השאלות שלא נשאלו / עינת רמון

 

 הרהורים על צבא, פמיניזם, דת ופלורליזם, בעקבות סערת 'שירת הנשים'

האם ציבור הגברים שומר ההלכה, הנמנע מהאזנה לשירת נשים, נוהג בהן באופן שאינו מכבד את אנושיותן? המיטיב הציבור החילוני-ליברלי לטפח יצירת סביבה ציבורית ואינטימית נעימה יותר לנשים מן הציבור הדתי? לא בהכרח. 

ס' יזהר מסיים את ספרו המופלא 'מקדמות' בתיאור מקרה של פגיעה מינית בנערה "אדומת פנים, שמנה ונמוכה" על ידי חלוץ חילוני, ה"כורם החדש, מלך הבוצרים". לאחר המעשה מגרש אותה "מלך הבוצרים" מעל פניו ונוזף בה: "לכי לכי". בקרב הנער, גיבור 'מקדמות', אולי ס' יזהר עצמו, בקעה התחושה של "מחאה שמתקוממת בו כנגד משהו רע ולא נכון", אך שתיקת הגברים (והתעלמות הנשים) חנקו את המחאה. נזכרתי בקלאסיקה ציונית זו כשהודחו תלמידי ישיבת הסדר מקורס קצינים על רקע סירובם להאזין לשירת נשים. תהיתי: האומנם אי האזנה לשירת נשים היא הדבר הקשה ביותר שעוללו גברים לנשים לאורך ההיסטוריה הציונית, היהודית, האנושית? מדוע טרם קמו הנשים שיודו כי ניצול לא נאות, מתוחכם, של גופן ותמימותן, הוא שורש החלשתן, ומניצול כזה אולי דווקא חלק ניכר מאלו שאינם מאזינים לשירת נשים יימנע?

כל מי שעיניו בראשו רואה כי הקשר כיום בין נשים וגברים בהקשר החברתי והפרטי נתפס כיום בדרכים שונות על ידי ציבורים שונים, ויחד עם זאת נדמה שכולם מתעלמים מן השאלות הנוקבות. מתי נתן הציבור, המטפח חופשיות מינית מגיל צעיר, דעתו על האופן שבו חירות זו פוגעת בבנות, בנערות, בחיילות, ביחסים בין בחורים ובחורות? ומאידך גיסא, הנתנו בעלי השקפת העולם השמרנית ההלכתית דעתם כי הרחקה מוחלטת וגדלה, הרבה מעבר לנהוג בדורות הקודמים, בין גברים ונשים, ובכל הקשר חברתי שהוא, תחליש את היכולות לשיתוף פעולה מרוסן והוגן בתחומים שונים וסופה שתפגע במשפחה המסורתית היקרה להם?

אך מעבר לדין וחשבון שכל ציבור צריך לעשות לעצמו, על כולנו לשאול את עצמנו: האכן מעוניינים אנו, כחברה המתהדרת בנוצות ה"פלורליזם", לאפשר למרווחי מחיה שמיועדים לציבורים בעלי השקפות שונות ולעתים אף מנוגדות, לערוב לדו-קיום של אלו עם אלו? 

על צה"ל להיות מחויב לממלכתיות ועל כן גם לדבוק בהסכמי סטטוס קוו שונים כפי שנקבעו עם קום המדינה, הן בנושאים של השתלבות נשים בצבא והן בעניין נוכחות אנשי הדת היהודית בו. אם רצונו לשלב בו גם אוכלוסיות חרדיות, שבעבר לא נטלו חלק בהגנה הצבאית על ישראל, עליו להיות מסוגל להכיל גם חיילים וחיילות בעלי השקפות עולם שלא יוצגו בו בעבר.

כיצד יוכל "צבא העם" שתפקידו אינו רק צבאי אלא גם חינוכי להתמודד עם אתגר זה? הצעתי היא לתת פטור נקודתי, לא גורף, לחיילים וחיילות שמטעמי דת ומצפון בוחרים לא להשתתף בפעולות דתיות/תרבותיות כאלה ואחרות. בכלל זה, יוכלו גם המעוניינים/מעוניינות להיעדר משיחות עם רבנים צבאיים וכו'. כל המשוחררים מפעילויות אלו יידרשו להגיש למפקדיהם מכתב המפרט את תובנותיהם בנוגע לבעיה המוסרית/תרבותית שבשלה פרשו מן הפעילות. רוב החיילים, העייפים ממילא, יעדיפו השתתפות בפעילות הרשמית. עם זאת, כתיבה זו, ועוד יותר ממנה – שיתוף החברים ביחידה בחלק מפירותיה, יכולים (אם השיחה תנוהל בתבונה) לכונן שיח מלמד ובסופו של דבר גם מכבד ומלכד של זהות שלו צמאים אנו בימים אלה.

ד"ר עינת רמון מרצה ללמודי נשים ומחשבת ישראל ומרכזת את תוכנית "מרפא" לתמיכה רוחנית ומורשת ישראל במכון שכטר

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. תזכורת: בעבר, לפני ש"הציבור טיפח חופשיות מינית בגיל צעיר", מעמד האישה היה הרבה יותר גרוע. לא זכאית לחינוך גבוה, להצבעה לממשל, וכיו"ב.
    לעניין ההדרה, זה כמו להטפל לנמלה אחת כשכל הקן מנסה לפלוש למזווה. במדינה הפטריאכלית שלנו נשים נחשבות פחות, מרוויחות פחות ומיוצגות פחות. בואו נתקן אז זה, לפני שנכריח חיילים וחיילות לשמוע שירה שערכה האומנותי מוטל בספק.

    • מסכימה. הבעיה איננה בהדרת הנשים ה"רשמית", אלא בהיעדר מספיק דמויות נשיות משפיעות במרחב הציבורי, בכל המגזרים.

  2. הפתרון נשמע אידיאלי על פניו – "חופש מדת וחופש לדת", אבל לצערי הרב, לא ישים. נכון, ישנו הסינון של יציאה מן העצלות לצורך הגשת בקשת שיחרור מנומקת ובכל זאת מתי יוחלט שהבקשה לגיטימית ומתי תשלל?

  3. לנועה
    דבריך הם פשוט טעות. במהלך דורות רבים היה הפמיניזם משולב בשמרנות מינית. רק בשנות השישים עם המצאת הגלולה חל מהפך שהביא לכך שנשים תשלמנה מחיר יקר.
    למען האמת הפמיניסטיות מן המאה התשע עשרה ומראשית המאה העשרים טיפחו שמרנות וריסון מיניים כחלק מתפיסת עולמם הפמיניסטית, המעצימה את הנשים, ו…כן גם חשבו שנישואין, משפחה ודת הם מוסדות טובים יחד עם השכלה, השתתפות בבחירות וכו'. פשוט צריך ללמוד קצת הסטוריה ולברר מי היו הפמיניסטיות הראשונות בארץ- עדה מימון, פניה מטמן- כהן, וכמובן כל הדמויות המיתולוגיות שגדלנו עליהן- שרה אהרונסון, חנה סנש, זהרה לביאטוב ועוד. פעם, גם אצל החילונים ריסון מיני היה ערך חיובי. למרות זאת, כפי שאת רואה היו פגיעות מיניות בכל המגזרים ולכן להאשים רק את החרדים בסקסיזם זו גזענות ותו לא.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: