עבודה זרה בעולם נאור / משה גנץ

 

מיצוב הדמוקרטיה בימינו כסמכות-על שהכול כפוף לה מביא להרס החינוך, המשפחה והביטחון. במקומה, יש להציב את הטוב כערך העליון שאליו יש לשאוף 

צעדה לכבוד המדינאי הצרפתי אלכסנדר אוגוסט רולן שייסד זכות הצבעה לגברים בצרפת, 1848

לקראת ימי החנוכה המסמלים את התמודדותנו עם תרבות הבאה אלינו מבחוץ, ראוי שניתן דעתנו מעט לערכים הדמוקרטיים העומדים כיום במרכז התרבות של העולם הנאור. הערכים הדמוקרטיים חופש, שוויון ואחווה, ערכים חיוביים ביסודם, שאפשר למצוא את שורשיהם גם בדברי הנביאים, נעשו לאחרונה למעין דת, עבודת אלילים, שמצווה גדולה היא לנפץ אותה קצת. מדוע אני קורא לערכים הדמוקרטיים עבודה זרה?

האדם בטבעו משתוקק אל הטוב, אך לא תמיד כוחותיו עומדים לו לחיות בהתאם אליו. הוא נופל ונכשל הרבה. ובכל זאת יש בתוכו חלום נסתר, געגוע אל הטוב. לעולם טוב, להיות בעצמו טוב. התשוקה הפנימית הזאת – היא התקווה של העולם לתיקון. אבל איך ידע האדם מה טוב ומה אינו טוב? התשוקה הזאת צריכה לקבל הגדרות יותר ברורות. והנה באו חכמים ו"הגדירו" את הטוב: חופש, שוויון ואחווה. אם נטפח את שלושת אלה – התקדמנו הרבה אל הטוב. אלה הם "ערכי הדמוקרטיה". אליהם צריך לחנך, וכל הפורש מהם –  כפורש מן החיים.

בדיקה לא מעמיקה במיוחד תראה שההגדרות האלה בהחלט אינן ממצות את הטוב. אין צריך לומר שיש נושאים רוחניים מרכזיים בחיי האדם שאין ההגדרות האלה נוגעות בהם. אבל גם במה שנוגע ליחסים שבין אדם לחברו הן אינן מושלמות. פעמים רבות הן "משטיחות" את הטוב ופעמים שהן גם סותרות אותו ונלחמות נגדו. יש בהן צדדים חיוביים מאוד, אבל הכוללנות שלהן בהחלט אינה במקומה. ובמציאות חיינו – בזכות הצדדים החיוביים של הערכים הדמוקרטיים מתקבלים אלה בחברה בהסכמה ובהתלהבות עם הצדדים המשובשים והמקולקלים שבהם.

ומעתה, במקום שיעמוד האדם הנאור, ויבדוק אם מעשיו וכיווני חייו הם "טובים" – מה שהיה צריך לעשות באמת – הוא בודק האם הם נאמנים ל"ערכי הדמוקרטיה". על כן אני קורא לערכים הדמוקרטיים "עבודה זרה". כי מקבלים אותם כסמכות על, שהכול כפופים לה.

הרס מערכתי

אך בכך לא די. יש להם לערכי הדמוקרטיה גם כהנים גדולים – שופטים, עיתונאים ואנשי ציבור. יש להם הלכות, ויש להם גם "סייג לתורה" וגם גזרות לגזרות. ויש גם קרבנות, וגם מקריבי ילדים למולך!

ניקח לדוגמה את החופש. החופש כשלעצמו הוא ללא ספק ערך חיובי. אבל נשים לב: ממנו נגזרים חופש הביטוי וחופש הכתיבה. ומזה בא ביטול הצנזורה. ומכאן – פרץ אדיר של תכנים קלוקלים ומזיקים המשחיתים כל חלקה טובה – אצל ילדים, וגם אצל מבוגרים. ריבוי גירויים וריבוי מראות אלימים ושחיתויות – הורסים את האמון שלנו באדם. בני אדם מוצגים פעמים רבות מדי בצדדיהם האפלים, בלי פרופורציה, אל מול מיעוט הצגתם של אנשי חסד. כמה קלקלות יכולנו למנוע אילו הייתה פועלת אצלנו צנזורה. לפחות, להוציא אל מחוץ לחוק אתרים פורנוגרפיים!

אבל, יאמרו לכם נטורי קרתא של הדמוקרטיה, הרי אין לדבר גבול. היום יצנזרו דבר זה, ומחר דבר אחר, וסוף שלא ייתנו לאדם לבטא דעה! – הוא אשר אמרתי. חכמי הדמוקרטיה גוזרים גזרה, וגם גזרה לגזרה. ולא למדו מחכמינו, גוזרי גזרות שבירושלים, שכל גזרה צריכה בדיקה, אם תועלתה איננה יוצאת בנזקיה.

החשיפה של הילדים לכל הלכלוך ולכל הקלקול, ובלבד שלא לפגוע בזכות חופש הביטוי – היא ממש הקרבת הילדים למולך הדמוקרטיה. על מה ויתרת, ולמען מה?

וקחו עכשיו את השוויון. מצד אחד זהו ערך חשוב. אבל מצד אחר, מרוב שוויון – מורה כמעט איננו יכול להיכנס לכיתה. הזלזול והחוצפה גדלים אצל ילדים, כשהם עדיין אינם בשלים לקבל את השוויון כפי שחכמי השוויון רואים אותו. ובלי משמעת – הבנויה על ההכרה שהמורה הוא מעל לתלמיד – בתי הספר נראים כפי שהם נראים.

גם המתרחש בבתים מושפע באופן קשה מהגזמה בעניין השוויון. מה שילדים מרשים לעצמם בבית היום ביחסם כלפי ההורים חורג הרבה מעבר לראוי. היום כבר כותבים ספרים על דרכים לשקם את סמכות ההורים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם כהורים כראוי.

היום, כדי שאפשר יהיה ללמד ילדים צריך ללמד בדרך של משחק ולא לתבוע מאמץ של מחשבה מופשטת. כי לתלמידים לא מתחשק. ובאין משמעת, אי אפשר ללמד את מה שלא מתחשק. ואין ספק שילדים שגדלים בלי די מעצורים – גם בגדלותם לא ירסנו את עצמם כראוי.

וגדולי "חכמי" הזמן כבר דנים, בשם החופש, האם מותר בכלל לחנך לערכים מוחלטים. שמא זה עצמו הוא כפייה. ומתוך הסברות של שוויון, חופש וזכויות, נגזר גם האיסור לטלטל מחבלים כדי לחקור אותם כראוי. וגם נאסר "נוהל שכן". יודעי דבר בשב"כ אומרים שאין ספק שהמגבלות שהוטלו על השב"כ מביאות לשפיכות דמים. אבל כוהני הערכים הדמוקרטיים מציעים להסתפק ב"יש לישב בדוחק", ובלבד שלא תיפגע קדושת "כבוד האדם וחירותו" של המחבל.

ואמר השופט בבית המשפט העליון, שהמדינה הדמוקרטית נלחמת באויב כשידה האחת קשורה לאחור. ולא עלה על דעתו לחשוב שאולי כדאי שהמדינה תילחם כששתי ידיה פנויות, והדמוקרטיה תישאר עם יד אחת מאחור.

ועוד לא אמרנו מילה על עיקור המשמעות של מדינה יהודית.

מדידה שגויה

כל הדברים האבסורדיים שמנינו ורבים אחרים נוצרים מפני שבמקום שהסרגל שלנו יהיה ה"טוב", שהוא אמנם לא כל כך מוגדר, אבל יש לנו לגביו אינטואיציה די בריאה, יצרו סרגל חדש – דמוקרטיה – שהוא הרבה יותר מוגדר אבל למרבה הצער אינו מודד נכון. על כן צריך לנתץ את הפסל של הדמוקרטיה. להציב במקומו מחדש את המושג הלא מוגדר כל צורכו – "טוב", ולומר – אני אינני דמוקרטי מי יודע מה, בדת הזאת אני "רפורמי", אבל אני באמת משתדל להיות טוב.

מלבד האמור לעיל – כאנשי תורה אנחנו כופרים בבסיס הפילוסופי של "ערכי הדמוקרטיה". ההנחה של הדמוקרטיה, שטובתו של האדם הפרטי היא מרכז השאיפה של המוסר, היא מנוגדת בתכלית לתורה. אצלנו לא האדם עומד במרכז אלא ריבונו של עולם, ועל כן אנו מצווים גם במצוות שבין אדם למקום, וגם זה כלול בתוך המוסר שלנו, כי גם זה שייך לרצוננו "להיות טובים". וקביעה זו – ה' במרכז, ולא האדם – היא אנטי דמוקרטית בעליל.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. קשה כמובן להתווכח עם התיזה של המאמר, מכיוון שהכותב בנה לעצמו איזה דימוי של דמוקרטיה ומוכיח כמה אותה יצירה היא בגדר "עבודה זרה". חברה דמוקרטית יכולה בהחלט לקבוע חוקים המשקפים את ערכיה של אותה חברה. מטבע הדברים, אין מדינה שאינה מגבילה את החופש המוחלט של אזרחיה, הכל שאלה של מינון ואיזונים. האם למשל כלכלה הבנויה על עקרונות סוציאליסטיים אינה דמוקרטית? דומני שהערכים של כבוד האדם (צלם אלוקים) מורכבים ולא מדובר בטובתו של היחיד גרידא, כי שאיפה לצדק עבור כל יחיד בסופו של דבר מקדמת חברה צודקת יותר.
    אכן, כיהודים המחויבים לתורה ומצוות, יש "קומה" נוספת של ערכים, השאלה היא רק איך יוצרים בסיס משותף עם ציבור שלם שאינו מחויב לתורה ומצוות. נדמה לי גם שלהציע את ה"טוב" האינטואיטיבי כאלטרנטיבה לדמוקרטיה לא בדיוק משכנע.

  2. כותב המאמר לוקה בבילבול מוחלט של מושגים, ועל כן יצא מתחת ידיו מאמר מופרך ומקומם.

    כדוגמה, מופיע המשפט המבולבל הבא "ההנחה של הדמוקרטיה, שטובתו של האדם הפרטי היא מרכז השאיפה של המוסר". ראשית, אין לדמוקרטיה דבר עם "טובת האדם הפרטי". הכותב בילבל כאן בין "דמוקרטיה" לבין "הומניזם". גם זה האחרון, דבר אין לו עם טובת האדם "הפרטי" (שהיא ערך רק לנרקסיסטים או הדוניסטים, ובשום אופן לא להומניסטיים). ההומניזם מעמיד בראש הערכים את "האדם", לא את "הפרטי". ואילו הליברליזם, שדומה שנגדו יוצא כותב המאמר (ומזהה אותו בטעות עם "דמוקרטיה"), מעמיד בראש הערכים את טובת הזולת, ובזאת לא רק שהוא לא מנוגד לתורה אלא שהוא מסכים עמה והולך בדרכיה ובדרכי הנביאים!

    הדמקורטיה, עניין לה עם דבר אחר לחלוטין, עניין שמתייחס לקביעה אחרת מופרכית מן היסוד המופיעה במאמר. הכותב החליט, באורח בלתי דמוקרטי בעליל, שיש לנו אינטואיציה די בריאה לגבי ה"טוב". האמת היא שלכל אדם יש, אולי, אינטואיציה די ברורה לגבי מה שטוב לו, אבל באשר ל"טוב" הכללי – לא רק שאינו מוגדר אלא שכל המלחמות והמאבקים לאורך ההיסטוריה נובעים מחילוקי הדעות לגביו. הדמוקרטיה היא בסך הכל שיטה המאפשרת לאנשים החלוקים ביניהם לגבי מהות ה"טוב" לנהל חיים משותפים.

    גם לעניין זה דוגמה מצויינת בדברי הכותב. הכותב מתרעם על קביעת בית המשפט העליון ש"שהמדינה הדמוקרטית נלחמת באויב כשידה האחת קשורה לאחור" ומציע "שהמדינה תילחם כששתי ידיה פנויות, והדמוקרטיה תישאר עם יד אחת מאחור". אפשרות זאת, טוען הכותב, לא עלתה על דעת השופט שאמר את הדברים. אז יש לי חדשות בשבילך, הרב משה גנץ – עלתה גם עלתה, אבל לא עלתה על דעתך המבולבלת האפשרות שבית המשפט לא מסכים עם ההגדרה הפרטית שלך ל"טוב" והוא דווקא חושב שהצעתך היא רעה ומנוולת. גם אני חושב כך.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: