפוס, המאירי שמע אותו בתוך חפירות המלחמה, סבי שמע אותו מקולו של אותו הילד בעיירה צ'כוסלובקית. אך רבים מאלו ששמעו בחרו להתעלם מהקול – אלו מסיבות הומניסטיות, אלו מסיבות סוציאליסטיות ואלו מסיבות דתיות. ה' דיבר דרך המציאות. יש מי ששמע, אך לצערנו רבים בחרו להתעלם.

"לך ה' הצדקה – בתשע מאות שנה שהייתה שנאה כבושה מלהישמע/ ולנו בושת הפנים – כתבע איש חמודות, הטה א-להי אזנך ושמע" (ר' אלעזר הקליר, מתוך הקינות לתשעה באב).

ד. הלקח

היכולת של האדם להתעלם מדבר ה' מתמיהה אותי בכל פעם מחדש. בשואה האיומה הקב"ה כבר לא דיבר אלינו (כמו אולי במשפט דרייפוס או בפרעות קישינב), הוא כבר לא צעק (כמו אולי במלחמת העולם הראשונה), הוא טלטל אותנו בצורה שאין איומה ממנה. אולם גם במהלכה נותרו עדיין רבים שבחרו לא להקשיב. אפרים קישון מתאר את האווירה ששררה בהונגריה בשנים 1940-1942. למרות שהממשלה ההונגרית החלה לחוקק חוקים כנגד היהודים, ראו רוב היהודים את עצמם כפטריוטים הונגרים. כאשר הוא נשאל האם הוא ידע בכלל על קיומה של ארץ ישראל, הוא משיב: "שמעתי משהו על מקום בשם פלשתינה, אי שם בתורכיה, או השד יודע היכן". "האם לא היה מישהו מבני משפחתך שהתקרב לציונות?", הוא נשאל, ועל כך משיב: "טוב, בכל משפחה נמצא איזה ברנש יוצא דופן. וגם לי היה מעין דוד אחד… הוא היה ראש התנועה הציונית בהונגריה, ואנחנו הסתכלנו עליו כעל איש נכבד שאימץ לו תחביב מוזר, בדומה לפחלוץ ציפורים או איסוף קופסאות גפרורים" (מתוך ספרו 'קישון – דו שיח ביוגרפי'). קישון בשנת 1940 היה בן 16, ולא היה לו מושג על ארץ ישראל.

גם לאחר כיבוש הונגריה על ידי הנאצים, גם לאחר צעדות המוות, לאחר הניצחון, וגם לאחר תקומת מדינת ישראל, והוא אז בן 24, הוא לא שומע. קישון עצמו מעיד על כך כאשר הוא נזכר באותה התקופה: "ישראל עניינה אותנו כשלג דאשתקד. אני כשלעצמי זוכר שקראתי על איזו תקרית שבה הפילו הישראלים חמשה מטוסים בריטיים שעברו את הגבול, והשתוממתי מאוד שהיהודים האלה מכירים את הרובה גם מצד הקת ולא רק מצד הלוע. אבל זה היה הכול: השתוממתי ותו-לא". אכן, עד היכן מגיעה יכולתו של האדם לאטום את לבו מלשמוע את קול הא-ל.

קישון הוא רק דוגמה אחת לרבים רבים בחברה היהודית בעולם המערבי. אולם יש גם דוגמה אחרת. הרב שלמה יששכר טייכטל הי"ד כתב בבודפשט, בירת הונגריה, את ספרו 'אם הבנים שמחה' בשנת תש"ג (1943) – וזאת בשעה שדריסת המגף הנאצי הורגשה שם בעוצמתה הנוראית. את הרעיון המרכזי שאנו כותבים כאן בלשון זהירה מנסח הרב טייכטל בחריפות ובכאב.

בדבריו הוא פונה לרבנים ולקהילה החרדית ואומר שאילו שמעו לקול ה' ועלו לארץ ישראל אזי ודאי לא היו סובלים מהגזירות הנוראיות. את קול ה', לדבריו, היה ניתן לשמוע בקריאותיהם של הרב צבי קלישר ושל רבנים נוספים שקראו ושפעלו על מנת לעלות לארץ ישראל. בהקדמה לספר מכה הרב טייכטל על חטאו ומודה שהוא לא שת לבו לנושא העלייה לארץ. לדבריו הוא היה עסוק בלימוד ובהוראה ואת דעתו על הציונות הוא ליקט משיחות שונות ומסברות כרס.

הנה, ניתן להתעלם מקול ה' גם כאשר האדם עוסק בתורתו יומם ולילה, אך לפחות הוא נתן את דעתו לכך והגיע למסקנה הנכונה, גם אם באיחור רב.

*

אין במסקנתו של הרב טייכטל משום הצדקה. אין בשום טענה שבעולם להסביר את מותם של מיליון וחצי ילדים, גם לא של ילד אחד הנקרע מזרועות אמו ומומת מול עיניה. נקודת המבט האמונית, בשונה מנקודת המבט של הפילוסופיה הדתית, אינה מנסה להצדיק את הא-ל או להבין את דרכיו. נקודת המבט האמונית היא – "הודיעיני נא את דרכך ואדעך למען אמצא חן בעיניך, וראה כי עמך הגוי הזה". ידיעת דרכי הא-ל נדרשת על מנת לדעת להנהיג את העם. ובדומה לבקשת שלמה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין-טוֹב לְרָע". ידיעת הא-ל דורשת מהאדם את יכולת ההקשבה, להטות אוזן ולהקשיב לקול ה' המדבר אליו מבעד להיסטוריה ולקורות העם היהודי.

כאשר העם היהודי זוכר את נוראות השואה, עליו גם ללמוד מהן. בחברה הישראלית כיום זוכרים כולם את השואה, אך רבים מתעלמים ממשמעות הזיכרון. כאן יכולים אנו כאנשי אמונה לזעוק ולהבטיח לעצמנו – לא עוד. לא נתעלם עוד מקריאתו של ה'. נבין כי הוא דובר אלינו מבעד להיסטוריה. לפעמים דרך רבנים ומנהיגים ולפעמים דרך מתבוללים, לפעמים אפילו דרך נער קטן. אנחנו לא צריכים להאמין לנער, אנחנו גם לא צריכים להאמין למנהיג; אנחנו צריכים לראות האם אנחנו מסוגלים לשמוע את קול ה' הדובר דרכם.

לזכר אבי מורי, יעקב בן מנחם הלוי נהיר

 הכותב הוא יועץ חינוכי ומורה למחשבת ישראל

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. לשיטתו כותב מאמר זה אפשר איפה לפסק מחדש את השאלה הטורדנית, לכמור:
    "איפה היה אלוהים? בשואה! "
    אלא שאלוהים מוגבל שכזה שמתגלה רק פעם בהסטוריה ורק לפרימיטיבים, מבטיח ארץ ולעמו והם זוכים בה לשלטון עצמאי רק במשך 450 שנה שגם הן רצופות מלחמות ומלחמות אחים, וגם במהלכן אינו מצליח לשכנע את עמו לדבוק בו ולא באשרתו או פסילים זרים, ואח"כ נעלם במשך אלפי שנים ומניחם להתבשל עם הגדי בחלב אמו ושוב צץ כדי לקיים באופן צולע משהו את הבטחתו, משיח מפוקפק משהו שלא ממש מתגבר על הערבים שחמדו את הארץ, אבל "חבלי משיח" הוא מקיים בהידור גדול ובצורה אכזרית ביותר – הוא לא רק "עני כמותכם" אלא יש גם לתהות הרבה בנוגע לשפיותו.

    • מה אתה מאשים אותו שאנחנו מטומטמים?? זה שאנחנו עושים מלחמות אחים עם עצמו, זה הוא אשם???
      זה שאנחנו מנסים לרצות את הגויים שמסביבנו ולא הולכים בדרכו..זה הוא אשם????
      סטטיסטית אנחנו היינו אמורים לא להיות פה..אז לפחות תן לו את הקרדיט שאנחנו עדיין חיים ומקיימים את דורנו וגם קצת נהנים..

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: