הכלבה דורותי ואימת הטרור / חבצלת פרבר

 

יום דרמטי במיוחד עובר על זוג קשישים המבקשים למכור דירה ולהביא את כלבתם הפצועה לטיפול, כשברקע חרושת שמועות על טרוריסט המסתובב חופשי. ההנאה שבנורמליות

אנשים קטנים, גיבורים גדולים, ג'יל סימנט; מאנגלית: שרה ריפין, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 191 עמ'

זהו אחד הספרים המלבבים והמהנים ביותר שקראתי לאחרונה. ספר שאין בו משפחה מתפרקת, אמא נוירוטית, בן מסומם או רצח, וכשכבר יש בו אסונות, הם מינוריים או מדומים. אפילו סירנות המשטרה בקושי מגיעות אל אוזנו של הגיבור דרך מכשיר השמיעה הכבוי שלו. בעיקר יש לנו גיבורים קטנים, יומיומיים וחיים של שגרה: זוג ניו יורקי יהודי קשיש וכלבת תחש קטנה, "נקניק", בשם דורותי, שדיוקנה, ועיניה הכהות הנבונות, מעטרים את שער הספר.

חוץ מפקק תנועה מונומנטלי בניו יורק, שאולי נגרם ממעשה טרור, ושהופך את חייה של עיר-הענק על ראשה – כל שאר מרכיבי הסיפור כאילו לקוחים מחיי היומיום של כולנו. ודווקא המרכיבים האלה הופכים את הספר למיוחד בידיה האמונות של המחברת. יש כאן צירוף של חוש הומור, רגישות וחמלה אנושית, תשומת לב לפרטים קטנים ויומיומיים וכישרון לתאר ולהעצים אותם, וכמובן כישרון כתיבה יוצא דופן שהופך אפור לזהב. 

העלילה בנויה משלושה חוטים שנשזרים זה בזה. חוט העלילה הראשון כולל את רות ואלכס כהן, בני זוג קשישים. המחברת מתארת את בגידת הגוף: הזקנה, העין האחת העיוורת של רות, השמיעה שחסרה לאלכס, התלות באביזרים – משקפיים, מכשיר שמיעה, ויאגרה. גם דורותי, כלבת התחש הקטנה, אינה צעירה: "האכילה היא ההנאה הגדולה האחרונה שלה. פני התחש שלה, שעיקרם חוטם, לבנים עכשיו כליל. חסרים לה שני ניבים ושלוש טוחנות אחוריות…". אבל הזוג הקשיש וכלבתו עולים ויורדים במדרגות ללא מעלית: אלכס "עולה במדרגות חמש קומות, גומא שתי מדרגות בבת אחת, המבחן השבועי שלו להוכיח לעצמו שהוא עדיין מסוגל לעשות זאת…", ומנהלים חיים פעילים ויצירתיים למרות שאלכס הוא כבר בן שבעים ושמונה, והספיק להיות חייל במלחמת העולם השנייה, ורות, מורה בגמלאות, לא צעירה ממנו בהרבה.

שניהם גדלו במשפחות עניות, ומהן ספגו את הערכים והרגישויות החברתיות שלהם. בעבר היו פעילים בתנועות שמאלניות כנגד פצצת המימן ונושאים דומים, שמשכו במיוחד יהודים ואנשים על סף התימהונות. בשנות ה-50 הם גם היו תחת מעקב של האף-בי-איי. מאחר שלפי החוק האמריקני לחשיפת מידע, האזרחים שהיו נתונים למעקב זכאים לקבל לידיהם לאחר תקופה קצובה את הדו"חות הנוגעים להם, משמשים עכשיו כרכי הדו"חות עבי הכרס של האף-בי-איי חומר גלם ליצירתו של אלכס. אלכס, צייר במקצועו, משתמש בהם ליצירת סדרת הציורים החדשה שלו, שהיא מעין סיכום ביוגרפי והיסטורי של חיי בני הזוג.

הצירוף של בעל-אמן לא מסחרי ואישה שעבדה כל חייה בהוראה הותיר אותם במצב דחוק. ארבעים וחמש שנה הם גרו באותה דירה סגפנית בקומה החמישית, בבניין ישן בלי מעלית, בשכונה ענייה-אך-מכובדת. אבל עכשיו, כשהעלייה במדרגות הופכת עבורם לקושי ממשי, הם מחליטים להחליף דירה.

ההחלטה הזאת אינה פשוטה. היא מעוררת רגשות סותרים: הרגש הראשון הוא התפעמות מן המספרים: "כשהמתווכת העריכה לראשונה את דירתם… והציעה מחיר התחלתי של תשע מאות תשעים ותשעה אלף (דולר, כמובן), רות חשה שהמספר חודר לתוכה כמו סם משכר. כמי שהייתה ילדה במשבר הכלכלי הגדול, המילה 'מיליונר' עדיין צפנה עבורה קסם מאגי…". גם אלכס "נתקף חולשה אל מול עוצמתו הממגנטת של המספר. אביו, מוכר נעליים… העריץ מיליונרים כמו שהעריץ בעבר רבנים בארץ מוצאו. הם נראו לו קרובים לאלוהים…". אבל למעבר יש גם צדדים אחרים: הצורך להינתק מן הסביבה המוכרת והחיפוש אחר דירה אחרת, במחיר שמתאים להם אבל עם מעלית, הוא משימה לא פשוטה. האם יצטרכו להתפשר ולעקור לפלורידה, מקום שבו יוכלו לקנות בכסף הזה שתי יחידות מהודרות ב"בית גיל הזהב", כמו שעשתה אחותה של רות? "קלילות הראש נמוגה. מה פתאום הם מוכרים את הבית שהוא ביתם זה ארבעים וחמש שנה? היא לא רצתה לעזוב את העיר…". לזה מצטרף תהליך המכירה והקנייה עצמו, המיקוח, המתח, המניפולציות – תהליך לא פשוט לאנשים בגיל מתקדם, ושהופך למסובך במיוחד על רקע האירועים הנוספים שמתרגשים עליהם באותו זמן.

חוט העלילה השני סובב סביב אשפוזה של כלבת התחש דורותי והסחרור שאליו נקלעת העיר ניו יורק. הכלבה מייבבת וצורחת מכאב. ברור שהיא זקוקה לטיפול וטרינרי ומיד. רות ואלכס מניחים אותה על קרש חיתוך מעץ, מכסים בשמיכה ונושאים אותה חמש קומות במורד המדרגות ואז הם מחפשים מונית כדי להביאה לבית חולים לחיות. אבל בינתיים העולם שמסביבם יוצא מדעתו והנסיעה הופכת לסיוט.

מתברר שמיכלית דלק תקועה במנהרת מידטאון. הנהג שלה זנח אותה שם ונעלם. המשטרה סוגרת את המנהרה וניו יורק הופכת לפקק תנועה אחד ענק. ההיסטריה גואה: מה קרה לנהג? האם זה פיגוע טרור? מי הטרוריסט? היכן הוא? האם הוא חמוש? על מי ומה הוא מאיים? כשמתברר שהנהג-הטרוריסט ברח מן המנהרה, חטף מונית ומסתובב בעיר, תנועת המוניות מופסקת לחלוטין מסיבות ביטחוניות. האוטובוסים עמוסים, ההליכה במדרכות העיר הופכת לבלתי אפשרית, כי המשטרה חוסמת כבישים ומשאירה רק נתיב צר להולכי רגל, שבו נדחקים אלפי אנשים עטופים במעילים כבדים כנגד השלג, נושאי חבילות, עצבנים, רועדים מקור ומזיעים מפחד.

בתוך זה מתנהלים מכירת הדירה והחיפוש אחר דירה חדשה. רות ואלכס מתמקחים על המחיר – פעם כמוכרים ופעם כקונים. בהיסטריה הכללית נהפכים הנהלים המקובלים על פיהם. קניית הדירה או מכירתה הופכות לסוג של התמודדות אישית, שמעורבים בה מניפולציות ותחזיות משטרתיות, הערכות מצב יחד עם רגשות ושיקולי מצפון. את מי יעדיפו רות ואלכס מבין שלושת המועמדים לקנות את דירתם? את שתי הגברות עם כלב-הנחייה-לעיוורים, את "הזוג עם המעילים" או את האישה "עם הערדליים הצהובים" שנשכבת על מיטתם כדי לראות את הנוף שנשקף מחלון חדר השינה? האם יזכה מי שיציע את המחיר הגבוה יותר, או מי שנוגע יותר אל לבם? ומה ההשפעה של ההיסטריה, הפחד ששולט ברחובות, על שוק הדירות ועל המחיר? האם בכלל מישהו חושב על קניית דירה, כשבחוץ מסתובב ספק-טרוריסט, אולי חמוש, וכל משטרת ניו יורק, התקשורת והתושבים מחפשים אחריו ופוחדים ממה שהוא עלול לעשות? גם התקשורת היא שחקן חשוב ואופייני בעלילה הזאת: היא מתנהגת ומתוארת בדיוק כמו התקשורת הישראלית: נרגשת והיסטרית, מציצנית, כולל הראיונות האין-סופיים עם מומחים לעניין זה ואחר, והטרטור הבלתי פוסק גם כשדבר חדש לא מתרחש…

הסופרת מצליחה להעביר את כל דקויות ההתנהגות, הרגש והחשיבה שמאפיינות את חייהם של אנשים נורמליים שחיים בזמנים לא נורמליים, וצריכים לבצע בעת ובעונה אחת שורה שלמה של משימות נורמליות אך מערערות. הבחירה בכלבה (במקום בילד) כמוקד לרגשות ההוריים של רות ואלכס מבריקה, משום שהיא מאפשרת להחדיר לכתיבה גם יסודות הומוריסטיים שמאזנים את המתח. אפילו ברגעי המצוקה שלה, כלבת תחש היא יצור מצחיק אם גם שובר-לב, "נקניקיית פלא" – כפי שמכנה אותה הכירורג. דרך עיניה של דורותי, רות ואלכס אינם "הזוג הזקן הקטן" אלא "ענקי ארץ". ההתבוננות דרך עיניה של הכלבה מוסיפה לסיפור עוד זווית ראייה, שמעשירה את הסיפור ואת האנושיות שבו.

מאפיין חשוב של הספר הוא האיזונים הנכונים שלו. הסופרת יודעת לעצור בדיוק ברגע הנכון, ולא לגלוש לקיטש או לבנאליות. ההומור שלה דק ונכון, לא מתוק ולא לעגני. ובניגוד לצ'כוב המלנכולי והפסימי – שסיפוריו הקצרים חוזרים ומאוזכרים בספר, ובוודאי שימשו כנקודת התייחסות לכותבת – הסיפור הזה רווי באופטימיות ובאהבת אדם. התוצאה היא פנינה ספרותית מהנה, אנושית, מרתקת ונטולת אלימות.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751, סיפורת ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: