תוכנם המדעי של חלק מעיקרי האמונה לרמב"ם איננו תקף עוד בהכרח, אך מהותם היא נצחית ועל כן רלוונטית תמיד. המודרנה דווקא מאפשרת את הרחבתם והעמקתם

מאבק החשמונאים במתייוונים מתפרש בספרי החסידות כעימות בין תורת ישראל למדע, שיסודותיו ביוון. לדעה זו, המדע, שהוא חשיבה אנושית, פסול. המהר"ל מפראג הציע אומנם הסבר דומה בספרו "נר מצוה", אולם הוא לא פסל את המדע אלא העמיד את התורה שהיא חכמה א-להית מעל למדע האנושי. במקום אחר (נתיב התורה יד) הוא מבחין בין "חכמה יוונית", הכוללת את מדעי הטבע, שיש ללומדם, לבין "חכמת יוונית" שאינה מדע, אלא קשורה לתרבות היוונית.

האמת ניתנת להיאמר שהעימות בין יהודה ליוון לא היה אידיאולוגי. אנטיוכוס ומנלאוס והמתייוונים לא היו הוגי דעות ולא מדענים אלא מייצגי תרבות שונה, תרבות הגוף שמקורה ביוון. הייתה זו מלחמת תרבות בין התרבות היוונית על הוללותה ופריצותה לבין התרבות הישראלית, הערכית, הצנועה. מי שחיפש אידיאולוגיה יכול היה למצוא אותה אצל תלמידי הפילוסוף היווני אפיקורוס שהטיפו להדוניזם ופריקת עול. היה אפוא גם רקע רעיוני עקיף לעימות, אולם לא המדע איים על היהדות, ואף לא הפילוסופיה היוונית הקלאסית, מיסודם של סוקרטס, אפלטון ואריסטו, שלאחר סינון וביקורת ניתן היה לאמץ חלק מרעיונותיהם. תרבות הרחוב היווני הייתה הבעיה. ובעימות הזה גברה לבסוף היהדות על ההתייוונות.

דור ודור ועימותיו. גם דורנו מתעמת עם רוחות חיצוניות המאיימות לקעקע את היהדות בשני מישורים, במישור הפרקטי של תרבות הפנאי ההמונית והמתירנית, ובמישור הרעיוני, של עיקרי האמונה היהודית. אנו נתמקד בעימות השני. הוא מושפע וגם משפיע על הראשון. בשם המודרנה, כביכול, באים לערער את יסודות האמונה. נשתדל להראות שההפך הוא הנכון, שדווקא על רקע המודרנה ניתן להרחיב ולהעמיק את עיקרי האמונה.

יישום עדכני

גדולי ההוגים ובראשם הרמב"ם אימצו אלמנטים מהפילוסופיה היוונית ואף השתמשו בהם לשם חיזוק האמונה. רבים מרעיונותיה של פילוסופיה זו כבר עברו ובטלו מן העולם, אך השיטה שבה התמודד איתה הרמב"ם ראויה גם לדורנו.

בין היתר קבע הרמב"ם י"ג עיקרי אמונה. הוא גם פסקם להלכה (בפרק ג' מהלכות תשובה). עם ישראל על כל עדותיו אימץ את עיקרי האמונה שיסד הרמב"ם, ובעדות רבות נוהגים לזמר את הפיוט 'יגדל א-להים חי', המבוסס על י"ג העיקרים, בכל ליל שבת. מי שמערער על אחד מעיקרים אלו מתנתק מעדת המאמינים הישראלית.

העיקר התשיעי ברשימתו של הרמב"ם הוא נצחיות התורה: "זאת התורה לא תהא מוחלפת". כלומר, עקרונות ההלכה ניתנו מסיני ואינם ניתנים לשינויים. עם זאת, המציאות הדינאמית והמשתנה מחייבת התמודדות מחודשת בכל דור ודור. הדבר מורגש מאוד בהלכה. התנאים המשתנים מחייבים יישום נאות של עקרונות ההלכה הקבועים על המקרים המשתנים. ספרות השו"ת העשירה והמקיפה את כל תחומי החיים המודרניים מעידה על כך כמאה עדים. הרב סולוביצ'יק אמר שהעיקר התשיעי כולל את האמונה שאין נושא בחיים המודרניים שאין למצוא לו מענה הלכתי. ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא. והוא הדין באשר לעיקרי האמונה. הם קבועים. אלא שבכל דור יש ליישם אותם מחדש מול ההשקפות המשתנות ומתחלפות. אנו נתייחס לכמה דוגמאות.

מדע ואמונה בבריאה

הנוסח המופיע בסידורים הוא כדלהלן: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ הוּא בּוֹרֵא וּמַנְהִיג לְכָל הַבְּרוּאִים. וְהוּא לְבַדּוֹ עָשָֹה וְעוֹשֶֹה וְיַעֲשֶֹה לְכָל הַמַּעֲשִֹים".

הרמב"ם תיאר את ה' כ"מנהיג", דהיינו, הוא מקור התנועה הנצחית. הוא מניע שאינו מתנועע. הוא לא ייחס לו את בריאת העולם יש מאין, בגלל התיאוריה המדעית ששלטה בימיו, שלפיה החומר קדום. אמנם הרמב"ם עצמו האמין שהבריאה המחודשת היא אמונת יסוד, כי בלעדיה אין מקום לניסים ולהתגלות. השבת, שהיא זכר למעשה בראשית, היא התשתית האמונית לכל קיומה של היהדות. מי שמחלל שבת כופר בעיקר ופסול לשחיטה ואינו נאמן לכשרות ולעדות ועוד. מימי הרמב"ם ועד ימינו הפך המדע את עורו. המדע המודרני סבור שהעולם נברא מחדש. תיאוריית המפץ הגדול בנויה על הנחה זאת. מי שעדיין מאמין בימינו בחומר נצחי הוא מטריאליסט שרירותי. אין לו הוכחה מדעית לכך, אך הוא בכל זאת מתכחש לישות הרוח.

המדע מכיר אומנם בחידוש העולם, אך לפי כללי הדיסציפלינה שלו הוא אינו עוסק בנושאים מטה-פיזיים. למרות שהוא מכיר בבריאה הוא אינו עוסק בבורא. זהו תחום מטה-מדעי. ההדיוטות סבורים שהמדע המודרני מכחיש כביכול את קיומה של ישות רוחנית. אומנם יש מדענים שבאופן אישי מתכחשים לעולם הרוח, אולם המדע כמדע לא עוסק בכך. הוא אינדיפרנטי לנושא זה. האמונה משוכנעת שקיימת ישות רוחנית מטה-פיזית. יש לה הרבה הוכחות לכך. אי לכך, בימינו, על רקע האווירה החומרנית השוררת בחברה המודרנית, יש להדגיש יותר את עוצמת הרוח, הכלולה בעיקר הראשון.

והוא הדין לכל תחומי המדע. כשהמדע עוסק למשל באבולוציה, הוא עוסק רק בתהליך עצמו אך לא בשאלה מה מקור התהליך, מי מוליך אותו ולאן הוא מוליך אותו. המאמין המודרני צריך להתמודד עם אמירות פסידו-מדעיות הנאמרות כביכול בשם המדע.

מקור הרוח ומדעי הרוח

העיקרים ו-ח עוסקים בתורה ובנבואה מן השמים. מדעי הרוח שונים בדיסציפלינה שלהם ממדעי הטבע. הם עוסקים ברוח האדם, אולם מתעלמים ממקור הרוח – רוח ה' שבה ברא ה' את האדם בצלמו. "אָכֵן רוּחַ הִיא בֶאֱנוֹשׁ וְנִשְׁמַת שַׁ-דַּי תְּבִינֵם" (איוב לב ח). אך מי שמאמין בקיומה של ישות רוחנית שבראה את היקום מאמין גם שיש הדרכה רוחנית והנהגה רוחנית של העולם. כאמור, מדעי הטבע אינם עוסקים במטה-פיזיקה. הם אדישים ביחסם אליה. לא כן במדעי הרוח. אין בהם ניטרליות. המתעלם ממקור הרוח יוצק בהכרח משמעות מטריאלית למושג "רוח" ומסלף אותו.

ניקח לדוגמה את מה שאמור להיות מבחינתנו כתר מדעי הרוח – מחקר התנ"ך המודרני (אין בדברים הבאים בכדי לפסול שימוש מושכל בכלים מדעיים להבנת התנ"ך. הם מתייחסים לגישה המרוקנת את התנ"ך מתוכנו, כמסר א-להי). אותה דיסציפלינה מדעית, שאינה עוסקת ברוח העל-אנושית, כשהיא מגיעה למחקר התנ"ך היא מזייפת אותו. התעלמות המדע מתפיסת התנ"ך את עצמו כהתגלות שמימית היא סתירה פנימית שאין ליישבה. שלא כמדעי הטבע, שבהם כל מחקר חייב להתבסס על עובדות וניסויים מבוקרים, במדעי הרוח אין מעבדות ואין הוכחות חד-משמעיות. ההשערות והדעות הקדומות תופסות כאן מקום מרכזי. מכיוון שהתואר "מדע" כולל גם את מדעי הרוח, הם זוכים שלא בצדק להתעטף באצטלה היוקרתית של מדעי הטבע. האחרונים מוכרים בציבור כמדעים מוסמכים, בזכות התפתחותם הגדולה ותרומתם העצומה לקדמה בכל תחומי החיים. הציבור, שאמונו במדעי הטבע גדול, בגלל הישגיהם הגדולים, משליך זאת, שלא בצדק, גם על מדעי הרוח, והאמונה בתורה מן השמים עלולה להתערער. לכן יש צורך להעמיד את מדעי הרוח על מקומם. עליהם לתחם את המסגרת שבה הם יכולים וצריכים לפעול ולא לחרוג ממנה.

גאולה ומשמעות ההיסטוריה

ציפייה לגאולה היא העיקר השנים עשר: "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיָּבוֹא".

גם במדע ההיסטוריה, הנחותיהם המוקדמות של רבים מההיסטוריונים הן מטריאליסטיות, ממרכסיסטים קיצונים, המפרשים כל תופעה היסטורית על רקע כלכלי בלבד, ועד אחרים המוסיפים גם אינטרסים אחרים – מדיניים, חברתיים, אישיים וכדומה. מדע זה, כיתר מדעי הרוח, רחוק מלהיות מדויק. כל היסטוריון יכול להניח תיאוריה על פי שיקול דעתו האישית. ראו למשל את התיאוריות השונות והמתחלפות על חנוכה. מעטים ההיסטוריונים המפרשים את המניעים למרד החשמונאים ולתחילת מלכות חשמונאי על רקע אידיאליסטי טהור. רובם ממציאים הסברים אחרים, ללא ביסוס עובדתי.

לא רק סילוף היסטורי יש כאן, אלא גם שינוי ערכים. המסורת היהודית חינכה דורות על גבי דורות למסירות נפש על ערכי היהדות, בהשראת החשמונאים. הסברים אינטרסנטיים מעבירים מסר הפוך. התוצאות החינוכיות הרסניות. אין עוד מאבקים אידיאולוגיים, אין עוד שאיפות לתיקון האדם, העם והעולם. אין ציפייה לגאולה. בהעדר אמונה בהשגחה העליונה שכיוונה את המאורעות אין טעם לברך על הניסים, על ההלל ועל הדלקת הנרות. הכול פולקלור חסר בסיס היסטורי כביכול. ולמי שאינו שומר על דיאטה נשארה רק זלילת הסופגניות והלביבות…

העיקר השנים עשר מקבל משמעות מיוחדת דווקא בדורות האחרונים, כי על סמך עיקר זה אנו מאמינים שיש להיסטוריה משמעות. העולם צועד, בדרכים עקלקלות, לקראת גאולה. יש לכל התסיסות הדתיות, למהפכות החברתיות, לתנועות האידיאולוגיות ולהמצאות הטכנולוגיות מגמה סמויה – להביא לימות המשיח. יש ייעוד לאנושות והיא חותרת לקראתו ללא לאות.

 בתוך אלו יש לשבץ גם את שיבת ציון בימינו, שהיא אחד מפלאי ההיסטוריה. המניע המשיחי תרם את חלקו בתהליך זה, גם בקרב אנשים וקבוצות שהמילה "משיחיות" מעוררת אצלם, בטעות, קונוטציות של הזיה וייאוש מיוזמה אנושית. המונח "ראשית צמיחת גאולתנו" אינו המצאת הרבנות הראשית עם קום המדינה. מונח זה הוזכר כבר על ידי חז"ל והוא היה שגור בפיהם של יהודים מאמינים בכל האירועים שקידמו את העם ואת העולם לקראת גאולתם, אם כי אין ספק שתקומתו המדינית של עם ישראל בארצו היא אחד השיאים של אירועים אלו. וכמו שמגדיר הרמב"ם בין היתר את נס חנוכה – "וחזרה המלכות לישראל יתר על מאתיים שנה".

מעטים מול רבים

הרמב"ם היה אמיץ דיו כדי לאמץ אלמנטים מסוימים מהמדע היווני, אך היה גם אמיץ לא פחות לבקר אותו, כשהמדע לא נראה לו מאושש דיו, כגון בנושאי החידוש, ההתגלות וההשגחה. הוא לא נסחף עם הזרם העולמי. הוא לא נגרר אחרי האופנה ששלטה באקדמיה של ימיו. הוא קבע את עיקרי האמונה כחוט שדרה של זקיפות קומה יהודית המאפשרת התמודדות של ציבור קטן מול סביבה עוינת. עדת המאמינים אימצה עיקרים אלו אל ליבה, ובזכותם התמודדה עם כל נחשולי הכפירה שאיימו להטביעה. זאת היא המשמעות המודרנית של התפילה "מסרת רבים ביד מעטים". בזכות זאת שרדנו והגענו עד הלום. ועל נס זה אנו מודים גם בחנוכה דהשתא, כבימים ההם כן גם בזמן הזה.

הרב יעקב אריאל הוא רב העיר רמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011