שברו של הקיבוץ, שמקבל ביטוי קולנועי עדכני ב'עמק תפארת', נובע כמעט בהכרח מהשתתת הכול על ערך העבודה. הערה על סופו של הניסוי שהתחבב כל כך על הקולנוע

מתוך 'עמק תפארת'

חנה מנדלסון בת ה-80 מתעקשת לקום עם שחר ולהמשיך להיות הנויניקית של הקיבוץ. בקיבוץ המופרט יש כבר נויניק צעיר שמזהיר אותה לבל תתערב בעבודתו, אך היא ממשיכה להיכנס בלי רשות למחסן הנוי. בוקר אחד היא מגלה שהמנעול הוחלף; היא מציעה את שירותיה במכבסה אך גם שם לא רוצים בה. חייה נטולי טעם בלי העבודה שהיא תכלית קיומה.

זה גרעין הסרט 'עמק תפארת', סרט הקיבוץ האחרון שהופק פה ככל שידיעתי מגעת (טרם הופץ בבתי הקולנוע), שהוא גם סרט הביכורים של הדר פרידליך, ילידת קיבוץ שלוחות במקורה, והסרט הראשון באורך מלא שיוצר בוגר של בית הספר 'מעלה'.

קיבוצים. המצאה יהודית מקסימה ומרתקת. מראשית הקולנוע הארצישראלי ועד שנות ה-80 בערך, הקיבוץ השתקף בסרטי הקולנוע כסיפור חלוצי שאין עליו עוררין. רובם היו בסגנון 'הריאליזם הציוני' המאוד מפורש במחויבותו לחזון וכמעט חסר פנים ושמות, אבל לא רק. גם בסרטים פיוטיים כמו 'הוא הלך בשדות' ו'הם היו עשרה', שסיפור רומנטי-זוגי הוא חלק משמעותי בעלילתם, עדיין הקיבוץ (או הקבוצה ב'הם היו עשרה') קיבל עדיפות בתוך הבחירות של הגיבורים. ההתגייסות לרעיון הקיבוצי גוברת תמיד על הדחף האישי. סיפורו של הכלל, של העולם החדש המגולם בהקמת הקיבוץ, נעלה וגובר על כל מצוקה פרטית.

בשנות וה-70 וה-80 חל שינוי בסרטי הקיבוץ בעקבות שינוי מגמה כללית בקולנוע הישראלי (במאמרי 'סרטי בורקס בארץ המובטחת', בגיליון 700, הרחבתי על כך). בתקופה זו החלו לעשות סרטים שהגיבור העומד במרכזם הוא 'האחר' ומשום כך גם החלש בחברה הישראלית השבטית ונעדרת הסובלנות. עצם העיסוק הקולנועי ב'אחר' הוא דחייה של סיפור העל הסולידרי-קולקטיבי, והמגמה הזו חלחלה גם לסרטי הקיבוץ. הפוקוס עבר לסיפור על הדמות יוצאת הדופן, שלא עומדת בסטנדרטים המקובלים בקיבוץ. סרטי הקיבוץ ה'חדשים' מנפצים את חזות הפסטורליה שהייתה בימי תפארתו של הקיבוץ, ומספרים על מצוקת 'המשוגע' כדימוי ופעמים גם על משוגע כפשוטו. זה שלא היה בדיוק כמו כולם ושילם מחירים כבדים.

אל קבוצת הסרטים הזו, שקראה תיגר על הרעיון ומימושו, התווספה תת קבוצה נוספת ומאוחרת יותר, המספרת את סיפור קריסתו והפרטתו של הקיבוץ שבעצם איננו עוד. סיפור על 'פוסט קיבוץ', על השברים שהותיר הרעיון. רובם של הסרטים נעשו על ידי במאים קיבוצניקים (לשעבר…), כמו אומרים שזהו עולם בעל קודים עמוקים ויחידאיים שזר לא יבין אותם – ואולי גם לא יראה בהם חשיבות מספקת כדי לעשות על זה סרט.

ובכל אופן הסיפור הקיבוצי בוער עדיין, כי למרות שנראה שהקיבוצים חלפו כמעט מן העולם, לפחות מבחינה רעיונית, והדישה בכל היבט אפשרי במדיומים שונים כבר מוצתה, עדיין באיזו התעקשות צץ מדי כמה שנים סרט על קיבוץ. ובעניין זה מתאים להזכיר גם את המיני-סדרה הטרייה 'יחפים' (ערוץ 3) ואת הסדרה התיעודית של מודי בר און 'הקיבוץ', המשודרות בימים אלו ומקיפות את הקיבוץ מהקמתו עד התפוררותו.

הסרט המוכר מכולם, שהפך למה שקרוי 'סרט פולחן', הוא 'מבצע סבתא' (1999) שהוא בעצם סרט טלוויזיה (בן 50 דקות) של דרור שאול, שגם הוא כפרידליך מהדור הצעיר של יוצאי הקיבוץ. דור שכבר בילדותו היה עד לשבר ולהוויה המתפרקת. שאול, שגדל בקיבוץ כיסופים, המשיך ועשה סרט נוסף על קיבוץ, הפעם באורך מלא – 'אדמה משוגעת' (2006). שני הסרטים משלימים זה את זה כשדמויות שאוזכרו לראשונה ב'מבצע סבתא' קיבלו נפח וסיפור ב'אדמה משוגעת'. כך, לדוגמה, היעדר ההורים של שלושת הבנים מוסבר ב'אדמה משוגעת': האב התאבד והאם חולת נפש. כל המוטיבים שהיו ב'אדמה משוגעת' הופיעו כבר ב'מבצע סבתא': אטימות, היחס לזקנים, לנשים ובעיקר הפער בין האידיאולוגיה של הערבות ההדדית ובין המציאות השוחקת את השונה. ההבדל הוא שבסרט אחד צוחקים ובשני בוכים.

הדור הקודם

מתוך 'ילדי סטאלין'

חשוב להעיף מבט גם אל הטיפול בקיבוץ אצל הדור הוותיק יותר, שעליו נמנים במאים שהיום הם בשנות ה-60 וה-70 לחייהם, שגדלו בקיבוץ שמרני והרמטי הרבה יותר. במאי כזה, שהקיבוץ היה עשייתו הפילמאית המרכזית, הוא נדב לויתן, בן קיבוץ כפר מסריק שנפטר לא מזמן, שבאמתחתו שלושה סרטי קיבוץ: 'סיפור אינטימי', 'אין שמות על הדלתות' ו'ילדי סטלין' (1984), הראשון שנגע בהתנפצות החלום הקיבוצי במישרין. ברגע מקסים בסוף הסרט, אחד הגיבורים מביט בירח, ובמקום לראות את הסהר רואה את המגל והפטיש.

יונתן פז, בן מזרע, עשה סרט בשנות השמונים בשם 'רכבת העמק', שגיבורו הוא ילד, תוצר קיבוץ קלאסי, שחי את המיתוס והפאתוס מלאי ההוד של הקיבוץ (תנועת הנוער, השליחות, הצבא). ההוד הזה מתרסק במהלכו, אבל זה עדיין סרט שיש בו נוסטלגיה וכמיהה. יותר מעשרים שנה אחרי, חזר פז ועשה סרט נוסף בשם 'אסקימוסים בגליל'. בסרט הזה כבר אין קיבוץ כלל. הוא נמכר ליזמים ורק הזקנים נעזבו מאחור ככלי שאין בו חפץ עם המטפל הסיני שלהם. כמו בשממת אלסקה על אדמותיה השוממות, הם מנסים לחדש את ימיהם כקדם, כשהיו חלוצים צעירים ועובדים.

מיכל בת אדם, המחזיקה בשיא מספרי של במאית-אישה בישראל, הייתה ילדת חוץ בקיבוץ מרחביה ועשתה את 'בן לוקח בת' (1982) המתרחש בקיבוץ. על אף שהסרט נעשה לפני המשבר הגדול של 1983, אי הוודאות הכלכלית כבר מרחפת ברקע. דרמת הנעורים הזו מעמתת בעיקר את החברה האליטיסטית והייחודית עם נערה שמגיעה 'מבחוץ' ותרבותה ומנהגיה שונים. דומה לו 'האיטלקים באים' של אייל חלפון, המספר על קבוצת כדור-מים איטלקית שמתחרה בנבחרת הכושלת של קיבוץ גבעת השלושה, כשברקע עומד מצב הקיבוץ המתדרדר והולך; השנה היא כבר 1996.

הקיבוץ זכה לטיפולים קולנועיים נוספים, שאינם נכנסים בהגדרות הללו, וביניהם 'בלפר' של יגאל בורשטיין – קומדיה נשכחת מ-1978 בכיכובו של גדי יגיל – ו'סלאח שבתי' שבשוליו הקיבוץ השכן למעברה, שאותו מגחיך קישון כבר ב-1964. לא התייחסתי כאן גם לשלל הסרטים התיעודיים שנעשו על הקיבוץ בכל העשורים הללו.

דת העבודה

מתוך 'פרלמנט ארוחת הבוקר'

אחת האסוציאציות הראשונות והחזקות לקיבוץ היא 'עבודה'. בקטעים תיעודיים ישנים, זוהי התמונה הכמעט-יחידה: עודרים, חורשים, מנכשים, בונים ומקלפים הררי תפוחי אדמה. הקיבוץ מתגלם בעשייה עמלנית כל הזמן. גם כשסרט לא עוסק במישרין בעבודה, היא מופיעה בו כרחש רקע תמידי – כמו ב'ילדי סטלין', שמספר את סיפור ההתפכחות ב-52' דרך שלושת סנדלרי הקיבוץ המשופמים. באופן עקיף אפשר לראות את זה גם בסרט 'עתליה' (1984), שבו מתי החייל הג'ובניק (בגלל מום בלב) נתפס כשוליים, כפגום, כלא מספק את הסחורה. כי בדיוק כמו בעבודה, גם בצבא צריך להביא תפוקה מקסימלית. הג'ובניק נתפס כמו זה שלא עובד.

'סרטי ההפרטה' עוסקים ישירות במשמעותה של העבודה כדרמה המכוננת של אנשי הקיבוץ, שמשמעותה מתגלית במלוא חריפותה בזקנה. 'פרלמנט ארוחת הבוקר', סרט הגמר התיעודי של גולן רייז (גם הוא מ'מעלה'), מספר על קומונת המוהיקנים האחרונים, זקני הקיבוץ שעוד מגיעים לארוחת הבוקר בחדר האוכל לפני היציאה המסורתית לעבודה. ארוחת הבוקר היא מעין בועה חלומית ואחרונה ששימרה את הקיבוץ כפי שהיה לפני ההפרטה; אבל לא כלכלי לקיבוץ להחזיק אותה. ארוחת הבוקר היא גם משל למבוגרים-זקנים שלוקחים בה חלק: גם על צווארם מרחפת השאלה האם הם רווחיים.

מוטיב זה מצטרף ל'אסקימוסים בגליל' שהוזכר כבר, ול'לא בת 17' – שהוא מעין סרט המשך ל'נעה בת 17' (שעסק בפילוג בשנות ה-50), העוסק בקיבוץ השקוע בחובות, שחבריו מנסים במאמץ אחרון ליצור עבורו תוכנית הבראה. במרכז תוכנית ההבראה הרעיון שאת קשישי הקיבוץ יחליפו צעירים, שיזרימו דם חדש לכוח העבודה הקיבוצי. הדור הזקן, זה שבעצם כבר לא בשיאו בהקשר של עבודה, זה שכבר הפסיק להיות רווחי ומכניס, משמש בדמותו מטפורה לקריסת האידיאה המרכזית של הקיבוץ, זו שכבר 'לא עובדת יותר' – תרתי משמע.

הדת נחשבה בקיבוץ – בימים הלוהטים של האידיאולוגיה – כסדין אדום. אכן, עולם המצוות היהודי הישן נזרק בבוטות אל פח האשפה של ההיסטוריה, אבל הייתה גם הייתה דת בקיבוץ. 'דת העבודה'.

מה אומרת דת העבודה? כולם מייצרים וכולם מקבלים: "כל אחד נותן כיכולתו ולוקח כצרכיו…".  מדובר על עשייה במימד מעשי-גשמי שהיא בבחינת תיקון עולם. העבודה היצרנית היא 'עבודת הא-ל', כפי שאמר מוטי זעירא בסדרה של מודי בראון. עבודה כמרכז החיים אומרת שככל שאעבוד יותר- אצליח להיות אדון ושליט על חיי. העבודה מממשת ומכוננת את חזון הצדק החברתי.

השבר

ואולי שברו של הקיבוץ הוא שברה של הדת הזו, שחלק ממנה היה חזון המהפכה הסוציאליסטית שקצת הדהד כאן בקיץ האחרון. ר' נחמן אומר בליקוטי מוהר"ן ש'צדקה היא בחינות הגלגלים, כמאמר חכמינו זיכרונם לברכה: כי בגלל הדבר הזה, גלגל הוא החוזר בעולם. ובשביל זה יש בה שש ברכות ואחת-עשרה ברכות…". הכסף שעובר מיד ליד הוא אחד מהגלגלים שמניעים את העולם. בסוף הפסקה הוא אומר: "כי עיקר חשיבות הצדקה היא האמונה…". לפי ר' נחמן, הכסף שאינו מחולק שווה בשווה הוא לכתחילאי, אחד מיסודות הנהגת העולם של הקב"ה. חוסר הצדק בחלוקת הכסף הוא שמביא לצדקה שיסודה היא האמונה, כי  צדקה ניתנת מתוך אמונה שיהיה לי מספיק גם אם אתן. ושהכסף, על כל המשתמע, אינו בחזקת האדם, אינו בשליטתו.

התורה אומרת: אין שוויון בעולם, אך המצוות נועדו להדריך איך לעבוד במצב זה באופן נכון בעולם. התורה אינה אומרת שאם תיתנו לקט שכחה ופאה העניים ייעלמו. "לא יחדל אביון מקרב הארץ"; תמיד יהיה מישהו שיזדקק.

הרעיון השוויוני, בוודאי בגרסתו הישראלית של תנועת העבודה, לא אוהב הזדקקות. הוא אוהב יצרנות פיזית ושליטה, ולכן סיטואציית הקצה הגרועה ביותר לקיבוצניק היא להפסיק לעבוד. כשהגיבורים הזקנים בסרטי הקיבוץ מודרים מעבודתם, הם מרגישים שקיצם הגיע.

ייתכן שהסיבה שהחברה הדתית לא הצטרפה למחאה בהמוניה, קשורה לתחושת הבטן שמדובר ברוח זרה. עולם שהוא 'טוב' מתוך הסתכלות דתית, עשוי מעוד כמה פרמטרים מלבד חלוקת דירות זולות לכולם וחלוקת כספם של הטייקונים לעם. 'צדק חברתי' ממוסד, יש בו חתירה תחת הצדקה, שהיא יסוד משמעותי-קיומי, ואי אפשר לו לעולם רק עם צדק ללא צדקה. תיקון העולם, מסתבר, אינו מתחיל ונגמר בעניין אחד. חברת-מופת לא ניתן לבסס על עיקרון אחד, נישא ככל שיהיה, וקל וחומר כאשר מדובר בעיקרון שמושתת על תפיסה מטריאליסטית. הנה: דווקא במקום שהתבסס כל כולו על הרעיון שאין לשפוט אנשים לפי עושרם, שהעלה על נס את הרעיון ההומניסטי-לכאורה של האחריות לכל אדם, דווקא שם הופכים האנשים לכאלה שנמדדים ביכולתם להכניס רווח; דווקא שם סוגרים את המועדון החברתי של ארוחת הבוקר.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011