מאלעזר תחת הפיל ועד בינת ג'בייל / יוסף ארגמן

 

הגבורה במלחמה, עד כדי מסירות נפש, היא תופעה אנושית עתיקה הנובעת מתנאי הקרב. דווקא בזירה זו עשויים חיילים לגלות את הרגשות האנושיים הנעלים ביותר

 

שמואל גונן (גורודיש) עם גבי עמיר, 1967. מתוך אתר השיריון

ד"ר חיים ויצמן, ראשון נשיאי ישראל, אמר באחד מטקסי הזיכרון לנופלים במלחמת העצמאות: "אין הבדל בין גבורת המכבים ובין גבורת צעירינו, חוץ מן המרחק ההיסטורי". ויצמן שיקף את הדעה הרווחת כי בין המכבים לבין הפלמ"חאים לא התקיימה, בעצם, גבורה יהודית פיזית. גבורת הרוח, על כל היבטיה, היא אשר קיבלה בתקופת הגלות עדיפות מוחלטת, ואילו אל גבורת הגוף, לעומת זאת, התייחסו באי הערכה ואולי אף בזלזול. תמציתה של גישה זו באה לביטוי בדברי ר' נחמן מברסלב: "מי שהוא גיבור אין בו כל כך דעת". ו"דעת" היא הרי תמצית היהדות.

לאור זאת עולה, דווקא בחנוכה, השאלה: האם קיימת גבורה פיזית הייחודית לעם היהודי? האם הושרשה גבורה שכזאת בצה"ל?

נבחן את השאלה דרך הפריזמה של מי שנחשב, יחד עם רפול, למכונת לחימה יהודית-ישראלית –  האלוף שמואל גורודיש, גיבור מהולל בששת הימים וקורבן עצמי טרגי של יום הכיפורים.

כיהודים נלחמנו?

בתום מסלול הקרבות של מלחמת ששת הימים, אסף אל"ם שמואל גורודיש את לוחמי חטיבתו למסדר ניצחון וזיכרון. חטיבת השריון 7 נשאה בעיקר מאמץ ההבקעה בהיותה בראש אוגדת הפלדה של האלוף טל בציר הצפוני בסיני. בדרך לתעלת סואץ היא השאירה מאחוריה 70 הרוגים וכפול מכך פצועים. מחצית מלוחמי הסיירת החטיבתית נהרגו. גורודיש – שהיה בעברו תלמיד ישיבה ליטאית בירושלים ונודע בקשיחותו ובמשמעת הברזל הדורסנית שלו – נשא בפני לוחמיו המפויחים והמאובקים נאום חמלה מפתיע ומרגש שהרטיט לבבות, צוטט בהרחבה והצטרף לקלאסיקה של נאומי המצביאים הגדולים. בין השאר אמר:

"אל המוות הישרנו מבט – והוא השפיל את עיניו. כי כיהודים נלחמנו, על חיינו נלחמנו ובזעם נלחמנו. רעיי הלוחמים, אתם עצמכם לא ידעתם את הוד גבורתכם. וכשראיתי השריונים נחדרים ועולים באש, והאנשים – אתם – ממשיכים מתוכם במלחמה, ידעתי כי האיש הוא הפלדה, והשריון – מתכת בלבד (…) במלחמה זו, הניצחון כולו שלכם, חיזקו ואמצו ותחזקנה ידיכם, אחיי גיבורי התהילה".

בשעתו, הוצג הנאום כתמצית הגבורה היהודית בלבוש ישראלי. זאת, דווקא משום שנשא אותו תלמיד ישיבה ליטאית לשעבר, אשר על אף היותו אלוף הטנקים ביטל את המתכת והדגיש את פלדת האנשים, את עוצמת הרוח. יותר מכך, הוא הקדים את הפסקה "כי כיהודים נלחמנו…" לפסקות האחרות.

האם צדק כשדיבר על "לחימה יהודית"? האם אכן יש גבורה יהודית פיזית? בצניעות ובזהירות אומר כי מנקודת מבטי לא קיימת גבורה כזו הייחודית לעם היהודי. גבורה רוחנית-אמונית, כן. אך גבורה מיוחדת בעת קרב – לא. הגבורה הפיזית בקרב – על כל סוגיה והיבטיה – היא תופעה אנושית עתיקה ומוכרת בקרב העמים. מי שיציג את גבורתו הקיצונית של אלעזר החשמונאי, שהקריב עצמו מתחת לפיל, את הערמומיות של דוד הקטן מול גוליית ואפילו את התחכום הממזרי של סיירות צה"ל – ימצא מקבילות זהות בתולדות העמים שידעו מלחמות קשות. גם את רוח ה"ממזריות" של הסיירות שאל הרמטכ"ל דיין מה-SAS, הקומנדו הבריטי, בפיקודו של קפטן סטרלינג מוס, שפעל במדבר המערבי בצפון אפריקה נגד החטיבות של רומל הגרמני.

באופן דומה, גורודיש לא היה זה שהמציא את המשוואה המתהפכת בין האדם לטנק. הוא רק נתן לה גרסה בעלת גוון יהודי. בקיבוצי "השומר הצעיר" בנגב, שעמדו בפני התקפות כבדות של המצרים במלחמת העצמאות, אפשר היה למצוא בחדרי האוכל ההרוסים את הסיסמה המקורית: "לא הטנק ינצח – אלא האדם". הסיסמה הזאת לא הומצאה על ידי מאיר יערי או מאיר חזן, שני האדמ"ורים של מפ"ם. היא יוחסה לסטלין ונאמרה על ידו בימים ההרואיים, המזעזעים, של מלחמת-העולם השנייה, שבה נפלו 13,000,000 חיילים רוסיים.

עוצמתו העודפת של "כוח האדם" על פני "כוח המכונה" הייתה ידועה לגדולי המצביאים עוד משחר ההיסטוריה. על כן, שאפו הללו בכל לבם ליצור בקרב לוחמיהם, בכל קרב, את אותן "הנסיבות המסוימות" היוצרות תופעות של גבורה. קרל פון קלאוזביץ', התיאורטיקן הצבאי הבולט במאה ה-19, השווה את רכיבי הרוח והחומר במלחמה לשני חלקיה של חרב. הוא כתב: "אפשר לומר כי החומר שווה לקצת יותר מניצב העץ ואילו המרכיבים הרוחניים הם המתכת היקרה, הנשק האמיתי, הלהב המושחז היטב". נפוליון טען באותו הקשר כי יחס הרוח (המורל) לחומר הוא שלושה לאחד ופילדמרשל מונטגומרי הבריטי הביע דעתו כי "רוח החייל היא הגורם האחד הגדול בכל מלחמה".

שבח לא מודע

עמדה זו גוררת את המעיין בתולדות "רוח החייל" אל שאלה לא פחות מעניינת והיא: מדוע רוח היחידה איננה שורה על כל חיילי היחידה באופן שווה? ובמילים אחרות: מדוע יש חיילים המצטיינים יותר ואף מקבלים צל"שים?

זהו פן פחות מטופל ופחות נחקר. על כן, הוא מעניין ומרגש לא פחות ואולי יותר. גורודיש התעכב על פן חמקמק זה במשפט אחד מתוך נאום הניצחון והזיכרון שלו, כשאמר: "אתם עצמכם לא ידעתם את הוד גבורתכם". גם אלוף רחבעם זאבי (גנדי), שהתמנה אחרי מלחמת ששת הימים לראש ועדת הציונים-לשבח, נתקל בלוחמים "שלא ידעו את הוד גבורתם". בסיכום לספר הצל"שים כתב גנדי: "התפקיד שהוטל עליי ועל חבריי היה אחד התפקידים הקשים שמילאתי בשירותי הצבאי (…) מרביתם של המומלצים באו ובפיהם טענה: 'לא עשיתי שום דבר יוצא דופן!', או 'עשיתי את המוטל עליי ואת מה שצריך היה לעשות'. והרי כל אחד ממאות הגיבורים, ויהיה דירוג הצל"ש שנקבע לו אשר יהיה, עשה מעבר לחובת השגרה. רבים השליכו את נפשם למען חבריהם ולמען עמם. כל אחד מהם הוא גיבור, שכל צבא היה מתגאה בו, והם בשלהם: 'לא עשינו שום דבר מיוחד'". ואכן, בסיפוריהם של 51 הלוחמים שקיבלו צל"ש ב-67' חוזרת ועולה אותה תמיהה: "על מה אני מקבל צל"ש, לא ברור לי בדיוק".

בטיעונים הממזערים – ולכאורה מצטנעים – הללו נתקלו גם האלופים דני מט ומנחם (מנדי) מרון, שעמדו בראש ועדות הצל"שים, זה אחרי מלחמת יום הכיפורים וזה אחרי מלחמת לבנון הראשונה. גם בפניהם טענו הלוחמים: "לא עשינו שום דבר מיוחד".  

לאור זאת, השאלה הנשאלת היא: האם אכן לוחמים המבצעים מעשה גבורה עילאי אינם מודעים לו בשעת מעשה וגם אחריו? האם אכן מילותיו של הטוראי הצל"שניק מגבעת התחמושת, שהפכו גם הן למוטו ממוחזר ("לא רציתי צל"ש, רציתי רק לחזור הביתה בשלום"), הן אכן מילים אמיתיות וכנות? התשובה, כנראה, חיובית.

משה דיין הגדיר את קו החזית כ"מקום בו הורגים ונהרגים". במקום האכזרי הזה אכן מתחוללים אצל חלק מהלוחמים מצבים נפשיים מיוחדים. בעין בלתי מזוינת הם נראים כבלתי מתקבלים על הדעת, כהתנהגות אנושית המנוגדת, לכאורה, לחוקי הטבע, סוג של איבוד עצמי לדעת בעליל, אל מול פני מוות בטוח. אבל המצב הנפשי הזה הוא היוצר, כנראה, את  ההתנהלות יוצאת הדופן של הלוחם המצטיין ביותר בקרב הקודח. הוא זה הגורם לו לחרף את נפשו. הוא זה היוצר צל"שים.

המצב הנפשי הזה דומה – כמה לא מפתיע – למצב הנפשי שיוצרת אהבה גדולה. יש המגדירים מצב אהבה קיצוני כמצב של אי שפיות זמנית. במצב זה אדם מאבד את האינסטינקטים הטבעיים, מתנתק מהגיון היומיום המנחה את התנהגותו ומתמסר כולו לזרימה חזקה עם נשוא האהבה, תוך התמזגות עמו. לא פעם מדובר גם בביטול ה"אני", בהתעלות נפשית שאין לה מקבילה אזרחית. אהבה זו בקרב מכוונת אל החברים לכיתה ולמחלקה.

רס"ן רועי קליין ז"ל, סמג"ד גולני שזינק על הרימון בזעקת "שמע ישראל", חשב – מן הסתם – על פקודיו. המילים הללו והתחושות שהן מייצגות אכן נכללו בצורה זו או אחרת גם באופן התנהגותם או בשתיקתם של לוחמי גולני המעוטרים האחרים – אביחי יעקב, שירן אמסילי וישראל בן לולו – פקודיו של קליין וגיבורי המארב הקטלני בבינת-ג'בייל. אבל בבואם לפני ועדת הצל"שים בחדר הממוזג, שטוף הניאון והניקיון, קרה להם כנראה מה שקרה לחבריהם הצל"שניקים מן המלחמות הקודמות: תחושת ההתעלות המרטיטה והמיוחדת שחוו בקרב – מתקהה. לפעמים היא אפילו מתבטלת עם יציאתה מן ההקשר. בשלב זה הלוחם המצטיין עלול אכן שלא להבין מה בעצם עשה ומדוע מגיע לו מהמדינה ציון מיוחד. זה מה שקרה, כנראה, גם בחדריהם של האלופים גנדי, מט ומרון.

גילוי של רגשות

אכן, חוויית הקרב האוניברסלית היא כנראה הגדולה בחוויות שיכולים החיים להציב בפני האדם. שום התמודדות אחרת איננה כוללת את הידיעה האיומה שאדם נמצא במקום שבו עליו להרוג אדם כמוהו, אם אין הוא רוצה שאותו אדם יהרוג אותו, ובהמשך – את חברו או את בני משפחתו. זירת הקרב היא מקום קיצוני וטוטאלי שאיננו מכיר בשמץ רחמים, מקום שבו לרגשות החיוביים שמטפחת האנושות ומוקירה בכל זירה אחרת – נועם הליכות, השתתפות והזדהות בצער, סובלנות, אחוות אדם לאדם – אין מקום.

ומאידך, דווקא בזירה זו עשויים חיילים לגלות את הרגשות האנושיים הנעלים ביותר כלפי חבר, ומתוך כך גם כלפי החברה שייצגו: רגשות של אהבה, חום, דאגה לזולת, נאמנות, אחריות ומעורבות עליונה ומוחלטת  לחבר ולחברה. הנה כך מרחיבה המלחמה את אישיות הלוחמים ובאופן פרדוקסלי גורמת להם לגלות בתוכם את הערכים האנושיים המרוממים ביותר. בשל כך מעניקה להם החברה את אות ההוקרה הגבוה ביותר – צל"ש.

הכותב הוא היסטוריון צבאי

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: