יוון – רומא – נצרות / ישעיה שטיינברגר

 

 חכמינו השקיפו על מלכות רומי כמייצגת של מלכות יוון ובכך יצרו רצף תרבותי הקושר את ההתייוונות עם פגעי הנצרות המאוחרת. הרהורים על ארבע המלכויות בעקבות חז"ל והמשורר וירגיליוס

עמוד מתוך האקלוגה של וירגיליוס , המאה ה-5 לספירה

הרטוריקה הדתית והחרדית מרבה להשוות את המתייוונים אויבי החשמונאים לזרמים ולמגמות שמנסים לרוקן את ערכי המסורת מתוכנם בעידן שלנו ולהביא להתבוללות רוחנית. ולכאורה הדברים רחוקים – הרי מלכות יוון נעלמה זה מכבר ואילו כיום אנו נתונים תחת השפעתה של תרבות אחרת. אלא שלא היא – אכן קיים חוט שני העובר מאז ימי יוון ועד ימינו אלה. מסתבר שתחנת הממסר הראשית האחראית על שזירת ההיסטוריה היא רומי.  

אחד המקורות הבולטים לחכמה בגויים, מושג המתייחס תמיד לחכמת יוון (ראו מהר"ל "נר מצווה; ענייני ארבע המלכויות"), עוסק דווקא באדום, הוא עשו. במדרש איכה רבתי (ב, יג) למדנו: "…אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמין שנאמר 'והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו'. אם יאמרו לך יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב 'מלכה ושריה בגוים אין תורה' (איכה ב, ט)". ערבוב המלכות הרביעית – אדום, עם השלישית – יוון, שכיח למדי. כשרומי שולטת כבר על ארץ יהודה ור' יהושע בן חנניא מקיים שיח עם הקיסר אנו עדיין קוראים (בבבלי בכורות ח ע"ב) אודות "סבי דבי אתונא". המתנות שמעניק יעקב אבינו לעשו, בפרשת וישלח, עתידות (לפי בראשית רבה עח, יב) לחזור אלינו על ידי תרשיש, מבני יון (בראשית י, ד). דורות של שמד נזכרים בהקשר לפגיעת המלאך בירך יעקב, כאשר הכוונה היא הן לשמד שהתחיל על ידי היוונים והמתיוונים והן לזה שהמשיך בעת דיכוי מרד בר כוכבא על ידי מלכות רומי (רמב"ן וישלח לב, כו).

המסקנה היא שרומי מעתיקה את יון, לפחות מבחינה תרבותית. היא מתרגמת את התורה ללטינית, מעשה הירונימוס, מאות שנים אחר תרגום השבעים על ידי תלמי ההלניסט המצרי ליוונית. נחלת עשו, שאדום היא ארצו, ומגדיאל, מצאצאיו, הוא האלוף של רומי (רש"י סוף וישלח), נקראת בעליל ומתוך כוונת מכוון "איטליה של יוון" (ראה רמב"ן במדבר כד, כד שהרחיב בנושא).

שיווק לממלכת יוון

המשכה של רומי בעולם הסמלים של רבים מעמודי המחשבה המאוחרים, במיוחד אצל הרמב"ן והמהר"ל, היא הנצרות (ישראל יובל בספרו "אח עשו ליעקב" טוען שכשם שאדום הוא שם הסוואה לרומי בתקופת חז"ל כך רומי לנצרות מתקופת הרמב"ן ואילך), ואילו זו האחרונה מובילה אותנו אל ימינו אנו, אל התרבות המערבית – תולדת הנצרות.

ב"ספר הזיכרון" למו"ר הרב יצחק הוטנר מובא בשמו: "…מלכות רומי ששולחת טרוניא (כתבי שיטנה; י"ש) לכל העמים. כלומר… המלכות הרביעית מיוחדת היא בכך שאין שלטונה מוגבל לאומה אחת או למדינה אחת, אלא שארס ההסתה שלה מגיע לאומות ומדינות בלשון רבים …". ובהמשך, שם, רומי מזוהה עם הנצרות: "..הנוצרים חידשו… אופן… להפצת דתם, דרך פיתוי הפה – מיסיונרים … מורשת המיסיון של הנצרות נטושה למרחקי ומרחבי עולם. הארס והטרוניא של הסתת פיה נשלח לכל האומות…". דברים אלו משתלבים בדברי המהר"ל על אודות רומי ומבארים הקטעים שם: "הדיבור מן האדם … שנקרא 'חי מדבר', הוא הכוח הרביעי אשר הוא כולל האדם בכל ג' הכוחות שלו … רק המלכות הרביעית כולל כולם".

ייחוס כוח הדיבור לרומי על ידי המהר"ל מעורר קושי; הלא אין מלכות זו מצטיינת בחכמה עצמית? הנציגה המתבקשת של "כוח המדבר" באדם אמורה להיות יוון, אבירת החכמות? ובכן, מסתבר שהמהר"ל עקבי לשיטתו. כיוון שייחוס ה"חכמה" לאדום, במדרש שהובא לעיל, קשור בעצם ליוון – נמצא שגם סגולת הדיבור ומעלתו אמנם נקשרות בשם רומי אך באמת נובעות מזיקתה למלכות השלישית. רומי נרתמה לעגלת תרבות יון באופן מאורגן ועוצמתי, כפי שרק היא הייתה יכולה. לכן היא המייצגת לדורות את "חכמת יוון", החכמה בגויים.

במילים אחרות, הגניוס היווני נזקק למשווק, וההשגחה העליונה מינתה לתפקיד זה את המלכות הרביעית – היא זו שהובילה את חידושי קודמתה אל מרחבי העולם העתיק ואף יצקה אותם אל תחומי העתיד. עם תיעול הפילוסופיה היוונית אל אחותה הערבית בימי הביניים מגיעה אירופה לתקופת הרנסנס. תנועה זו מכורתה ברומי. התרבות הקלאסית היא זו היוונית עם המשכה הרומית והאיטלקית. וכשעטרת זו מוחזרת ליושנה, נוצרה התשתית לעת החדשה בהיסטוריה ואירופה יוצאת מימי הביניים החשוכים.  

מסתבר שסדנא דארעא חד הוא. דברים מקבילים ממש לתפיסת חז"ל על אודות לידת רומי מתוך שקיעת יוון מתוארים ב"אניאד", היצירה האפית הנשגבה של וירגיליוס, גדול משוררי רומי העתיקה. וירגיליוס מספר על גיבורו אניאס היווני, פליט מלחמת טרויה, שהולך בשליחות צו עליון לאיטליה ומייסד בה את רומא. בספרות מאוחרת בימי הביניים מופיעים חיי הפליט האציל כבסיס לצמיחת הנצרות ולכיבושיה, כאשר אותו אניאס פגני נחשב לאחד מנביאי הבשורה של הנצרות.

על גבי קודמתה

לא רק חז"ל, אלא גם האומות התייחסו לרומי כגורם שפיתח כוח, ארגון ויכולות צבאיות וטכנולוגיות מדהימות; אך לא כישות רוחנית ותרבותית עצמאית ומקורית. חז"ל קראו לה "מלכות הרשעה" (בראשית רבה ב, ד) או "מלכות הזלה" (הזולה. ר' סנהדרין צח ע"ב ופירוש המהרש"א שם על פי הפסוק בעובדיה העוסק באדום היא רומי: "קטון נתתיך בגויים בזוי אתה מאד"). רומי הרוויחה ביושר את הכינויים הללו בגלל הברוטליות הידועה שלה, בד בבד עם ניכוס ערכי חכמה ויצירה לא לה מיוון (לפי המהר"ל הנ"ל בעצם מכל המלכויות הקודמות).

ואכן, גם הרומאים עצמם הכירו בהגמוניה של יוון ובחובם שלהם לאותה ציוויליזציה. רושמי קורותיה של רומא מבית כתבו בראשונה יוונית בלבד (האנציקלופדיה העברית, הערך רומא). רומי העתיקה את הסגנון, את הארכיטקטורה ואת המשטר במידה רבה מקודמתה, ואפילו המיתולוגיה שב"אניאד", העוסקת בשתילת  שרידי מורשת יוון באדמת רומא,  נתפסה כבעלת גרעין עובדתי היסטורי מסוים (שם, עמ' 710).

הרוצה להכיר אומה יכיר אלוהיה. גם כאן רומי נעדרת מקוריות. כל הגווארדיה האלילית של יוון עברה על קרבה וכרעיה לרומי עם תרגום השמות תוך שימור המאפיינים. כך הפכו זאוס ליופיטר, פוסידון לנפטון, ונוס לאפרודיטה וכו' וכו'.

דברי המהר"ל הנ"ל ב"נר מצווה" (וכן ב"נצח ישראל"), שלפיהם מלכות רומי כוללת את כל המלכויות האחרות, מבוססים בעצם על פירוש הרמב"ן לפסוק "תדעל מלך גויים" (בראשית יד, א). לדעת חז"ל – שהרמב"ן מצטט ומפתח רעיונית – תדעל מהווה תקדים למלכות שכל כולה בליל של אומות ("גויים" – אוסף אוכלוסין חסר זהות ייחודית). לכן היא האחרונה במלכויות ומאספת לכולן. מכאן – בחינת "מעשה אבות סימן לבנים". מלכות רומי כוללת את הקודמות לה ושקולה בכוחה וגם במשאביה התרבותיים לכולן, ניזונה מכולן ומפעילה את כולן. לפי המהר"ל והרמב"ן שם אנו מצויים עדיין תחת עולה עד בוא הגואל.

גם כשרומי ירשה את יוון, זו נותרה בעינה ככוח אינטלקטואלי פעיל עוד רבות בשנים. לדעת ה"פחד יצחק" (שם, מאמר י) יוון ירדה מעל במת ההיסטוריה רק כמלכות, אך המתייוונים, אלו שהשפיעו מבפנים על סדר היום של היהדות בדמות צדוקים, קראים ויורשיהם המשכילים, הרפורמים וכיו"ב עד היום – עדיין חיים ובועטים. תהליך זה מובל על ידי כוח התנועה והאנרגיות של המלכות הרביעית. היא לובשת צורה כמלכות ממשית ובהמשך חוזרת ומופיעה בדמות הנצרות. גם כשדת זו נחלשת אותם כוחות מופיעים בדמות סמל ומנוע לתרבות המערבית, המבוללת, שקעקעה יותר מכולן את המסורת היהודית.

גזירה מתמשכת

נושא מרתק נוסף המשלב בין מורשת רומי לזו של יוון הוא הגזירה הנואלת "תיבעל להגמון תחילה", הנזכרת בבבלי כתובות ג ע"ב ובירושלמי שם, הלכה ה. ברור ממקורות אלו שמדובר בגזירה של המלכות הרביעית, הקשורה למשנה הראשונה במסכת כתובות שנתנסחה על ידי רבי יהודה הנשיא בשיא פריחת מלכות רומי. מאידך, הראשונים ייחסו גזירה זו ליוונים שכן כך הם נימקו את חיוב הנשים במצוות החנוכה "שאף הן היו באותו הנס". הם הסתמכו על מעשה יהודית בת יוחנן כהן גדול שכרתה את ראש הולופרנס היווני שזמם לקחתה מתחת לחופתה במסגרת אותה הגזירה. מעשה זה הביא לדמורליזציה במחנה האויב וזו אפשרה לבסוף את ניצחון החשמונאים. אלא שהם הם הדברים. המלכות הרביעית אינה אלא ממשיכה ומרחיבה את גזירותיה של קודמתה.

אף הפיוט המפורסם "מעוז צור" (כנראה נכתב במאה הי"ג) מדבר על חג החנוכה בהקשר ארבע מלכויות וכורך את המלכות השלישית גם ברביעית וגם באחרות. כנראה דווקא חנוכה הוא האכסניה לנושא זה כי (בינתיים) בו מצוינת הגאולה האחרונה בלוח העברי הקדום. הגאולה השלמה לעומת זאת עדיין טעונה תפילה, וזו תגיע רק עם נפילת עשו. לכן חמשת הבתים הראשונים של הפיוט עוסקים בהלל על העבר, ואילו הבית האחרון – "חשוף זרוע קדשך" – בקשה הוא על העתיד (יש משערים שבית זה נוסף מאוחר יותר כי באמת אינו מעניין השיר וההלל שמבטאים הבתים הקודמים. אמנם לדברנו אין לדבר על חנוכה ויוון בלי לעסוק גם במלכות הרביעית).

תודה לרב טוביה ליפשיץ שהפנני לכמה מן המקורות המופיעים במאמר זה

הרב ישעיה שטיינברגר הוא ר"מ בישיבת הכותל ורב שכונות רמות שרת, דניה והולילנד ירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: