מעות קטנות / שאול טשרניחובסקי

רבע קופיקה

 

מה זה מיל אתם יודעים כולכם.

ומה יש לקנות במיל אחד, גם בימים כתיקונם, גם כן אתם יודעים, לא הרבה.

גם ברוסיה הייתה מטבע קטנה, שערכה ערך מיל אחד, וקראו לה "קוֹפּייקה".

לפני המלחמה הראשונה, בילדותי, היה ברוסיה הכל בזול, וב"קוֹפּייקה" כזו אפשר היה לקנות שתי סוכריות, שני כעכים, חצי הליטרא ענבים, מלוא חופן עפיאונים, אבטיח לא גדול. לא הרבה.

עכשיו שערו לכם מטבע קטנה, שהיא רביעית המיל, רביעית ה"קוֹפּייקה" הנ"ל, מה אפשר לקנות במעות קטנות כאלו?

ובכל זאת היו יוצקים ברוסיה גם מטבעות קטנות כאלו – רביעית המיל.

תשאלו מה טעם יש בזה?

היו לה למלכות הרבה פקידים. הפקידים כיוון שהם פקידים מקבלים שכר, וכיוון שהם מקבלים שכר, הם מוכרחים להראות, שלא לחינם הם באים על שכרם כל יום 20 לחודש. 

רוב אוכלוסיה של רוסיה – איכרים, עובדי אדמה, ומיעוטם פועלי כל מיני-תעשייה ובתי-חרושת. תעשייה כבדה ותעשייה קלה, בעלי מלאכה וכו'.

הייתה עבודתם קשה ושכרם זעום, ופרנסתם קשה, ורבים מהם היו באים לידי מרה שחורה.

כך בקירוב היה גם אצל האומנים, בעלי המלאכה היהודים; אלא שלא היה יהודי אשר לא ידע קרוא וכתוב. ובימי חג ומועד היה היהודי נוטל ספר, כל אחד לפי דרגת התפתחותו: מהם מעיינים בדף גמרא, מהם במשנה, ומהם ב"עין יעקב", ועמי-הארץ "אומרים תהילים".

הגוי לא ידע לכתוב ולא ידע לקרוא, וכדי להשיב נפשו וכדי לשכוח לזמן מה את רישו היה סר אל בתי-היין והמרזחים ומפיג צערו בכוס יי"ש. ממכר היי"ש היה אז כולו בידי המלכות, והיא עשתה בזה עסקים טובים.

ואולם נמצאו אנשים טובים, שטענו נגד מסחר זה ואמרו, שאסור לה להממשלה לסייע לשכרות: היא צריכה לייסד בתי-עם, ספריות, הרצאות בשביל אוכלוסיה, וקודם כל ללמד אותם לקרוא, שיוכלו למצוא את סיפוק נפשם לאו דווקא בטיפה המרה.

ישבו הפקידים וחקרו ודרשו, ומצאו, שלאמיתו של דבר אין הממשלה רוצה כלל וכלל לקפח את לקוחותיה.

הם מצאו שאפשר לה לממשלה לתת גם עודף ממחיר היי"ש שהיא מוכרת. עודף של רביעית הקופיקה ממחיר מאית-ההין (сотка), זו הייתה מידת היי"ש הקטנה ביותר והיתה נמכרת בקנקנים קטנים ונאים.

נאמר שהגוי מתחיל "לשתות" כשהוא בן עשרים וחמש, ואם יגיע בעזרת ה' עד שבעים, שאז הוא מתחיל להתנזר מן השתייה, הרי לכם 45 שנים שיכרון. ואם יקבל עודף רביעית-המיל ממאית-ההין והוא שותה בערך מאית כל שבוע, יהיה לו חיסכון עשרה שילינגים במשך כל חייו, ואם בגבורות – עוד יותר, ואם כפליים ישתה – על אחת כמה וכמה.

אין הממשלה רוצה לקפח שכר כל שיכור, והיא מחזירה לו בעין יפה את העודף, יבוסם לו!

תאמר, הלא אין מטבע של רביעית המיל נוהגת ברוסיה. אין בכך כלום, עמדו ויצקו מעות קטנות – דווקא לצורך זה. והכל על מקומו יבוא בשלום. 

וגם היהודים מצאו תועלת במטבעות הקטנות הללו. בימים "ניטל" ו"ראש-השנה" שלהם, כנופיות כנופיות של שקצים סובבים בכפר, אלה בידם "כוכב" עם תמונת הלידה ופנס מאיר בתווך, ואלה בלי "כוכב", באים בכל בית, נכנסים, מפזרים זירעוני דגן על היושבים ומברכים אותם בפזמון נאה:

"זוֹרִים-זוֹרִים אָנוּ זֶרַע,
מְאַחֲלִים אׂשֶׁר וָשֶׁפַע".

ושכרם – אצל האיכרים חתיכת נקניק, אי-אלה עוגות, ביצה שלוקה וכדומה; אצל היהודים – אגורות כסף. כל פעם שהיה אבי נוסע העירה ונכנס לטמיון המלכות, היה פורט מספר אגורות לרביעיות קופיקה, ומביא אותן מתנה לבניו: חופן מטבעות חדשות, שאך יצאו מבית-היציקה, מבריקות כעין הפליז, קטנות שבקטנות ונחמדות. במשך ימים אחדים היו כולן מסתלקות, אין למצוא אותן מפני קטנוניותן.

כשבאו "השקצים" ל"ברך", היו זורקים להם חופן מעות קטנות אלה, והיו מתנפלים עליהן בשאון עליז, במצה ובמריבה של קונדסים, מרוצים ונהנים מן השלל.

הכנסייה שהכיר טשרניחובסקי הצעיר במיכאלובקה, בתמונה שנמצאה בארכיון העירוני. באדיבות ד"ר רוחמה אלבג

במשך הימים הסכנתי למטבעות הללו וחִנן פג בעיני. וכמעט שמשכתי ידי מהן. עד שנעשיתי שוב אוספן ואוגרן בכל מקום שאפשר היה.

משום מה?

המורה שלי עזב את כפרנו והלך ויסד לו בית-ספר בכפר אחר ואני נכנסתי לבית ספרו של מורה חדש. בבית הספר הקודם הייתי אני וכל חבריי כמעט כולנו כמו בני משפחה אחת גדולה; מקורבים, קרובים-קרובים וקרובים-רחוקים, ממיוחסי הכפר, בני סלתו ושמנו – האריסטוקראטים שבו.

בבית הספר החדש נפגשתי עם ילדים אחרים לגמרי משכבות אחרות, מנימוסים שונים מאלה שלי, ולמדתי הרבה דברים שקודם לכן לא ידעתים.

למדתי שאסור ליהודי לשבת בגילוי ראש, ועל אחת כמה וכמה לאכול כך. חבריי החדשים גידלו פאות, מה שלא עשיתי מימי, על כולם היה "ארבע כנפות", ואני סברתי שרק אבא מצווה עליו, כשם שהוא, ולא אני, מצווה על טלית ותפילין. למדתי לדעת במה עונשים כל עוברי עבירה, אוכל טריפה, כלומר כל הנוגע ב"פיתם", ואיזה מין עונשי גיהנום נכונים לו.

נודע לי שיש לשנוא את ה"שגץ" וכו וכו'.

ואני! – כמה מחבריי היו דווקא "שקצים". אבי ירא שמיים, ואולם בשעת הצורך אנחנו קונים לחם אצל התורכי – לחם מחמיץ, או אצל היווני לחם תפל. וכעכים מכל הבא אל היד. וכשאנו הילדים רוצים דווקא ב"לחם שחור", אמא לוקחת אצל הגויה לחם שיפון ריחני. אבי אינו מוחה בידה, ונהנה מן הלחם. ב"חג הפסחא" אנו מקבלים מהם "פסחא" טעימה עשויה סולת משופרי-דשופרי על הרבה ביצים, זבדה, סוכר וזעפרן, דמות מלמלה של בצק. אנו נותנים תמורתה המצה היבשה, והם מוצאים בה טעם לשבח.

אמנם אבא ואמא אינם אוכלים אצל הגרמנים, כשאנו באים לבקר אותם בימי חגא גדולים, אבל לנו נותנים מנות גדולות של Pfannkucen – טעם גן עדן- עם שכבות הבצק, הסוכר, הגבינה והקינמון.

אימה חשכה נפלה עליי: כמה עבירות אני דש בקרבי!

באתי לאמא ודרשתי שתעשה לי "ארבע כנפות" – עשתה. התחלתי להיות מקפיד על כיסוי ראש בשעת אכילה, לא מחו בידי. נטילת ידיים כהלכה – יפה. אבל כשדרשתי שלא יגעו בפאותיי התקוממה אמי ואמרה: אבא – יהודי טוב; הלוואי וירבו כמותו! וגם הוא אין לו פיאות, אף על פי שזקנו גדול ורחב, תבנית יעה, יורד על פי מידותיו, ואינו מתלבש כמו הרב השוחט והשמש. 

התחלתי לצום ביום צום, ולא לשם התגנדרות כנגד חברי, אלא בלב שלם ותמים.

אבא ישב על ספריו בבית, ולא בבית-המדרש, אני נטפלתי לשמוע שיעור ב"עין יעקב" בבית-המדרש, והייתי "אומר תהילים" ברבים. את "קרסולי-החזירים" גנזתי.

ומתחיל אני אורב לדרכי אבא ואמא, ולא מצאו חן בעיני.

אבא מקצר בעליונים ומאריך בתחתונים, איננו מתלבש כמו הרב, והשוחט והשמש ר' אהרן או הקצב הזקן. אבא יושב בגילוי ראש – כשהוא נפגש עם מכריו הגרמנים בביתו. איננו הולך להתפלל בבית-המדרש, כמו שעושים רבים. הוא מתפלל בציבור רק בערבי שבתות ושבתות. ר' אהרן ושאר כלי קודש כתנתם מול בית-הצוואר סרטים לבנים לה והם קושרים אותם, אבא עונד עניבה ככל האפיקורסים שלנו. הוא אוכל בביתו של ראובן מקורבנו. והכשר לתבשילי אשתו של הלה קיבל מאת אמא: "מכיוון ששמה שרה – מחבתה כשרה". כנראה דבר מה יצוק במימרא זו, גם הילדים מבינים. אני אינני משוכנע כלל וכלל, שיש להם סכין של חלב לחוד וסכין של בשר לחוד.

אמא קונה זבדה, חמאה וחלב אצל גויות ובכלים של גויים. ואבא מעולם לא מחה בידה, אף-על-פי  שבביתנו הכל כשר בתכלית. אמא יוצאת בשערה שלה, ראשה גלוי. וכנראה לי, מעולם לא גזזה שערה, ולא כסתה ראשה בקפלט או במטפחת, כמעשי אשת הרב, והשוחט וכו'. וכשאמא מספרת בקולה העסיסי ובשפתה העסיסית, איך אשתו של ר' אהרון מתקינה בפסח פוזמקאות לחתולתה, אני רואה שכולם "מתים" מצחוק, וגם אבא מחייך.

אמי, כנראה, "אפיקרוסתא".

אמא שומרת הליכות המשרתת "השקצה". אני מסתכל בה בשבע עיניים.

וגם זאת אני צריך לספר לכם: בילדותי הייתי מטיב לקלוע באבן.

אילו היו אז ימי-האפלה, לא הייתי עומד בפני חלונות מוארים באור חשמל וצווח במשך חצי שעה: "קומה שלישית, כבו את האור!", אלא הייתי מתכופף ונוטל אבן וקולע אותה לאחת השמשות, תאמינו לי שזה היה פועל במהירות יתרה. – חבל שאינני מה שהייתי אז!

הייתה לי טביעת עין יפה לגבי מרחק.

וזה מובן. אתם העירונים, איפה תלמדו זאת אתם? זורקים אתם כדור אל חבריכם, והוא פוגע בעין ואוזן של עובר-ושב; רוצים אתם לפגוע בעורב שפרח, האבן נתקלת בשמשות של בית.

ואני למדתי חכמה זו במשחק ה"גלילים", ובמשחק הכדור "הילקא" ובמשחק בקרסולים. קרסולים קראנו לעצמות ה"ערקוב" שבכף רגל בהמה גסה. מעיין לא אכזב היה לי במטבח אמא , שהייתה מכינה את ה"פיצ'א" הטעים בערבי שבתות. ב"קרסולי החזירים" זכיתי מתוך משחק עם שקצים. ואני יודע סוד מילוא עצם בעופרת, כדי לעשותה יותר כבדה, שבה מיטיבים לשחק.

והנה סיפרוּ לי חבריי החדשים, כי ישראלי העובר על יד בית-הכניסה צריך לאמור ג' פעמים: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!" ולירוק ג' פעמים.

ועוד גילו לי את הסוד: שאם יעלה בידי מישהו לזרוק "מעות קטנה" למעלה מן הצלב – ושקע בית היראה באדמה, ונבלע בה.

ומאז בעברי ליד בית הכניסה, לא הייתי מתבונן כקודם באפריזה שעל גבי ארבעת עמודי האתיק הדרומי, ששם הייתה תמונתו של "אלהי צבאות", תבנית זקן מופלג ושערותיו לבנות, ארוכות ופרועות, וזקנו ארוך ולבן גם כן, מתנופף מתוך הסערה. ועשרות מלאכים קטנים, שאך ראש ושתי כנפיים להם, עוטרים אותו – לחייהם מוורידות ועיניהם גדולות שחורות – ספק הוא נישא עליהם, ספק הם תומכים בו.

אני הייתי עובר על יד בית-הכניסה עשרים פעם ביום. ביתנו בשוק, מול פתח בית היראה. הייתי עובר, שפתיי דובבות: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא!" שלוש פעמים, ושלוש פעמים ירקתי. 

ואחרי כן עלה בלבי הרעיון.

שמא אנסה לזרוק "מעות קטנה" מעל לצלב הזהב.

מגדל הפעמונים היה גבוה – ארבע קומות גבוהות, ואחרי כן חודו, ואחרי כן הצלב עצמו. אמרו אלה שראו אותו בהיבנתו, שארכו של זה שלושה מטרים.

אבל אנסה.

תחילה אלמד לזרוק מטבע מעל לדיר שלנו, מעל לבית שלנו: קשה לזרוק מטבע קטנה כזו. אין זו אבן!

ובנסוע שוב אבי העירה ביקשתי ממנו להביא לי "הרבה הרבה מעות קטנות".

ופעם בערב, ואני עובר על בית-היראה וכפי תקועה בכף אבא. כמעט קרבנו עד גדר בית-היראה. בערב אין עוברים ושבים מרובים, ואני מתחיל בקללתי.

נעצר אבא בהליכתו ושאלני:

– מה אתה סח, ילד?

בשמחה גלויה סיפרתי לו:

– אני מקלל את בית היראה. כמצווה! שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו וגו'!

– מי לימדך זאת? שאלני אבא.

– כולם… כל חבריי…

– אל תעשה כן, ילדי. אומר אבא ברצינות.

– אבל… אבל… זהו בית-תיפלה, וצריך לקלל… וגם לומד אני לזרוק "מעות קטנות" ממעל הצלב, ואז ישקע באדמה…

– ואילו הרסו את בית-המדרש שלנו? שואל אבא, זה היה טוב?

– אבל זה בית-מדרש!

– ואתה, למדן שלי, מבין דברי חכמים? "דעלך סני לחבריך לא תעביד". מה שאינך רוצה שיעשו לך, אל תעשה לחברך.

– אבל הם שונאים אותנו!

– לא הגעתי עדיין, בני, לטפל בשאלה זו. את שונאך שנא, אבל את האדם אהוב. ואולם דע לך, שמעולם לא יעלה הדבר בידיך. זה שקר, ואי אפשר בדרך הטבע לזרוק "מעות קטנה" ממעל המגדל. אלא בו ביום שיעלה בעיניהם שלהם ערכה של מטבע של נחושת על ערכו של צלב הזהב – ממילא ישקע בית היראה, ישקע מעצמו.

לא עברו שלושים וחמש שנה – ובאו הבולשביקים. 

© כל הזכויות שמורות לשאול טשרניחובסקי ולאקו"ם. באדיבות ד"ר א' וילנסקי, נכדו של המחבר

מאמר מאת ניצה פרילוק על 'מעות קטנות' ראו כאן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-28 בדצמבר 2011, ב-גיליון שבת הגדול 1 - טבת תשע"ב, סיפורים ותויגה ב-. סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: