הדיון בעיקרי האמונה בימינו משמש לבדיקת כשרותם של יחידים ותנועות, כאשר רבים מ'משגיחי הכשרות' אינם מבינים או נוהגים לפי העיקרים שקבע הרמב"ם. כדאי להסתפק בדיון ההיסטורי

הסמכות היהודית הראשונה לקבוע בצורה ברורה ומפורשת שדת ישראל מושתתת על בסיס של עיקרי אמונה הייתה הרמב"ם. רבנו מביא את עיקריו בטקסט ארוך כתוב ערבית, בעל מסרים פילוסופיים מובהקים, אשר הצמיד להקדמתו לפרק חלק  במסכת סנהדרין במשנה. בסוף הרצאת העיקרים הוא כותב (בתרגומו של הרב קאפח ז"ל):

וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו ואמונתו [אעתקאדה] בהם אמיתית, הרי הוא נכנס בכלל ישראל, וחובה לאהבו ולחמול עליו וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה, ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע, הרי הוא נענש לפי גודל מריו ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם [ואד'ה אכ'תלת לאלשכ'ץ] ביסוד מאלו היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשנאותו ולהשמידו ועליו הוא אומר [תהילים קלט, כא] "הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט".

מסיומת זו עולה שהרמב"ם מציג את עיקריו כדוֹגמוֹת במלוא מובן המילה: קבלה מודעת ובלתי מעורערת של העיקרים אינה רק תנאי הכרחי להיות אדם יהודי ולהשגת חלקו בעולם הבא, אלא גם תנאי מספיק. אם נקרא את הרמב"ם כפשוטו, עולה כי כדי להיות חלק מעם ישראל אין צורך בדבר נוסף. סימוכין לפרשנות זו לדברי הרמב"ם ניתן למצוא בדרך שהוסיף (כנראה על דעת עצמו) לגמרא ביבמות (מז ע"א- ע"ב). הנה לשון הרמב"ם (הלכות איסורי ביאה פרק יד, הלכה א. התוספות שלו מודגשות על ידי):

כיצד מקבלין גרי הצדק? כשיבוא להתגייר ויבדקו אחריו ולא ימצאו עילה, אומרים לו, מה ראית שבאת להתגייר, אי אתה יודע שישראל בזמן הזה דוויים ודחופין ומסוחפין ומטורפין, וייסורין באין עליהם? אם אמר, "אני יודע ואיני כדאי" – מקבלין אותו מיד. ומודיעין אותו עיקרי הדת, שהוא ייחוד השם ואיסור עבודה זרה, ומאריכין בדבר הזה, ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות; ואין מאריכין בדבר זה.

חידושו של הרמב"ם מבוסס על שתי הנחות הקשורות אחת לשנייה:

א. היהדות היא דת אלוקית, בשונה מהבנת היהדות בעיקר כדרך חיים של עם נבחר המצווה על ידי ה'. ראוי לציין שהרמב"ם הוא בין הראשונים בתולדות ישראל (ואולי הראשון ממש) להשתמש במילה "דת" במובן כמעט מודרני של המילה (=religion).

ב. האמונה מתייחסת למה שאדם מסכים איתו, ליחס שבין האדם לבין אלוהיו. השרש א-מ-נ במקרא ובכתבי חז"ל מתייחס למצב נפשי (כנאמנות וכדומה) ולא למצב קוגניטיבי.

חידושו העצום של הרמב"ם נקלט היטב בעם ישראל, ובמהלך שלוש מאות השנים שלאחר ניסוח העיקרים על ידי הרמב"ם נכתבו כמה מאות פיוטים על בסיסם. הידועים ביותר שבהם אף מצאו את מקומם בסידורי תפילה של עדות שונות, דוגמת "יגדל" ו"אני מאמין". מאידך גיסא, בעולם ההלכה ובעולם ההגות חידושו של הרמב"ם לא היכה שורש ולמעשה זכה להתעלמות כמעט טוטלית. רק אחרי גזרות קנ"א (1391) נכתבו חיבורים על עיקרי האמונה (שהידוע ביניהם הוא ספר העיקרים של ר' יוסף אלבו). חיבורים אלו נכתבו ברוח פולמוסית אנטי-נוצרית, ולא בהקשר הלכתי. אחרי גירוש ספרד הנושא דעך שוב וזכה למעט מאוד התייחסות מצדם של הוגים ופוסקים. רק בפרוץ העידן החדש, עם אתגריו התיאולוגיים המובהקים, זכה הנושא לעדנה מסוימת.

מי בפנים ומי בחוץ

אין טעם להיכנס כאן לשאלות מה הניע את הרמב"ם לקבוע עיקרי אמונה, ומה הבין מהם, אולם ברור לגמרי שבימינו הם משמשים נייר לקמוס לבדיקת כשרותם של יחידים ותנועות. הדיון בעיקרים היום בדרך כלל נסב סביב השאלה מי אינו כשר.

כאדם שחושב שבדיקות כאלו מביאות אסון על עם ישראל, איני רואה תועלת בדיון בעיקרים היום (פרט לדיון ההיסטורי, שעסקתי בו רבות). צו השעה אינו לשאול "מי הוא אורתודוקס" (בעל "דעות ישרות"), אלא לשאול מי, בדרך חייו, תורם לביסוסו של עם ישראל ומדינתו, ומי, בדרך חייו מחזק את מעמד התורה ולא מחליש אותו. לפי קני מידה אלו, יהודים רבים המתהדרים היום בתואר "רב אורתודוקסי" יימצאו "בחוץ" והרבה אחרים "בפנים".

מדוע העיסוק בעיקרים מביא לטעמי לאסון? עיקרי אמונה נקבעים על מנת להגדיר מי "בפנים", אבל למעשה הגדרת עיקרי אמונה מביאה לעיסוק בשאלה מי נשאר "בחוץ". בימי קדם נפסק שאדם המחלל שבת בפרהסיא מעיד על עצמו כמי שהרחיק את עצמו מכלל ישראל. מאז ההשכלה והאמנציפציה, יהודים רבים מחללים את השבת ובו בזמן רואים עצמם כחלק אינטגרלי של כלל ישראל; יהודים רבים מקדשים את השבת בצורות שאינן תואמות לשולחן ערוך ורואים עצמם כיהודים דתיים לכל דבר ועניין. במציאות חדשה זו נוח מאוד לחפש קנה מידה ברור למי הוא יהודי "טוב". עיקרי אמונה משמשים קנה מידה שכזה. הבעיה היא שהם חדים וברורים מדי. או שאדם מקבל את עיקרי הרמב"ם או לאו (ונשאיר בצד את השאלה ההיסטורית המרתקת, האם הוא בעצמו קיבל אותם). מי שמקבל אותם נכנס לכלל ישראל ומובטח לו חלק בעולם הבא. מי שלא מקבל אותם (או רק מעלה ספק לגביהם, לפי דבריו הברורים של הרמב"ם), מוציא עצמו מכלל ישראל ומאבד את חלקו לעולם הבא. לגבי ההתנהגות והמעשים, כולנו עולים ויורדים בסולם המצוות: אין מי שכולו "בפנים" ואין מי שכולו "בחוץ". לא כך בענייני אמונה: מנקודת מבטם של קובעי עיקרים, או שמאמינים או שלא מאמינים, ומי שאינו מאמין הריהו לגמרי בחוץ.

מאחר שההלכה מתייחסת לכופרים בצורה עוינת מאוד, פוסקים בני זמננו שלא רצו לספק לקנאים רשות לפגוע בכופרים מצאו דרכים לעקוף את העניין. בעיני יהודים רבים המגדירים עצמם כאורתודוקסים, הפתרון האלגנטי ביותר היה לקרוא לכופרים "תינוקות שנשבו". פתרון ש"תינוקות" אלו אינם רואים כאלגנטי כל כך; הם רואים זאת רק כהתנשאות.

לרובם המכריע של אלו הממהרים לסווג אחרים ככופרים יש הבנה מצומצמת מאוד בעיקרי האמונה כפי שהרמב"ם עצמו ניסח אותם (סביר להניח שכל מי ששר את הבית השלישי של הפיוט "שלום עליכם" בליל שבת, או אומר את הפיוט "מכניסי רחמים", כופר בעיקר החמישי של הרמב"ם). סביר גם להניח שהרב פרופ' דוד ברגר צודק, וכמעט כל חב"דניק היום כופר בעיקר השני ובעיקר השלישי לפחות, ואולי גם בעיקר השנים-עשר. עמדתי היא אפוא שעדיף להפסיק לחפש כופרים ולהתחיל להושיט יד לכמה שיותר יהודים.

מנחם קלנר הוא פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת חיפה ועמית בכיר במרכז שלם

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011