בניגוד לחשיבה המקובלת, עולם ללא ציווי הדת צריך היה להיות מחמיר ללא נשוא בהעדר קריטריונים מוסריים מוחלטים. הרהורים בעקבות חתול

החתול המפורסם מ'עליסה בארץ הפלאות'

לאחרונה ראיתי חתול נפגע ממכונית. החתול התגלגל כמה פעמים אך לבסוף ניצל ללא פגע. היות שלחיות אין ככל הנראה היכולת להפגין את תחושותיהן דרך הבעות פנים, פניו של החתול לא הראו שום סימן של הלם, אבל שפת הגוף שלו הפגינה די בברור סימנים של פאניקה ובלבול. החתול רץ לצד הדרך, שינה כיוון כמה פעמים ואז נרגע. חיכיתי למשך כמה שניות, תוהה כיצד ביכולתי לעזור, אך רגע לאחר מכן החתול הלך לדרכו ונעלם. מראה בלתי שגרתי ומלא כאב זה עורר בי כמה מחשבות ואלה העסיקו אותי בזמן האחרון.

קריטריון מוסרי מוחלט

האם זה נכון, כפי שלעתים קרובות נאמר, שבעלי חיים חווים פחות כאב מאיתנו? כיצד ניתן לאמוד זאת? מהו הדבר שמבדיל בין בעלי החיים לבני האדם והופך את חייהם לפחותי ערך?

יש שטענו כי בעלי החיים חסרים את רמת ההכרה המתוחכמת שיש לבני אדם. בני אדם מודעים לקיום שלהם ולמחשבה שלהם. הם הרבה יותר אינטליגנטים, יותר יצירתיים, הם מסוגלים לחשוב במושגים מופשטים. אך עלינו לשאול את עצמנו: האמנם זה נכון? ככלות הכל, העובדה שאיננו מזהים אינדיקציה למודעות עצמית ולמחשבה הכרתית אצל בעלי החיים אינה אומרת דבר על המציאות. ייתכן שקיים רובד של מודעות עצמית ואילו אנו איננו מזהים אותו רק בגלל שלנו אין סוג כזה של הכרה.

ודאי שיש הבדל אונטולוגי בין בעלי חיים לבני אדם. אנו מזהים שיש "קפיצת שלב" מבעלי החיים למין האנושי, אך איננו יודעים ממה מורכבת קפיצה זו בפועל. אנו רואים רק את המופעים החיצוניים של רמת החיים השונה. הפיזיקה והכימיה אינן מסייעות כאן; הן יכולות רק לתאר את ההבדל אך לא להסבירו. הדבר יישאר בסופו של דבר מסתורי מכיוון שהוא פשוט בלתי ניתן להגדרה.  

אבל אפילו כאשר אנו מכירים שהבדלים אלו אכן קיימים, איזו אמת מידה תקבע שהחיים של בעלי החיים פחותי ערך מחייהם של בני האדם? מנין לנו שירידה ברמת הקיום משמעה גם תביעה פחותה לקדושת החיים? מה נותן לנו את הזכות להרוג בעלי חיים, להשתמש בהם למחקר מדעי או להכאיב להם בשביל צורכי בני האדם? אולי כל צורות החיים, מהפשוטות ועד המורכבות, הן בעלות אותו "ערך של חיים" ולאף אחת מהן לא אמורה להיות כל תביעה מן האחר?

על איזה קריטריון מוסרי אנו סומכים, אפוא, כאשר אנו הורגים בעלי חיים לצורך מאכל? עד כמה שביכולתנו להיות זהירים ולחסוך מאותן חיות את הכאב במהלך השחיטה, מה נותן לנו בכלל את הזכות להרוג אותן, אפילו ללא כאב? השאלה הזאת לא עוצרת כאן. עלינו גם לשאול מה נותן לנו את הזכות לתלוש פרח ולגדוע את חייו? או להרוג חרק, אפילו כאשר הוא מסוכן? כיצד אנו יודעים שהדם שלנו אדום יותר מזה של החרק? אולי יש להקריב את חייו של האדם לטובת חיי החרק? המסקנה המדהימה היא שאין שום קריטריון אובייקטיבי שיכול להנחות אותנו כאן. 

הבה ניקח את העניין רחוק יותר. באיזו זכות גורם בעל לכניסת אשתו להריון, כאשר הוא יודע כי היא עומדת ללא ספק לסבול מאי נוחות ומכאבים עצומים במהלך הלידה? האם הדבר תלוי רק בהסכמת האישה? ומי אמר שיש לו רשות להכניס אותה לסכנה, ולו מועטה, אפילו כשהיא נותנת את מלוא הסכמתה? ומה נותן לנו את הזכות לקיים יחסי אישות עם אדם אבל אוסר עלינו לעשות זאת עם יצור אחר? שוב, חסר לנו קריטריון מוסרי מוחלט שיכריע בעניינים הללו.  

הדת משחררת

מהסיבה הזאת קיימים ספקות גדולים בנוגע לשאלה האם המוסר יוכל אי פעם להתיר את הדברים שמנינו לעיל. אם אין שום קריטריון מוחלט שבאמצעותו נקבע כיצד להתמודד עם השאלות הללו, גישה עקבית תהיה חייבת להסיק כי שחיטת החיות, הריגת החרקים, תלישת הפרח ועיבורן של נשים אסורים באופן מוחלט. במקרה של ספק, הכלל צריך להיות: אסור! בין אם נאהב זאת ובין אם לא, יהיה עלינו להסיק שהרבה ממה שאנו מחשיבים היום כמותר צריך למעשה להיות אסור. ואותה רשימה של פעולות אסורות תהיה כמעט אינסופית.

הדבר מוביל אותנו למסקנה מפתיעה ביותר: גישה חילונית מובהקת לסוגיות מוסריות מרכזיות אמורה להיות הרבה יותר מגבילה מאשר כל מה שהדת תדרוש אי פעם. למעשה, גישה חילונית לשאלות המוסר יכולה להפוך את החיים לקשים ביותר ואפילו בלתי נסבלים.

לדת, ולא לעמדה החילונית, יש גישה ליברלית יותר כלפי סוגיות מוסריות. הדת, למעשה, מסלקת הרבה מגבלות שבאופן טבעי היו נדרשות על ידי סטנדרטים חילוניים של מוסר. במקרה של היהדות, ההלכה קובעת שמותר לשחוט חיה, אם כי בתנאים הומניים. היא מרשה ואף מחייבת אותנו להרוג חרק מסוכן. במקרה של אישה נשואה, היא מעלה את הטיעון הרדיקלי שהבעל מצווה להוליד עם האישה ילדים אף על פי שהדבר מלווה בכאב עז. הדבר כה מעוגן בבסיס אמונת היהדות, עד שהבורא לא רק הרשה את כל אלו אלא אפילו דרש אותם. כמובן שלא ניתן להוכיח זאת, אך אם ההלכה הייתה דוחה את האמונה הזו, לא הייתה לה כל ברירה אלא לאסור את כל מה שמנינו לעיל, כפי שמוסר חילוני צריך היה לעשות.  

יהיה עלינו להודות שטעינו במשך מאות אם לא אלפי שנים. זו לא הדת אשר מגבילה את החיים שלנו, אלא זו אמורה להיות דווקא החילוניות. אמת, אולי לא ראינו את החילוניות באור הזה ואולי הקנינו לעצמנו הרבה חירויות בשמה. אבל עלינו להיות מודעים לכך שאולי גישה זו הייתה שגויה לחלוטין. הדבר היה צריך להיות אולי הפוך; החילוניות היא זו שאמורה הייתה להפוך את החיים להרבה יותר קשים. אם כן, אנו חייבים לומר שבמקרה של היהדות, תרי"ג המצוות לא רק מגבילות אלא בהרבה דרכים אחרות משחררות אותנו ממאות אם לא אלפי איסורים שחילוניות כנה הייתה מטילה עלינו.

אולי, ככלות הכול, צדק פרופ' ווטרהאוס כאשר העלה את האבחנה המטרידה שלפיה בדיוק כמו שטפיל הוא אורגניזם עצמאי אך תלוי במארח שלו למען שרידותו, כך המוסר החילוני תלוי בערכים דתיים בשביל ההגבלות שלו. אלא שבמקרה שלנו יש לכך משמעות הפוכה: אם החילוניות הייתה עומדת על שלה, היא הייתה כל כך מגבילה עד שהייתה הופכת את החיים לקשים מנשוא, אם לא בלתי אפשריים. העובדה שהיא מתירה כל כך הרבה נובעת מן העובדה שהיא אימצה חלקים רבים מהעולם ה"מתירני" של הדת.     

בעוד הוגים דתיים טוענים לעתים קרובות שאם "א-להים לא קיים הכול מותר", יהיה עלינו לומר שלולא א-להים הכול היה אסור.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011