ראשון לתורתם של ראשונים / אלכס טל

 

 עמיתיו ותלמידיו של פרופ' תא-שמע חברו להוצאת ספר מאמרים גדוש ומרתק לזכרו, שבין נושאיו ראשיתה של תפילת הקבע, מנהגן של נידות יהודיות ונוצריות, מעמד הגרים ועוד. טעימות עם צאתו של הספר

תא שמע- מחקרים במדעי היהדות לזכרו של ישראל מ' תא-שמע, עורכים: אברהם (רמי) ריינר ואחרים; תבונות, תשע"א, 910 עמ'

"וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר" אמר הקהלת, ויש להניח שיותר מכל כיוון לספרי יובל וזיכרון. אלה, לעיתים קרובות מדי, משמשים כבתי עלמין למאמרים עבשים שהעלו אבק במגרות שולחנות העבודה של כותביהם. משכנם החדש אינו מהווה מקום פומבי יותר מזה הקודם. הכרכים המונחים לפנינו, ספר הזיכרון לפרופ' ישראל תא-שמע המנוח, שונים הם מאוד.

תא-שמע, תלמיד חכמים של אמת היה. תחומי עניינו חבקו עולמות, ובשונה מרבים מחבריו קלה הייתה עטו והוא לא מנע מחבריו ותלמידיו את תורתו. עולמות שבנגלה ובנסתר, שבחז"ל ובראשונים, שבנצרות ובאסלם – בכל אלה בקי היה, ומאלה דלה והשקה את ערוגת חכמת ישראל שבתחומו, והצמיח בה עצים איתנים כמו גם ציצים ופרחים. בהיותי תלמיד צעיר בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית שבירושלים שמעתי מפיו את שיעורי מבואותיו לתורתם של ראשונים; את אותם שמות חכמים השגורים על שפתי כל בן תורה, הוא מיקם בתמונה רחבה ועמוקה. מושגים כגון 'תרבות אגן הים התיכון', או 'הרנסאנס של המאה הי"ב', נמזגו יחד עם הבחנות חדות בין תרבויות של לימוד ממזרח וממערב, מצפון ומיָם, והביאו לכלל ראיה אינטליגנטית של עולם התורה המגוון והמפוצל שלאחר תקופת הגאונים בבבל.

שונים הכרכים שלפנינו, מכיוון שניכר כי רוב כותבי המאמרים המשוקעים בהם, בררו את מרכולתם והתאימוה לכבודו של האיש, שבחייו הלא-קלים השאיר חותם כה גדול על תחומי לימודם ומחקרם. מניפת התחומים מעידה בעצמה; למן מחקר מדרשי ההלכה התנאיים וראשיתה של התפילה בימי הבית, עבור דרך עיבורה של תקופת הראשונים בימי הביניים התיכונים, עד לפרטי פרטים של הלכות שבקהילות היהודים במאה הי"ט. כל אלה חברו יחדיו לאוצר נאה. וכדי להציל את הקורא מסכנת הפיכתו לאבן שאין לה הופכין, אשתדל, בשורות הבאות, להטעימו מקצת מתשע מאות העמודים הצפופים שבספר.

עיקר מפעלו של תא-שמע היה ללא ספק העיון בתורתם של חכמי הראשונים, בפרשנותם את התלמוד ובספרות ההלכה והמנהג שבספרד ובאשכנז. בהתאמה, זהו גם מרכז הכובד של ספר הזיכרון.

אלישבע באומגרטן דנה בתולדות ההנהגה לאיסור כניסת אישה נידה לבית הכנסת (עמ' 85-104), ומאמרה מרשים בהיקפו ובתנופתו. המקורות למנהג זה עולים לראשונה בספרות דבי רש"י, כ'סלסול של פרישות שנהגו הנשים בעצמן בשעת נידתן'. לאחר סקירה של ספרות המחקר שדנה בנושא זה, מרחיקה המחברת לחברה הימי-ביניימית הצפון-אירופית ולספרות הנוצרית שלה, שם היא מוצאת התנהגויות דומות בקרב הנוצרים, היינו שנשים נידות לא נכנסו לבתי יראתם. אומנם, האזכורים בנושא הם מעטים ופזורים על פני כחמש מאות שנה, אך לפחות חלקם מקביל לתקופת המקורות היהודים. על סמך מקבילות אלה, מחדשת באומגרטן ש'לפנינו תפיסה ימי-ביניימית משותפת לנשים נוצריות ויהודיות (עמ' 98)'. בניסיון ליישם כלי מחקר אנתרופולוגיים, מתארת באומגרטן את תהליך התפתחות המנהג להלכה; לדעתה, הרגש הנשי שהביא לחומרה הוסבר לאחר מכן בכלים גבריים (=הלכתיים) על ידי אליטת החכמים. כחלק מתהליך זה נוצרה הבחנה בין פרישות הגברים לזאת של הנשים; הראשונה נתפשה כקרובה לדרגת מלאכים, ואילו האחרונה, הנשית, כדמונית ושדית.

כיוון מחקרי זה הולך ותופש לו מקום בתחום לימודי המגדר. אלא שמבחינה מתודולוגית נראה שלא די בכך שבשתי תרבויות שכנות ניתן לזהות קווי התנהגות דומים, כדי להגיע למסקנות מרחיקות לכת על השפעות הדדיות. האם קיים היה עולם נפרד של נשים, ללא הבדל דת וגזע בצפון אירופה, או שמא עולם זה הוא פרי דמיוננו אנו? האם ווסתן של נשים יהודיות ונוצריות הייתה נושא לשיחה משותפת ביניהן? לזאת אין כל ראיה, וכנראה גם לא תימצא. כיוון המחקר הקושר את הלכות הנידה והטומאה התלמודיות עם אלה של הזורואסטרים הסאסנים בבבל שלפני הכיבוש המוסלמי הוא אופנתי מאוד. וגם שם חסר 'האקדח המעשן' המוכיח קשר זה. דם הנידה נתפש כטמא בכל תרבות שלפני התקופה המודרנית, אך טבעי הוא שרגשות דתיים דומים יתפתחו כלפיו ללא תלות והשפעה הדדית.

מאמרו של יהודה גלינסקי, על ה'גישות השונות לתופעת מופתי הקדושים הנוצרים' (עמ' 195-220), מראה התייחסויות שונות ומפורשות של חכמים ופוסקים בימי הביניים לתופעה הנרחבת מאוד של מופתי הקדושים. הנושא מודגם בצורה דרמטית במובאה הבאה מספר חסידים (סי' תתתקנ"ב):

אשה אחת יהודית חלה בנה. באתה גויה ואמרה לה תני לבנך על זאת האבן לשתות ויתרפא. אמרה היהודית מה טיבה של זאת האבן? אמרה הגויה שהביאו האבן מן השוחה והיא מן האבן נטמא בה יישו ולכמה גוים נתנו לשתות ונתרפאו. אמרה היהודית כיון שאמרה שהיא של יישו אין אנכי חפיצה שישתה בני עליה ולא רצתה לעשות שום רפואה באותה אבן וזהו 'ובכל נפשך' לאהבה את ה' אלהיך.

לאחר סקירת המקורות התלמודיים, מראה גלינסקי ספקטרום רחב של התייחסויות, למין שלילת המופת לחלוטין, ועד לקבלתו כאקט משמעותי וחשוב. כמובן, התייחסות אחרונה זו זוקקת פרשנות מורכבת ומעניינת למופת הקדוש הנוצרי. ר' יוסף בן נתן אופיציאל בן המאה הי"ג, בעל הספר 'יוסף המקנא', מודה בקיומם של המופתים, אך מייחס זאת דווקא לחולשת המאמינים בהם, ובכך הוא נוטל מהם את כוחם בהוכחת אמיתות הדת. דעה מרכזית אחרת היא שהמופת בא להטעות את מאמיניו, היינו ש'האל העניק כח לקדושים הנוצרים כדי להכשיל את הנוצרים באמונתם' (עמ' 211). וריאציה לגישה זו מעלה ר' משה מקוצי, בעל ספר מצוות גדול (פעל בצרפת, 1230-1260). ר' משה גורס כי המופתים אמיתיים באים לנסות את ישראל: '… זה האות והמופת אין מכח עבודה זרה שלו, אלא הקב"ה עושה זה לנסות בו את ישראל'. הקורא מאמר זה, ייכנס לעולם המושגים של הרחוב הנוצרי על ימי הקדושים שבו, ועל השפעתו על היהודים, שלרוב הוכרחו להינעל בבתיהם מפחד לנפשם. בעולם כזה נתפשו המופתים לא רק כאמיתיים ונכונים, אלא גם, ובעיקר, כמאיימים על עצם דתם וחייהם של בני ברית בארץ אדום.

מאמרו של אברהם (רמי) ריינר, עורכו הראשי של הספר ומתלמידיו המובהקים של פרופ' תא-שמע, עוסק במעמד הגרים בקהילות אשכנז וצרפת במאות הי"א-י"ג (עמ' 747-770). מאמר זה מצטרף למספר ספרים ומאמרים שנכתבו לאחרונה בנושא היחס לגרות ולגר בהלכה – עניין שהפך לאקטואלי מאוד בשני העשורים האחרונים במדינת ישראל. בעבודתו חושף ריינר יפה את שינוי הגישה לגרים בין המאה הי"א לי"ג, ומצליח באופן מרשים למקדו במעבר בין רבנו תם מראשוני בעלי התוספות ונכדו של רש"י, לר"י הזקן – נינו של רש"י ואחיינו של ר"ת. בעוד שגישת הראשונים אופיינה ביחס שלילי לגר, המתבטא בהדרתו ממרכז החברה היהודית, מאופיינת גישת האחרונים ביחס חיובי ביותר אליו. המחבר מצביע על שתי סיבות אפשריות לשינוי זה, המשלימות זו את זו. האחת, יישום דרכי הלימוד החדשות של בעלי התוספות בדור שלאחר ר"ת, והשנייה, הכבדת עול הגויים והגזרות על היהודים החל מהמחצית השנייה של המאה הי"ב. מציאות קשה זו נטלה את הפיתוי שבהצטרפות לעם היהודי ובשותפות לגורלו, ובכך הפכה בעצם למסנן שדרכו עברו רק גרי הצדק, שבאמת ובתמים חפצים היו בעבודת הבורא ובהשתייכות לעמו הנבחר.

המאמרים בספר מסודרים לפי סדר א"ב של שמות כותביהם, ולכן מפוזרים מבחינה כרונולוגית-נושאית. אם נצעד לאחור בזמן נמצא את מאמרו המפולש של עדן הכהן המנסה לחשוף את שורשי התפילה ומבניה (עמ' 281-318). שורשי מחקר התפילה נעוצים בימיה הראשונים של חכמת ישראל במאה הי"ט, ומקובל היה בו כי תפילת הקבע נהגה בעם ישראל, אם לא משחר נעוריו, הרי שלפחות מימי הבית השני. בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-כ' העלה פרופ' עזרא פליישר המנוח (שמאמר מפרי עטו נכלל גם בקובץ זה) תאוריה נועזת, התולה את תפילת הקבע ברבן גמליאל ובית דינו, בימים שבין חורבן הבית ומרד בר כוכבא. אליבא דפליישר, ראש המדברים במחקר הפיוט, תפילת הקבע היא חידוש גמור, ומטרתה מציאת תחליף לבית המקדש ולקורבנותיו שהיווה את חוט השדרה המאגד את העם היהודי. השלב הבא בהתפתחות התפילה הוא הפיוט הארץ ישראלי החל מן המאה ה-ז'; זה נועד 'להפקיע [את התפילה] מאופיה הקבוע ולתת לה, למלוא כל קומתה, פנים חדשות ומתחדשות'. הפיוט הפך את תפילת הקבע הציבורית שבשבתות וחגים למעין הצגה דרמתית, שהקהל נהה אליה וציפה בה לחידושי הפייטן.

תאוריה זו, על שתי פניה, מושכת מאוד בכך שהיא פותרת בעיות ותמיהות מרובות. עם זאת, כרוכות בה שאלות קשות לא מעטות, שאחת מהן כרוכה במבנה ובהיקף הפיוטים לשתי ברכות העמידה הראשונות – הקדושתא הארצישראלית. אם אכן הפיוט נועד להחליף את נוסח הקבע ה'יבש', מדוע היקף הקדושתא הוא רק לשתי ברכות אלו, ומכאן ואילך ממשיך החזן את נוסח העמידה הצנוע? כפתרון לבעיה זו ועוד אחרות חמורות ממנה, מציע הכהן הצעה מהפכנית משהו; בפני הבית היו מעמדי תפילה ציבוריים, שנוסח הברכות בהם הוטל על שליח הציבור. מספרם היה כנראה שלוש – בדומה לשלוש הברכות המיוחדות בעמידת מוסף ראש השנה, שאולי הם זכר מאותה תקופה קדומה. בני ארץ ישראל בתקופתו של יניי לא דחו את נוסחן המקודש של הברכות הראשונות של תפילת העמידה מפני נוסח חדש ו'מודרני', אלא הלכו בעקבות מנהגים עתיקים של תפילות הציבור המיוחדות שבפני הבית. אמנם, אין הוכחות חד-משמעיות לאותן מעמדות שבפני הבית ולחזרתם בלבוש חדש לאחר כמחצית אלף שנים. כך או כך, ברי שמאמר זה יהווה נדבך חשוב בבנין מחקר תפילות הקבע בישראל.

מספר מאמרים בספר הזיכרון מהדירים מקורות ראשוניים: פירוש ביזנטי מבולגריה לספר השאילתות, ע"י פרופ' י' ברודי; טיוטת איגרת של הרמב"ם ע"י י"צ לנגרמן; תשובות חדשות של מהר"ם מרוטנבורג ע"י ש' עמנואל. אך דווקא המאמר הכמעט אחרון שבקובץ בולט בחשיבותו העצומה – ולו רק בשבילו, כדאי היה להוציא את הספר. כוונתי לרשימת כתבי היד של התוספות על התלמוד, שנערכה ע"י בנימין ריצ'לר. לכאורה, רק רשימה (בעלת 269 פריטים!). אך מעתה, אין אחד הפונה לחקור את תורתם של בעלי התוספות וללומדה, שלא יזקק לה. עמל וניסיון של שנים מפורסם כעת ועומד ברשות הרבים. וכל הרוצה ליטול – יטול, ויטול שכר רב.

הרשימה הביבליוגרפית של פרופ' תא-שמע החותמת את הספר, מחזירה אותנו לראשונות. שמונה ספרים כתב תא-שמע, תשעה ערך, ומעל 200 מאמרים פרסם. זהו יבול עצום בתחום מדעי הרוח בכלל ומדעי היהדות בפרט של איש אשכולות רב-פעלים זה.

נסיים במילות הערכה לעורך הראשי של הקובץ, אברהם (רמי) ריינר ולחברי המערכת משה אידל, משה הלברטל, יוסף הקר, אפרים קנרפוגל ואלחנן ריינר. פרסום 900 עמודים של מאמרים אינו דבר של מה בכך, והדיוק, ההקפדה והחזות הם מרשימים ביותר. תיתי להם ולכותבי המאמרים שכבדו את פרופ' ישראל תא-שמע המנוח בפירות מחקרם – כיבדו ונמצאו מתכבדים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750, יהדות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: