תוכנית עשרה צעדים לגאולה / צור ארליך

 

עשרת הדברים מהר סיני הם עקרונות יסוד מוסריים לכינונה של ציביליזציה. מתוך ניתוח מושגי מעמיק המשלב סיפורים אישיים, מוצגת השקפת העולם המקראית כבשורה רעננה

עשרת הדיברות: מה יש לטקסט בן יותר משלושת אלפים שנה להציע לכל אחד מאיתנו, דוד חזוני; מאנגלית: סמדר אביב, דביר, תשע"א, 254 עמ'

הספר על עשרת הדיברות שהדהדו מהר סיני בעברית צחה נכתב במקורו באנגלית; אנו העִברים מסתפקים בכלי שני, הלא הוא תרגומה היפה של סמדר אביב. אבל נראה שעובדה זו, הטכנית בנסיבותיה, היטיבה עם העניין עצמו. הַכּתיבה בלעז אפשרה לדוד חזוני לשוחח על עשרת הדיברות עם כל מי שהדיברות הללו מדברים אליו; לשוחח עליהם בעת ובעונה אחת עם המעגל הרחב, קרי כל באי עולם או לפחות כל באי העולם המערבי, ועם המעגלים הממוקדים יותר, בני הדתות האוחזות בתנ"ך ה'עברי', קרי הפרוטסטנטים והיהודים; ולהציג בפני כל אלה את עשרת הדיברות כתמצית של השקפת העולם המקראית והיהודית דווקא, בראש זקוף אך בלי להיתפס לפרטיקולריות ולשיח פנים יהודי.

כמו הוגים יהודים עכשוויים נוספים, ובראשם הרב יונתן זקס מבריטניה, אשר לא במקרה כותבים בדרך כלל את ספריהם בלשון אמם שהיא אנגלית, גם דוד חזוני מבקש להציג בפני העולם את מה שיש ליהדות הקדומה להציע בסוגיות היסוד המטרידות את העולם כיום. ואם העולם לא יקשיב, לפחות הקורא היהודי יחשוב שהעולם מקשיב, ויתייחס למורשתו, זו שהנה מתברר לו שיש עמה בשורה מוסרית מודרנית ורעננה לעולם כולו, בהוקרה הנגזרת מכך. ובדומה לכמה מאותם הוגים, בשורתו של חזוני מתנקזת בסופו של דבר אל הביטחון המוסרי, אל האקטיביות הגואלת, אל שיח החובות שעליו להחליף את שיח הזכויות, ובראש ובראשונה אל האתיקה של האחריות.

המילה המרכזית בספר ממחישה את היתרון שבאנגליות שלו. מסופקני אם ספר שהיה נכתב לכתחילה בעברית ובישראל, ושהיה מבקש, כמו ספר זה, לפנות במידה שווה לקורא הדתי ולקורא החילוני, היה מעז לנופף כל כך הרבה במילה 'גאולה', שהייתה בארצנו לשיקוץ. אבל כשהקורא הישראלי יודע שגאולה היא בסך הכול תרגום ל-redemption, ואין נסמכים אליה חלילה לא אדמה ולא דם ולא משיח ולא אם-16, לבו אולי פתוח אליה קצת יותר. ועשרת הדיברות, מראה דוד חזוני, מבקשים להביא גאולה לעולם, ועוד קודם לכן, להכשיר את הלבבות לרוח הגאולה: גאולת האדם, גאולת הקהילה, גאולת העולם.

רוח הגאולה, כותב חזוני במבוא (עמ' 18–19), היא "מורשתם של העברים הקדומים" אשר "הגיעה למערב באמצעות הנצרות ולאחר מכן באמצעות ההגות הבריטית וההגות האמריקנית המוקדמת, העניקה לעמים הדמוקרטיים את האמונה שכל פרט יכול לשנות לטובה את העולם, שכל אדם יכול לעשות משהו נגד האדישות, הסכלות והשחיתות כדי לשפר את גורלו ואת גורל יקיריו; שכל אחד יכול לחבור לפרטים אחרים וליצור קהילה – לא רק קהילה של אמונה דתית, אלא גם קהילה החורתת על דגלה את רעיון השיפור, קהילה של מעשה. רוח הגאולה, ששורשיה נעוצים בעשרת הדיברות ואשר באה לידי ביטוי בדברי הנביאים, קוראת לנו לא להסתפק בנעשה בעולמנו, לעמוד על המשמר, ובמידת הצורך להילחם במי שמבקש לפגוע בו, מבית או מחוץ. זהו הרעיון שהטוב יכול לנצח את הרע, ויותר מכך – שכל אדם מסוגל, ולפיכך חייב, ליטול חלק במאבק". רעיונות שלכאורה הם מובנים מאליהם, אך הם מותקפים מכל הכיוונים: הפוסט-מודרניזם והתקינות הפוליטית, היצר והתאווה, העצלות והאנוכיות.

עשרת הדיברות, אם רק קוראים אותם לאור ההשתקפות שלהם במקרא כולו, הם לדידו של חזוני עשרה עקרונות יסוד של המוסר הגאולי, הם עשרה "רעיונות שנועדו לשמש בסיס לציוויליזציה הישראלית ובסופו של דבר לציוויליזציה האנושית כולה" (עמ' 26), אבל לא פחות מכך הם תוכנית-עשרה-צעדים לחינוך לגאולתיות. תוכנית שראשיתה בדיבר המציג את רעיון הגאולה, את ה' כא-ל הגואל שהוציא לחופשי עם של עבדים ממצרים, הדיבר המלמד אותנו שכמו לא-לוהים גם "לכל אחד מאיתנו יש היכולת לברוא ולשפוט, להבין את העולם, לדמיין אותו טוב יותר ולפעול לשיפורו… לברוא מחדש את עצמנו בכל יום ויום" (עמ' 48); תוכנית שסופה המפתיע בַּדיבֵּר המשונֶה והזָניח כביכול, 'לא תחמוד', שחזוני מגלה את פניו המפתיעות – פני פנינת הכתר המסכמת של עשרת הצעדים כולם.

דוד חזוני מוליך את הקורא בעשרת הצעדים הללו תוך ניתוח מושגי מעמיק של מה שכל אחד מהדיברות מייצג, ובעזרת מיטב המסורת האמריקנית של ספרי עיון פופולריים: רטוריקה רהוטה ומובנית, ושזירה של ציטטות ושל סיפורים אישיים שגילוי הלב שבהם קונה את לבו של הקורא. לכך נוספים שני מרכיבים יהודיים נחוצים, ענווה ("אינני מתיימר להטיף לְאיש", כבר בסוף הפסקה הראשונה) ודרשנות.

וכך, מהצעד הראשון, העקרוני, של 'אנוכי ה", הוא עובר לצעד הבא, האיסור על עבודה זרה, ומראה שמשחר תחילתו של ספר בראשית וימי האלילות של נמרוד ושל תרח ועד לעידן הנוכחי של השעבוד לקריירה, האדם משועבד לשלושה מיני אלילים: לכוח, ליופי, וליצירי כפיו. 'לא תישא' עניינו, על פי חזוני, עקירת המניפולציה והסילוף והעמדת הפנים המזהמים את חיינו. השבת, גיבורת הדיבר הבא, היא ההכרח לעצור לעתים מזומנות את המרוץ, להתבונן פנימה ולבנות את האני, שהוא הבסיס ההכרחי ליציאה אל האתה. באתה הזה מתמקדים הצעדים הבאים.

'כבד את אביך ואת אמך' מוציא אותנו אל המעגל המיידי שסביבנו, אבל מעבר לכך, הוא דורש מאיתנו להוקיר את בית הגידול שלנו, את הערכים הבסיסיים שגודלנו עליהם, את "חוכמת הלב" שהם מייצגים, את ה"סיפור" – ואצלנו, בראש ובראשונה, סיפור יציאת מצרים – שההורה מגיד לבנו. ערכים אלו חשובים לא פחות מאותם דברים נחרצים, הנחזים למוחלטים, שאדם שומע בצאתו מביתו מהרב, מהפרופסור, מהמנהיג או מהסֵפר. בפרק זה מודגשת היטב הרוח השמרנית הנושבת במפרשיו של חזוני – שמרנות שאינה מקדשת את הישן, שהרי עניינה גאולה ותיקון, אך מוקירה את ניסיון הדורות. אחרת, כלום היינו מאזינים בכלל למה שעשרת הדיברות משדרים אלינו?

הלאה. 'לא תרצח' מוביל את המחבר להצביע על הקשר בין יחסה החיובי של היהדות לגוף ולצרכיו, להבדיל מהנצרות ודתות המזרח – לבין האופי המדויק, המוסרי, המידתי, המבחין בין תוקף למתגונן, שבו היהדות מגדירה את קדושת החיים. מ'לא תנאף' מצמיח חזוני מדריך תמציתי לאמנות האהבה שבמסגרת הנישואין. 'לא תגנוב' הוא בעיניו המחסום בפני הרחבה מופרזת, חודרנית, של האני, שעלולה להתרחש דווקא אצל אלה שלוקחים ברצינות יתרה את המשימה הגאולית שלהם כלפי הזולת.

דיבר זה הוא השלישי ברציפות המצביע, לדעתו של חזוני, על עדיפותו של מוסר החיים היהודי על פני מוסר הסגפנות הבלתי אפשרי של הנצרות: היהדות מחייבת את הגוף ('לא תרצח'), את המיניות ('לא תנאף') וגם את הקניין הפרטי ('לא תגנוב'). "רעיון הרכוש פירושו שגבולותינו יכולים להשתנות ללא הרף", הוא כותב. "חילול רכושו של אדם אחר", הוא ממשיך, "איננו אך ורק מעשה של אלימות נגד האני המורחב שלו, אלא שלילת זכותו הבסיסית להתרחב, ולפיכך מתקפה על עצם אנושיותו" (עמ' 185).

"לא תענה ברעך עד שקר" שונה מהדיבר השלישי, "לא תישא", בכך שהוא מתמקד בעדות שקר; כלומר, על דרך ההרחבה שהיא דרכו של חזוני בכל הספר, הוא נועד להגן על האפשרות לקיים חיים בין אישיים, לקיים קהילה. ולבסוף, בפרק שכאמור הוא המפתיע שבפרקי הספר, מפתח חזוני את רעיון 'לא תחמוד'. במהלך שתקצר היריעה הזו מלהסבירו הוא מתגלגל מחמדה לחולשת רוח, ומחולשת רוח לחוסר ביטחון; ומראה כיצד חוסר הביטחון, שאינו אלא כניעה לפחד מפני ההתבוננות פנימה ונהייה אחר פתרונות קלים, הוא המקור לרוב חטאינו, לרוב נפילותינו.

בתיאור התמציתי שבשורות אלו, כל זה עלול להישמע מוסרני ומדכא. אבל לא זוהי רוח הספר, לא בסגנונו וגם לא במסקנותיו. מסקנתו של חזוני היא ש"המקרא, ועשרת הדיברות במרכזו, הוא במהותו טקסט אופטימי מאוד. האופטימיות שלו אינה קיימת למרות חוסר השלמות האנושית, אלא דווקא בגללה. על כל כישלון של גיבוריו יש בו גם הישג, שיפור, ציפייה ותקווה" (עמ' 243). עשרת הדיברות, בקריאתו המרחיבה-מאוד של חזוני, עשויים משום כך להתקבל במיוחד על דעתו של האדם המערבי בן זמננו, גם זה הישראלי, ולא זו אף זו, הם נחוצים לו, כך מתברר, יותר מכפי שהיו נחוצים לאי מי מבני הדורות הקודמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751, עיון ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. גלבוע פלבניק

    האבחנה לגבי גאולה מעניינת…
    מעורר קצת מחשבה על ההבדל בין גאולה לבין שחרור. כנראה שחרור מצלצל יותר נהנתני, פורק עול ומצד שני גאולה מצלצלת יותר כמשהו חיצוני.
    אולי צריך ליזום מניפולציות, ובשיח חילוני לומר 'גאולה' במקום שחרור (פמניזם כמאבק לגאולת האישה למשל) ולחלופין בשיח דתי לומר שחרור במקום גאולה.

  2. בהחלט אהבתי את מסקנת הכותב ובעיקר את המשפט "האופטימיות שלו אינה קיימת למרות חוסר השלמות האנושית, אלא דווקא בגללה". סיקור מעניין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: