מתח במקום הידברות / אריה אולמן

 

כאשר ההקשבה לדעה האחרת מעניקה לה בהכרח לגיטימיות, כמקובל בשיח הפוסט מודרני, נעלם השיח הפתוח ומתחיל מאבק. רשמים מערב שנערך באוניברסיטה העברית על  הספר 'תורת המלך'

הרב ישראל אריאל. צילום: אוליבייה פיטוסי, הארץ

למחרת בבוקר בישרו מהדורות החדשות על הפריצה לבסיס צה"ל ועל זריקת האבנים על הקצינים. הנתק בין מערכות המדינה לבין האידיאליות הדתית של הנוער בשומרון מעולם לא היה גדול יותר, והוא נראה כמאיים על כל הקשרים שבין הציונות הדתית לחברה החילונית. לאור זאת נראה הדיון שבו השתתפתי באותו ערב כמהותי ועקרוני מאוד.

חווית הערב התחילה בהתדפקות על דלתי המבנה שבו נערך הערב מבחוץ. דרך דלתות הזכוכית ניתן היה לראות אנשים רבים נכנסים לאולם ונבדקים בקפדנות, אבל אני הייתי בין אלו שאיחרו בדקה או שתיים, ונותרו בחוץ. המאבטח סימן להמתין. התלבטתי – ללכת, להאזין מהחלון (ואולי לנסות להתגנב דרכו?) או לחכות. מאימת המאבטחים הרבים שסבבו שם, החלטתי לחכות ולבסוף השער נפתח וזכיתי לכיסא הסמוך לפתח האולם (מבחוץ).

הושפעו מהמוסר

האם המאמץ היה כדאי? נהירת האנשים לאולם  (למעלה מ-200 איש) הראתה שהנושא מעורר עניין, וגם רשימת המשתתפים הבטיחה גיוון ומחלוקות – אל שלושה מרצים מהחוג למחשבת ישראל (פרופ' אבינועם רוזנק, פרופ' רחל אליאור וד"ר אלי חדד) הצטרפו הרב ישראל אריאל מיצהר כמייצג הספר 'תורת המלך', וכנגדו – ד"ר מוסטפה אבו-סוויד המלמד באוניברסיטת אל-קודס. גיוון אמרנו, ובוודאי גם עימות בין השקפות, אבל בגיוון כזה, בוודאי בנושא טעון, יש גם סכנה – שלא יתקיים שיח בין המשתתפים ובמקומה תתקבל סדרת מונולוגים.

בגלל העיכוב הפסדתי את תחילת דבריו של מנחה הערב, אבינעם רוזנק, אך בחלק ששמעתי הוא הצהיר כי מטרת הערב היא ללמד את האפשרות של שיח והקשבה בין עמדות שונות (הצהרה שעליה יחזור בסיום הערב). ביחס לספר עצמו הוא טען כי הבעיה העיקרית איננה העמדות המוסריות הבעייתיות, אלא ה'אוטיזם' של הספר – המתעלם מעמדות מוסריות-טבעיות בכלל, ומן המוסר המודרני-מערבי בפרט.

רוזנק ראה בכך בעיה מבחינת המתודה ההלכתית. לדבריו כל ספרי ההלכה הושפעו מהמוסר של זמנם (טענה שאפשר לקבל אותה מבחינה היסטורית, אך נראה מוזר להציב אותה כתנאי בסיסי להלכתיות של ספר). הצד הזה של הדיון ננטש במהרה, אבל עוד הספיקו להוסיף לו כמה הערות. רחל אליאור טענה כי מהותה של ההלכה בכך שהיא מתפתחת, ועל כן אין לנו מחויבות לעמדות מקוממות של הוגים ופוסקים מדורות קודמים. גם אלי חדד דיבר על התפתחות ההלכה, אך הוא התכוון להתעלמותם של כותבי 'תורת המלך' מפוסקים מאוחרים שסברו אחרת מהם, כמו ראש ישיבת 'הר עציון' הרב יהודה עמיטל והרב חיים דוד הלוי, רבה של תל-אביב, שניהם כבר מנוחתם כבוד.

עיקר הדיון נטה לתפיסות העקרוניות. אליאור תקפה את הספר בחריפות, אך טענה כי הוא רק הסימפטום ולא הבעיה. היא ציטטה את תחזיתו של ישעיהו ליבוביץ מ-67, "הכיבוש משחית", וטענה כי תחזית זו מתממשת בשנים שעברו מאז. הספר הוא רק דוגמה קיצונית לכך, המצטרפת לגל החקיקה האנטי-דמוקרטית (לדעתה) בכנסת ולדברים נוספים.

כבר כשקראתי את ההזמנה, תהיתי כיצד ד"ר מוסטפה אבו-סוויד יתקשר לעניין. כשהגיע תורו התמיהות רק התחזקו. מלבד כמה אמירות ליברליות וניסיון להציג את האסלאם כדת נאורה, הוא לא הוסיף זווית חדשה לדיון. בכלל, הזמנתו כ"איזון" מול השתתפות הרב ישראל אריאל, כמו גם הזמנתו של האחרון במקום אחד ממחברי הספר, נראו לי כמהלכים שנבעו מתוך פחד ורצון לצנן את הסערה, אם כי בהמשך נעלה אפשרות אחרת.

לסביבה יש חלק

אחר הדברים האלה עלה הרב אריאל לשאת את דבריו ונתקל במפגינים שנשאו שלטים כנגדו. לאחר הפרעה קצרה השלטים סולקו והוא החל להביע את עמדתו. לדבריו, שתי נקודות בסיסיות מהוות יסוד לספר 'תורת המלך' ומנוגדות למוסר המקובל בעולם המערבי:

א. צלם א-לוהים – היהדות רואה את האדם לא כבעל צלם א-לוהים ללא תנאי, אלא כבעל פוטנציאל כזה. כך, ישראל אינם בעלי מהות גנטית או אונטולוגית שונה, אך הם קרובים יותר למימוש צלם הא-ל. משום כך הפוגע בהם הוא כמי שנלחם כנגד הטוב ולמען הרע.

ב. קולקטיביות – בשונה מהתפיסה המערבית, המאבקים, המפגשים וההשפעות הם בדרך כלל בין קבוצות ולא בין יחידים. כאשר צעיר משרת בצבא, לכל הסביבה שלו חלק בכך. כך גם כאשר בן גילו מצטרף לארגון טרור. משום כך הניסיון להפריד באופן חד בין אשמים ו'חפים מפשע' הוא לעתים מוטעה.

הוא עצמו סייג את דבריו אלה ואמר כי למרות התפיסה הקולקטיבית, אין הוא מבקש לבטל כליל את מקומו של האדם הפרטי, בוודאי בעולם המודרני, ולמרות ראייתו את היהודים כקרובים לצלם א-לוהים, קשה לו לראות זאת במדינת ישראל של היום, ולכן גם המלחמה היא לא מלחמה מובהקת של טוב ורע.

כאן אמור היה להתפתח דיון סביב עמדותיו של הרב אריאל, שנגע בעצמו בחלק מהבעיות שבדבריו, אך לא כך היה. אלי חדד הסתפק בהבהרה כי העמדות הללו אינן העמדות העולות מהספר, שכן בו מובהר במפורש כי נפש היהודי נעלה באופן מהותי מנפשו של גוי, וזהו הגורם להבדלים ביניהם וליחס ההלכתי-מוסרי לגוי.

אליאור אכזבה אותי כאשר לא התייחסה כלל לטענותיו של הרב אריאל, ורק נתפסה לכך שהזכיר בסוף דבריו את נוסח הברכות "קידשנו במצוותיו" והאריכה לתקוף את התפיסה של 'בחירת ישראל' וייחודיות עם ישראל לעומת שאר העמים. בנוסף, היא תקפה את ההסתמכות על סמכות הלכתית כאשר היום הדברים נראים בעינינו כבלתי מוסריים. בדומה לה, גם רבים מן הקהל שאלו על "עליונות הגזע" היהודי, ולרב אריאל לא נותר אלא לחזור ולומר שאף הוא איננו טוען כך.

להקשיב ולהתנגד

עד כאן על תוכנו של הערב, אך שיאו היה ברגע שבו עלה הרב ישראל אריאל לבמה. כאמור, קבוצת צעירים הניפה שלטים כנגד השתתפותו בשיח, וטענה כי בכך האוניברסיטה מעודדת הסתה. המחאה עיכבה רק בכמה דקות את הפאנל, אך הפכה אותו מכאן ואילך לטעון וללעומתי. כאשר עלה הרב אריאל לדבר מחא לו חלק מהקהל כפיים, ומכאן ואילך תגובות הקהל שיחקו תפקיד בהפיכת הדיון לעימות, בעיקר בין אריאל לאליאור.

בשיאה של ההפגנה פנה רוזנק לאחת ממובילי המחאה ואמר – את סותמת פיות. והיא בתגובה – אני לא סותמת פיות. היא לא טענה שבמקרה הזה ראוי לסתום פיות – אלא שזו איננה סתימת פיות. לכאורה עמדה מוזרה, אך למעשה תוצאה ישירה של תפיסת השיח הלגיטימי בעולם הפוסט-מודרני. התפיסה הרשמית היא שצריך לקבל את תפיסותיו ועמדותיו המוסריות של האחר, כל אחר, כלגיטימיות. לכל אחד נרטיב משלו, אמת ומוסר משלו, ואין שום צורך או לגיטימיות לכפות עליו את עמדותינו שלנו. לא כולם מזדהים עם התפיסות האלו, ולמעשה לרוב האנשים יש תפיסה של אמת אוניברסלית, אבל זה לא "פוליטקלי קורקט".

כיוון שכך, דיון בעולם כזה משמעו הקשבה לעמדות אחרות וקבלתן כלגיטימיות גם אם אני עצמי מתנגד להן. אם כך, מה נעשה כשנפגוש עמדה שאיננו מסוגלים להכיל? תפיסה מוסרית שמזעזעת את אושיות עולמנו? אם נאפשר לה להשתלב בשיח, הרי הקנינו לה לגיטימיות. אם אנחנו מאזינים לה הרי בכך אנחנו גם מעודדים אותה, ונמצאנו מסייעים בגופנו לקידום עמדות שאנו רואים אותן כמחרידות.

בעולם השיח הזה עומדות בפנינו שתי אפשרויות – לקבל את העמדה האחרת ולהכיל אותה או לסלק אותה כליל ממרחב האפשרויות. דווקא בעולם הישראלי, שבו נמצאות תפיסות שונות מאוד במאבק שליטה ועימות מתמיד, הגישה הזו מחמירה את השיח ומקדמת מאבק במקום הידברות ומציאת אפשרות לחיים ביחד. אם כך, לא הכיבוש משחית ולא המוסר המערבי, אלא חוסר האפשרות לקיים דיון הוא שגורם למתח ולחידוד הפערים.

לאור המצב הזה, אני מבין עכשיו אחרת את ההדגשה של רוזנק בראשית הערב ובסיומו, כי הוא נועד ללמד שאפשר לקיים דיון והקשבה. אינני יודע אם בדיוק לכך התכוון, אך קיום הערב על אף הטענות על מתן הלגיטימציה לספר יצר את האופציה השלישית – את המרחב שבין הקצוות. למעשה, הייתה כאן חזרה לתפקידה הבסיסי של אוניברסיטה, ללמוד ולהקשיב לכל דבר, ורק מתוך כך לקבל אותו או לדחות אותו. בקיום הדיון בין העמדות המנוגדות התברר כי ישנה אפשרות להקשיב ובכל זאת להתנגד נחרצות. לא לקבל את העמדה, ובכל זאת לנסות להקשיב למה שיש לה לומר.

אריה אולמן הוא סטודנט לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751, פולמוס תורת המלך ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: