על הניסים ועל הנפלאות / אדמיאל קוסמן

 

ארתור קסטלר, האמנם צירוף-מקרים? הפאראפסיכולוגיה לאור הפיזיקה החדשה; תרגום נורית גורן, עם עובד תשל"ה

ארתור קסטלר (באמצע) בקיבוץ עין השופט, 1945

ארתור קסטלר נולד ב-1905 בהונגריה למשפחה יהודית. בגיל 78 שם קץ לחייו בלונדון לאחר שלקה בלוקמיה וגילה כי גם החלה להתפתח אצלו מחלת פרקינסון. קסטלר היה חסיד גדול של המתות חסד ויישם זאת על עצמו בסוף ימיו. לדור הצעיר בארץ שמו של קסטלר כמעט שאיננו מוכר, אולם בילדותי זכורני ששמו הופיע לעתים קרובות למדי בכתבות שונות בעיתונות, ובשעתו הוא היה מוכר מאוד, לא רק בארץ אלא בעולם כולו; מעין כוכב תרבות ששמו הלך לפניו בתחומים רבים.

אפשר שאחת הסיבות לכך שקסטלר נשכח מן העולם היא ששמו הוכתם לאחר מותו. במיוחד לאחר שפרופ' דיוויד קאסאראני פרסם ספר על תולדות חייו ובו הובאו עדויות של נשים שטענו כי אנס אותן. בעקבות זאת הוסר גם הפסל של דמותו שהוצב באוניברסיטת אדינבורו שאליה היה קשור. האשמות אלו אכן חמורות, ואף שלא נערכו חקירות רשמיות בנוגע לכך אפשר, כאמור, שהרושם שנותר בציבור הרחב מדמותו הססגונית הפך לקודר ומאיים ומנע מרבים מלעיין בספריו, אף שספרים רבים משלו תורגמו לעברית.

בצעירותו התלהב קסטלר מהרעיון הציוני ואף שימש זמן מה מזכירו של ז'בוטינסקי. לאחר מכן עבד קסטלר ככתב בעיתון הירושלמי "דואר היום" שערך ז'בוטינסקי. קסטלר גם ניסה ב-1926 להיקלט בחיי הקיבוץ בעמק יזרעאל; אך כדרכו, חסר-מנוח, הוא עזב במהרה את הקיבוץ ונדד בין חיפה לתל-אביב עד שהחליט לחזור לאירופה ב-1929. לאחר שחקר כעיתונאי את סתרי המשטר הסטליניסטי בברית המועצות הוא עבר לסקר את המלחמה נגד פרנקו בספרד, ולאחר שחשף את הסיוע הגרמני לפרנקו נתפס ונידון למוות. רק בנס ניצל קסטלר מביצוע העונש ושוחרר בזכות התערבות בריטית. באנגליה כתב קסטלר דו"ח מפורט עבור צ'רצ'יל על מצב היהודים במחנות ובו דרש מצ'רצ'יל שהבריטים יפציצו את אושוויץ. רבים ציינו את האומץ המיוחד שלו כשהעז לצאת נגד כל חבריו בשמאל האירופאי משתפס כמה אכזרי ומטורף המשטר הקומוניסטי בברית המועצות, ופרסם בעקבות זאת ב-1946 את ספרו הידוע ביותר "אפלה בצהרים". המפלגה הקומוניסטית הצרפתית זעמה על כך, ואף ניסתה למנוע את פרסום הספר. כתוצאה מכך כמעט כל חבריו הצרפתים, ובהם סארטר, דה-בובואר ומרלו-פונטי, החרימו את קסטלר. הספר "אפלה בצהרים" היה אפוא בזמנו ספר פורץ דרך שפקח עיני רבים להכיר בכישלון הפרויקט הקומוניסטי.

דברי הרקע הללו באים לומר שרגשות מעורבים ליוו אותי בעת קריאת הספר שבו עוסק קסטלר בפאראפסיכולוגיה וחקר תופעותיה, וזאת בשני מישורים: דמותו הבעייתית של הכותב, אך גם הנושא עצמו, פראפסיכולוגיה, הוא נושא שקשה היה לי לעכל. קשה היה לי מאז ומעולם להבין את אלו המקבלים את הנחת קיומם של כוחות על-חושיים בהתלהבות תמימה – כמו גם את אלו ששוללים זאת בנחרצות (תמימה גם כן בעיניי). אני רחוק מלהיות מומחה לנושא, אך נדמה לי שלא הרבה השתנה במחקר הסיסטמתי של הנושא מאז ימי קסטלר ועד היום. יש לי רושם שמעט מאוד נעשה בתחום זה – והוא נחשב גם כיום לתחום חריג, שרק תמהונים מעזים לגעת בו. במידה רבה נכון היה הדבר גם בזמנו של קסטלר והעובדה שהוא עסק בכך בפומבי – ואף האמין בגלוי בקיומם של כוחות פראפסיכולוגיים – הוסיפה להשחרת דמותו, שגם כך נתפסה, כאמור, כפרובלמטית ביותר. בספר זה הוא לוקח כמעין מוטו את אמירתו של קארל גוסטב יונג, שהוא מסרב "לקחת חלק באופנה המטופשת שעל פיה עליי לראות כל דבר שאיני יכול להסבירו כהונאה" (עמ' 103).   

ועם זאת, אפשר לומר על הספר הזה לפחות שני דברים טובים לאחר קריאתו: הוא כתוב בצורה מעניינת ורהוטה והקורא אכן יכול ליהנות גם היום מסגנונו הבהיר של קסטלר; ובנוסף לכך, אפשר לומר ללא שמץ של ספק שזהו ספר מאתגר ומעניין עד מאוד. גם לקורא הספקני שאיננו משתכנע בקלות מטיעוניו של קסטלר בזכות קיומם של כוחות פראפסיכולוגיים – הספר מציב סימני שאלה לא פשוטים.

קסטלר מונה בפרק הראשון את הסיבות לכך שרבים אינם מאמינים שיש ממש בפראפסיכולוגיה. הוא מתמודד עם הטיעונים הללו אחד לאחד ומשתדל להפריכם באמצעות הבאת עדויות שונות התומכות לפי דעתו בתחושה שאכן קיימת אפשרות של תפיסה על-חושית. כך, לדוגמה, הוא מביא בפרק זה את סיפורו של פרופ' ג'ילברט מוריי, שהיה חוקר מכובד של התקופה הקלאסית (עליו הוטל להכין את הטיוטה לאמנה של האו"ם) אשר גם שימש ב"שעות הפנאי" כמתקשר (מדיום. בספר זה תורגם: קולט). מוריי נבדק פעמים רבות, ובאופן סטטיסטי אכן מפליאה העובדה שהוא הצליח לקרוא מחשבות בכשישים אחוזים מהמקרים. מוריי עצמו העיד בכנות כי התחושה האישית שלו איננה מספיקה כדי לקרוא מחשבות של אחרים. הוא טען שבמקרים שבהם הוא יכול לקרוא מחשבות הוא נתקף קודם לכך ב"אווירה מסוימת, או בהלך רוח רגשי בלתי מוגדר" שיש בו משיכה ועניין, ורק לאורו יכול הוא להתקשר טלפתית לאחרים (עמ' 41). לאור זאת מוריי מודה בכנות כי "אף פעם לא הצלחתי לנחש קלפים או מספרים סתמיים או כל נושא אחר שלא היה מעניין או מושך לב בדרך כלשהי" (שם).  

קסטלר מתעכב רבות על השאלות הפיסיקליות שהעסיקו את איינשטיין, שרדינגר ואחרים כדי להוכיח שהפיזיקה המודרנית נוגעת כבר במסתורין הפותח גם שער לתפיסות פאראפסיכולוגיות. כאן יש להעיר, במאמר מוסגר, שלפחות לגבי הנחות הפיזיקה שעליהן קסטלר מדבר בספר זה – הרבה השתנה מאז ימי כתיבת הספר, ועם זאת הטענה של קסטלר תקפה היום לא פחות. לא רק שהפיזיקה העכשווית לא מסירה את לוט המסתורין מעל הקיום הפיזיקלי של היקום, אלא שתורת המיתרים אף מוסיפה ממדים דמיוניים ממש למה שהיה ידוע בזמנו של קסטלר. 

מרתק לקרוא את הפרק השלישי העוסק בביולוג האוסטרי פאול קמרר, שעסק באופן חלוצי במחקר תורת ההסתברות, וטען שיש "היגיון" בצירופי המקרים שבחיינו. קמרר התאבד לאחר שהתגלה כי זייף ממצאים בעבודתו המדעית, אך קסטלר מנסה להציל מעבודתו נתונים שלדעתו עדיין תקפים ובעלי חשיבות. אולם שיאו של הספר בעיניי הוא הדיון על הקשר פאולי-יונג. וולפגנג פאולי היה בן למשפחה שמקורה היה יהודי, והוא התבלט בראשית המאה העשרים כאחד החוקרים הבולטים של הפיזיקה המודרנית. פאולי תרם רבות לפיתוח מכניקת הקוונטים בראשית דרכה וב-1945 הוא אף זכה בפרס נובל לפיזיקה. קסטלר מתאר בספר זה את הקשר המיוחד שהיה לפאולי עם קארל גוסטב יונג, שהניב בסופו של דבר את תיאוריית הסינכרוניות.

ב-1931 עבר פאולי משבר נפשי קשה בעקבות גירושיו מאשתו הראשונה. הוא פנה לטיפול אצל יונג. לאחר התוודעות זאת הפך פאולי לתלמיד של יונג, והחל לבחון בכלים מדעיים את התיאוריות של יונג, ותרם בכך להבהרה ניכרת שלהן, בפרט בנוגע לעקרון הסינכרוניות. מהו עקרון הסינכרוניות שטבע יונג, אשר קסטלר רואה בו את "החריגה הקיצונית ביותר מהשקפת העולם של המדע המכניסטי בימינו" (עמ' 92)?

סינכרוניות הוא מושג שמתאר, במינוחי יונג, מצב שבו שני דברים מתרחשים בעת ובעונה אחת ללא כל קשר סיבתי – אך ישנה איזו משמעות פנימית, נסתרת מהעין, בין שני האירועים (עמ' 107). בשפה פשוטה היינו מדברים על צירוף מקרים שאין לו סיבה בעולם הטבע ובכל זאת אנו חשים כי יד מכוונת הובילה לכך (ועל כן יש לראות במקרים שכאלו, לדעת רבים, מעין "אות משמים", ויש אף שלא יירתעו מלראות בכך נֵס ממש. אמנם יש להדגיש שיונג עצמו דיבר לא רק על דברים שקורים סימולטנית, אלא גם על חלומות שחזו את הנולד).

דוגמה לדבר מביא קסטלר מדברי יונג עצמו: "אישה צעירה שבה טיפלתי חלמה בשלב חשוב של הטיפול כי נותנים לה חותם עשוי זהב בתבנית חפושית פרעה. כאשר סיפרה לי על חלומה, ישבתי וגבי לחלון הסגור. לפתע שמעתי רעש מאחוריי, כקול נקישת טפיחה עדינה. פניתי לאחור וראיתי חרק מעופף מתנגש בזכוכית החלון מבחוץ. פתחתי את החלון ותפסתי את השרץ באוויר תוך כדי מעופו לתוך החדר. היה זה החרק הדומה ביותר לתבנית חפושית הזהב בין אלה שניתן למצוא באזור הגיאוגרפי שלנו… אשר בניגוד להרגליה המקובלים הרגישה, כפי הנראה, צורך להיכנס לחדר החשוך בדיוק ברגע זה…" (עמ' 105-106). יונג ניסה להסביר את עקרון הסינכרוניות באמצעות הנחתו שבחיים הנפשיים של כל בני האדם באשר  הם קיימת שכבה תת הכרתית עמוקה שבה פועלים הארכיטיפים. זאת היא מעין "הכרה קולקטיבית" שעל גבה בנויים חייו האישיים של כל אדם ואדם כ"מבנה נוסף" הקם מעל קודמו. יונג חשב שהמאורעות שבחוץ הם שיקוף של פעולת הארכיטיפים הללו בעומק חיי הנפש; והואיל והתשתית הארכיטיפית היא שווה, לפי יונג, אצל כולנו – ייתכן, הוא טען, שהסינכרוניות היא תוצאה של גילויים דומים של שכבה זאת אצל שני בני אדם שונים. קסטלר מראה, אמנם, שהסבר "מדעי" זה של יונג לא סיפק אותו עצמו באחרית ימיו.

אסיים את ההיכרות עם ספר זה בעדות מרתקת שקסטלר מביא על אירוע שקרה בשנת 1909 כשביקר פרויד את יונג (ביקור זה של פרויד אצל יונג בשוויץ נערך שלוש שנים לפני פרידתם ה"קולנית" זה מזה, בתקופה שפרויד עוד ראה ביונג את ממשיכו בניהול התנועה הפסיכואנליטית). לפי התיעוד של יונג הם שוחחו בביתו על האפשרות של תפיסה על-חושית, ופרויד הביע אז התנגדות נחרצת. ואז, מספר יונג, "בעוד פרויד ממשיך באותו עניין, היתה לי הרגשה מוזרה: כאילו הסרעפת שלי עשויה ברזל שהתלבן – קימור לוהט. באותו רגע נשמע קול נפץ כה חזק מארון הספרים שסמוך אליו עמדנו, עד ששנינו נרתענו בבהלה מחשש שמא יתהפך עלינו. אמרתי לפרויד 'הנה, זוהי דוגמה קטנה למה שמכונה תופעת חיצון קטליטית'… 'הו, באמת', הוא קרא, 'אלה סתם שטויות'. 'לא כך', עניתי, 'אתה טועה אדוני הפרופסור. וכדי להוכיח לך שאני צודק, אגיד שבעוד רגע יישמע קול נפץ נוסף!', ואכן, לא הספקתי לסיים את דברי – והתפוצצות דומה נשמעה מארון הספרים. עד היום איני יודע מה נטע בי את הוודאות הזו. אבל ידעתי ללא כל ספק שקול הנפץ ישוב ויישמע. פרויד הביט בי נדהם בלי לומר דבר. אינני יודע מה חשב… לאחר מכן לא שוחחתי איתו מעולם על התקרית".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

  

מודעות פרסומת

פורסמה ב-24 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750, ישן מפני חדש / אדמיאל קוסמן ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הנה עוד דוגמא לצירוף מקרים המעיד על הסינכרוניות של העולם: בדיוק חשבתי שכבר נמאס לי מכל הבולשיט כשנתקלתי במאמר הזה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: