חקוק בעופרת / תום שטיבר

 

התערוכה של אנסלם קיפר, שנבחרה לפתוח את האגף החדש במוזיאון תל-אביב, מציעה אמנות עזת-מבע הנוגעת באוניברסלי וביהודי, תוך מפגש עם המחוספס והבלתי ידוע. רשימה של מתבוננת

שבירת הכלים

תערוכתו של אנסלם קיפר, 'שבירת הכלים', מוצגת באגף החדש במוזיאון תל אביב לאמנות. חלל התצוגה הוא אדיר ממדים, מלא בחידות ובעוצמה. תצוגה מרשימה וחזקה באופן כזה בדיוק ביקש פרופ' מוטי עומר ז"ל, מי ששימש מנכ"ל המוזיאון, עבור האגף החדש. בפגישתם בפריז בשנה שעברה, הגו עומר וקיפר את הרעיון לתערוכה. קיפר ביקש ליצור רעיון ייחודי ורוחני: תערוכה קבועה הקשורה למקום שממנו הוא צומח וכמו כן למקום שבו היא מוצגת. התצוגה מוקדשת ליהדות, למיסטיקה היהודית, לתנ"ך ולישראל, נושאים המעסיקים אותו כבר שנים. בנאומו לרגל קבלת פרס מטעם הוצאות הספרים הגרמניות אמר קיפר: "אני חש עצמי קשור לבני אדם ולאבנים שהיו קיימים זמן רב לפניי וימשיכו להתקיים זמן רב אחריי, כשלא אהיה עוד".

קשרו של האמן ליצירותיו, השמות אשר הוא בוחר לתת למוצגים, מיקום העבודות בחלל, גודלן ואופיין יוצרים בלב המבקר תחושת מורא ומסתורין. קיפר הצליח במשימתו למזג את האישי עם מיקום החלל ועם המתבונן בו. היצירות שלו, בגודלן, בחזותן ובשמן, חודרות ללב המביט בהן מתוך קשר פנימי ואישי ועם זאת גורמות לו לתהות על טיבו של אותו קשר עצמו. כך למשל הקשר היהודי לספרים, המופיע ברבים מן המוצגים, או החיבור שלנו לסיפור המבול.

איש העופרת

אנסלם קיפר, אחד מהאמנים העכשוויים המשפיעים והידועים ביותר, נולד בדונאושינגן שבדרום גרמניה במארס 1945, ערב סופה של מלחמת העולם השנייה. עבודותיו הוצגו ומוצגות במוזיאונים החשובים בעולם כמו גם בתצוגת קבע במוזיאון הלובר בפריז.

יצירותיו שוזרות בתוכן רבדים היסטוריים ותרבותיים בדגש על המטען הרגשי שהן מעוררות בנפש האדם ובמצבו העכשווי. את ההזדהות הוא יוצר תוך שימוש במטאפורות ודימויים מעולמות תרבות שונים, קדומים יותר או פחות. זהו ניסיון לנגיעה בזיכרון הקולקטיבי שלנו דרך אירועים ובעיקר דרך קונוטציות מהעבר, אשר לדבריו מתקיימות באופן מעגלי בחיינו.

אין זה דבר של מה בכך להיוולד בשנת 1945, ועוד בגרמניה. בפרויקטים הראשונים שלו, מושפע קיפר מאוד מהמלחמה ומפשעי הנאצים. באחת מעבודותיו, "גיבוריה הרוחניים של גרמניה", עוסק האמן בהדמיית שמותיהם של גיבורים גרמנים ולצדם אש בוערת. מצד אחד, מדובר במעין מצבת זיכרון לגדולי המנהיגים; ומאידך לא ניתן להתחמק מההקשר של האש הבוערת והנאציזם – אסוציאציות של מלחמה, הרס, חורבן, קרמטוריום, גיהנום. זוהי הדילמה התרבותית שאיתה נאלצו, ואולי עד היום נאלצים, להתמודד הדורות הגרמניים אחרי מלחמת העולם השנייה והיא תופסת חלק ניכר מיצירותיו עד היום.

אופי עבודתו של קיפר ייחודי ומעניין. מזה שנים עושה הוא שימוש רחב בעופרת. לראשונה, קנה את החומר מתוך שרידיה של קתדרלת קלן הגותית בגרמניה לאחר הפצצתה במלחמת העולם השנייה. קיפר התאהב בעופרת ורואה בה מייצגת של הטרנספורמציה והצורניות שבאמנות. גם בתערוכתו במוזיאון ת"א יסוד זה חוזר ובולט.

בחלוף השנים הפכו עבודותיו מושגיות יותר ומרוכזות. כמו כן, השימוש שלו בטקסט התחיל להתגבש בתוך היצירות והוסיף להן רבדים נוספים ועניין. שילוב המילה הכתובה בציוריו הפך לסימן היכר. זאת ועוד: הטקסטים, החומרים, הנופים והמושאים של עבודותיו מושפעים מאוד מן הספרות ובמיוחד מהשירה. השראה גדולה לוקח קיפר מן המשורר היהודי-גרמני, ניצול אושוויץ, פאול צלאן, ומן המשוררת האוסטרית אינגרבורג באכמן.

בשנות ה-80 של המאה הקודמת, בעקבות מסעותיו במזרח הרחוק והקרוב (בין השאר בישראל), באמריקה ובאירופה, התחיל קיפר להתעניין בחברות ובתרבויות נוספות. בין השאר שם את עיניו על המיסטיקה היהודית והבודהיזם. עם השנים תפסה היהדות והקבלה מקום ביצירותיו, בין השאר בתערוכות בפריז ובניו יורק. אט אט הפכו המושגים הקבליים והמקורות היהודיים לחלק בלתי נפרד מאישיותו של קיפר ומעצם כך גם מהשראתו לאמנות.

שבירה ממש

אררט

התערוכה במוזיאון תל אביב נקראת "שבירת הכלים". מונח שגור זה הלקוח מספרות הקבלה מתאר באופן כללי מצב שהתרחש טרם בריאת העולם המוכר שלנו. באותו שלב ראשיתי של הבריאה, שרר שפע של אור א-לוהי יותר משהחומר ("כלים") יכול היה לשאת, ובמילים פשוטות, חוסר בשלות ומוכנות להשלים עם הצמצום וההגבלה ההכרחיים ליצירת עולם היררכי מסודר. מסיבה זו אותו עולם נשבר. עולמנו שלנו, עם הסדר והחוקיות המוכרים לנו, נבנה על גבי אותו עולם שבור. למעשה, ניתן לומר שאותו עולם קדום מכיל את המרכיבים הבסיסיים שעתידיים היו לבנות את עולמנו המוכר שבו מפוזרים אותם השברים, או בלשון הקבלה "ניצוצות".

שבירה זו אינה תקלה אלא דרך הכרחית לבנייתו של העולם והיא היוצרת דואליות דיאלקטית של שבירה ושל תיקון, התפתחות מתוך 'קונפליקט'. אנו נמצאים ברדיפה תמידית אחר תיקון שברי הכלים, שואפים להשפיע על השלמתם ולהיות מושפעים מהם.

בכל סוג של אמנות צריכה להתקיים הרמוניה ואין היא יכולה להיבנות על האחידות בלבד. לשם היצירה חייבים חלקים קודמים לאבד את צורתם המקורית ולהשתנות, זאת על מנת ליצור משהו חדש. השבר הוא תנאי עבור היצירה.

מושג זה נתן לקיפר את השראתו המרכזית לתערוכה ובמיוחד למיצג הדגל שלה הנושא את שמה גם הוא. המיצב "שבירת הכלים" נעשה בחדר נפרד בתוך חלל התצוגה שנבנה במיוחד עבורו. אנסלם קיפר הגיע במיוחד להשלים את בנייתו וגימורו בתוך האגף החדש של המוזיאון.

בחדר נמצאת ספרייה ענקית של ספרי עופרת גדולים ועבותים. הכריכה נסתרת מעינינו וניתן לראות רק את הדפים. נדמה כאילו ההיסטוריה עברה על הדפים, שינתה אותם ונתנה בהם את בליית הזמן. למרגלות הספרייה, מאות זכוכיות מנופצות. קיפר בחר בדרך הנדמית כ'פשוטה' כדי להעביר את המשמעות של שבירת הכלים. אכן, שם היצירה מתקשר אליה ישירות. רק המסתורין וסוד משמעותה נראים כקשים לפיצוח.

כפי הנראה רצה קיפר לתת סמל לכוחה של האמנות בתהליך התיקון. לצד השברים, מעידים ספרי העופרת על האמנות כתיקון אוניברסלי, אולם הצבת המיצג דווקא במוזיאון הישראלי, הקשר הקבלי-יהודי שלו והאסוציאציות היהודיות מעוררים מחשבה אחרת.

הספרים גדולים (תלמוד?), מקומטים ובלויים, נדמה שעברו עליהם טלטלות וקשיים. הם ישנים ומלאי סוד והיסטוריה. כמו כן, הם עשויים עופרת – יסוד חזק, רעיל ויציב. נדמה כי הספרייה מייצגת תרבות, תרבות יהודית שנשמרה דורי-דורות ועמדה בפני פגעי הזמן.

והזכוכיות גם הן מייצגות שבר, פורקן, מלחמה וקושי. לא ניתן כמובן להימנע מהאסוציאציות היהודיות שעולות משברי זכוכית לנוכח האנטישמיות והפורענות באירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20.

בספרים נעוצים שברי הזכוכית כמו סכינים שלא יהיה ניתן להוציא לעולם, צלקות כואבות. השבר הזה מדבר על "תיקון". הדיסהרמוניה של מרכיבי המיצב הופכת אותם להרמוניים בפן הוויזואלי, ובפן התודעתי-יהודי גם יחד. הזהות היהודית, התרבות, לעולם התעצבה והתגשמה לצד שבריה והקשיים שעברו עליה מבחוץ ומבפנים, זה חלק בלתי נפרד ממנה והיא "נעוצה בבשר החי" שלה ושל כל יהודי באשר הוא. מתוך שילוב זה, מגיע כמו תיקון האופי הייחודי של היהדות כתרבות וכדת והמימד הרוחני שבה שלעולם לא גווע.

מילים מוסיפות

מלח הארץ (פרט)

קטלוג התערוכה אוגד בתוכו מספר הקדמות ומבואות לתערוכה לצד תצלומי היצירות ופירוט קצר על תוכנן ואופיין. הפרשנות הקצרה על היצירות ותיאורן בהחלט מוסיפים מימד חוויתי להתבוננות. הקשר רב העוצמה בין השמות שקיפר נותן לציוריו לבין העבודות עצמן מרהיב. יצירה ובה נוף דרמטי של הבזק מתוך הים על רקע שמים מאיימים בלבן, תכלת וכתום נושאת את השם: "יצחק אברבנאל: המשתה של לוויתן (איוב מ, מא) – עבור קרל שמידט". השילוב בין המדינאי, תרבות יהודית, פילוסופיה פוליטית והתיאור התנ"כי מואר בהסברים המצויים בקטלוג, וכך גם לגבי שאר היצירות בתערוכה.

מושגים קבליים, תנ"ך, פילוסופיה יהודית ופילוסופיה כללית משתלבים בחן בתערוכה החזקה של אנסלם קיפר. שמשון הגיבור, סולם יעקב, נוח, קין והבל, הפילוסופיה היהודית של ימי הביניים, ספר היכלות וכמובן "שבירת הכלים" לוקחים חלק בתמונות ובציורים הענקיים במימדם. קיפר הגיע לעבודותיו מהמקום האוניברסלי, אך התערוכה שלו מדברת גם אל המקום האישי ביותר, כחלק מחברה שלמה בכלל וכחברה יהודית בפרט.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

  

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: