אדיפוס, קין ויהודה / שלום רוזנברג (לפרשת ויגש)

 

מבט-על על בראשית מלמד משהו על אופן ההתנהלות ביחסים בין חברות-אחיות. נדרשת חלופה לא רק למודל קין והבל, אלא גם למודל לוט ואברהם

איור: מנחם הלברשטט

הוגים רבים ביטאו את דעותיהם על האדם, החברה והמלחמה לא באמצעות מושגים מופשטים, אלא על ידי יצירת דימויים, מיתוסים, ופעמים רבות סיפור. לדעתי ניתן ללמוד רבות על המחשבה הפוליטית אם נתפוס אותה כפירוש להתפתחותו של אחד הסיפורים האלה.

כך, למשל, נידונה המלחמה בכתביו של תומאס הובס (Hobbes), אחד מאבות ההגות המודרני. הובס מתאר חבורה החיה לפני היות המדינה והסדר החברתי. בראשית הייתה המלחמה: "כשכל אדם אויב לכל אדם… שום דבר אינו בגדר אי צדק… לכל אדם יהא רק מה שיוכל לשים ידו עליו, ורק כל עוד יוכל להחזיק בו". כדי למנוע את המלחמה הנוראה הזאת, מוכרחת החבורה למסור למלכות את המונופולין על הכוח. כך נולד הסדר הפוליטי, מתוך התוהו ובוהו. מורא המלכות מונע מצב שבו איש את רעהו יבלע חיים, אך המלחמות, בייחוד המלחמות בין מלכויות, ממשיכות לפרוץ עד עצם היום הזה.

המלחמה קיבלה פרספקטיבה "חיובית" יותר במשנתו של מלתוס (Malthus), מבשר תורת הגבלת הילודה. המלחמה הכרחית כי היא פותרת את בעיית ריבוי האוכלוסייה, המאיים על עצם קיום האנושות. את רעיונותיו של מלתוס פיתח דרווין (Darwin) לשיטה כוללת. בכל הטבע שולטת מלחמת החיים, דהיינו 'הברירה הטבעית', המקדמת את עולם החי. אכן, ההתפתחות והקדמה הן תולדת המוות, כי החלשים ייעלמו. ניטשה המשיך את המודל הדרוויניאני, אלא שעבורו פרס הניצחון במלחמה אינו הישרדות אלא עוצמה.

ויולד מלתוס את דרווין, ודרווין הוליד את ניטשה, וניטשה (יש אומרים) הוליד את פרויד, ובו נעצור. החבורה הפרימיטיבית משתנית. היא עכשיו חבורת הבנים הרוצחת את האב. מיתוס אדיפוס שבמיתולוגיה ובתרבות היוניות מחזיר אותנו לאותו מאורע קדם-היסטורי. הוא נשאר בתוכנו כתסביך אדיפוס, המסמל את היריבות ואת המתח שבין אבות ובנים על מימדיהם השונים.

מלחמת אחים

המקרא והתורה שבעל פה כמעט אינם מתייחסים לתופעות אלו. אבשלום, המורד נגד אביו, יוצא מן הכלל הוא. ואכן, הקונפליקט היסודי במקרא אינו מתנהל בין אבות לבנים, אלא בזירה אחרת. כדי להראות זאת חייב אני להקדים הערה פרשנית חשובה.

מבקש אני להשתמש כאן בשיטה "מאקרו-פרשנות", שעל פיה ננסה להבין את משמעותם של רצף פרשות או ספר שלם כיחידות שלמות. אנו צריכים להסתכל בטקסט לא דרך מיקרוסקופ, אלא דרך טלסקופ: מבט ממרחק, תוך התעלמות מהפרטים. אם ניישם שיטה זו לספר בראשית ניווכח כי המבנה הבסיסי של הספר מצביע על קונפליקטים בין אחים. תחילתו של הספר לא רצח אב, אלא רצח אח, קין רוצח את הבל. סיומו של הספר בסיפורי יוסף והאחים. ובתווך, קונפליקטים החוזרים כל דור בין זוגות האחים שבספר: יצחק וישמעאל, יעקב ועשו, ובמידה רבה אף אברהם ולוט, "כי אנשים אחים אנחנו". במקום תסביך אדיפוס חיים אנו בספר בראשית בצילו של תסביך קין.

בפתח פירושו לתורה, מביא רש"י את דברי רבי יצחק המלמדים אותנו שספר בראשית הוא ספר גיאו-פוליטי. אמנם כן. הערה זאת מצביעה על הקונפליקטים שבין ישראל לשכניו, בעצם בין "אחים".

ספר בראשית מציב בפנינו קונפליקטים אלה, ומציג דגמי פתרון, מעשה אבות סימן לבנים: קביעת גבולות בין עמים. קביעת הגבולות נערכת על ידי מעשיהם של גיבורי הספר, היוצרים הפרדה וחלוקה. אברהם פותר את הקונפליקט עם לוט, ובעצם עם עמון ומואב, בקביעתו: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי, אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". יעקב נפרד מלבן הארמי, בקובעו את הגבול בגלעד: "עֵד הַגַּל הַזֶּה וְעֵדָה הַמַּצֵּבָה אִם אָנִי לֹא אֶעֱבֹר אֵלֶיךָ… וְאִם אַתָּה לֹא תַעֲבֹר אֵלַי… לְרָעָה". ישמעאל ישכון במדבר. עשו, האח הקרוב ביותר לישראל, עובר לשעיר. אכן, בפרשת "וישלח", כשמגיע העימות בין יעקב ועשו לשיא ולפתרון, הפיוס הוא גם ההפרדה. האחווה לכאורה נשארה, שהרי בבוא ישראל לארץ נאמר "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל". מרגש אחווה זה נובע הכעס על בני אדום שלא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים (עמוס א, ט), התחברו אל אויבי ישראל, ובימי החורבן אף פעלו לרשת את אדמות יהודה.

שיתוף ולא חלוקה

אולם, זה לא המסר היחידי של ספר בראשית. יש גבול לשרטוט הגבולות. סיפורי יוסף והאחים מצביעים על הסכנה העומדת בפני שבטי האחים, פן יתפלגו, פן ייפרדו לשתיים. סכנה זאת עתידה להתממש אחרי מות שלמה. סיפורי יוסף הם בבחינת "מעשה אבות אזהרה לבנים". ההיסטוריה היהודית היא תולדות אי השמיעה לאזהרה זו. יהודה ויוסף היו לשתי ממלכות, וכאן תחילת הסוף. בהפטרה לפרשת ויגש, אותה פרשה שבה האחים מתפייסים עם יוסף, קוראים אנו את חזונו של יחזקאל על איחוד העם והממלכות באחרית הימים. אחרי חזון העצמות היבשות, המסמל את תחיית העם בארצו, שומעים אנו את מצוות ה' לנביא: "קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה… וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם… וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ". משמעות הדברים: "וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת". אם נשתמש בלשונם של חז"ל, הגאולה תבוא על ידי פעולתם המשותפת של שתי דמויות, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

נגזר עלינו לעמוד שוב ושוב כאחים בקונפליקט, כל פעם בנוסח אחר. תהיה זאת מחלוקת בין קמצא ובר-קמצא, בין חסידים למתנגדים, בין ימין ושמאל, או המחלוקת המשולשת בין דתיים, חרדים וחילונים. ספר בראשית מלמד אותנו את דגם הפתרון לקונפליקט הפנימי, לא חלילה הפרדה, אלא למידה קשה לחיות ביחד. חטאנו בכך ונכשלנו. בהפטרה מצווה הנביא יחזקאל לעצמות היבשות שקמו לתחייה לא לשכוח את הלקח, לשנן את האזהרה שבסיפורי יוסף.

נכונותו של יהודה, המקריב עצמו במקומו של בנימין אחיו, מהווה תיקון לרצח הקדמון, רצח האח שבו מתחיל ספר 'בראשית'. שני הדגמים של ספר בראשית, ההפרדה והפיוס, מנבאים את אחרית הימים, תקופה שבה יכיר האדם ש"הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, הֲלוֹא אֵ-ל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: