הערות קצרות על יהודים ויוונים / ישראל רוזנסון

 

 אופנתי בחנוכה להיזכר באויב היווני ועוד יותר מכך לדבר על מתייווני ימינו. מעניין לא פחות להתבונן בכמה נקודות מפגש ישראל-יוון ולחשוב שוב

הרמב"ם נשען על ספרו של אריסטו - המנורה שליד הכנסת

'מעוז צור' ממקם את סדרת אירועי ההיסטוריה היהודית במשבצת של האויבים. אחרי 'צר המנבח' הכללי למדיי, מספר הפייטן על 'מלכות עגלה', 'בבל', 'אגגי בן המדתא', 'יוונים' ו'אומה הרשעה'. לא בגבורת המקבים בא להתמקד אלא ברעת היוונים.

"יוונים נקבצו עליי / אזי בימי חשמנים, / ופרצו חומות מגדליי / וטימאו כל השמנים […]". בית זה בסדרת ייצוגי ההיסטוריה היהודית ב'מעוז צור' מתמקד במפורש ביוונים שבימי החשמונאים. העוולות שהללו גרמו הן שתיים – 'פריצת חומות המגדלים' ו'טימוא כל השמנים'; שתיהן קשורות לימי החשמונאים.

שני ה'אירועים' הללו אינם מופיעים זה בצד זה. הם שאובים כל אחד ממקור אחר: 'פריצת החומות' מהמשנה (מידות פ"ב מ"ג)  ו'טימוא השמנים' מאגדת הבבלי על 'פך השמן' (שבת כא ע"ב). קשה גם לראות כל אחד מהם כחלק פשוט מהמסכת ההיסטורית של החנוכה. יחד עם זאת, בסופו של דבר הם נוגעים בחשש כללי מאוד המנסר בעולמה של היהדות מפני מה שמצטייר כפריצת גדרות וטומאה; חשש אמיתי מפגיעה חיצונית של עולם זר בערכיה ובטהרתה של היהדות; חשש כבד המזוהה באופן עמוק מאוד עם חנוכה.

אין תמה אפוא כי חשש זה איננו ממוקד רק בעבר הספציפי – 'אזי בימי חשמנים' – והוא נוטה לשבור את מסגרת הזמן ולגלוש אל העל-זמני.

בעקבות נקודת מוצא זו ניתן להעלות שתיים-שלוש השגות על אודות היוונים שבכל דור ודור. אכן, דור-דור ויווניו, ודור-דור ומתייווניו. מבט לשפעת החומרים התקשורתיים המגוונים הנפוצים בהווה יגלה לכל קורא המצוי באקטואליה מי הם ה'יוונים' ומי הם ה'מתייוונים' של דורנו, ועל דעת מי נקבעה ה'התייוונות' ומי הכריז על ה'יוונות'. מאחר שאני חלש מאוד בכגון אלה, אציג מספר הערות קצרות על יוונים אמיתיים שמהן עולה לכאורה מסקנה פשוטה: מאבק ביוונות – כן, שיקול דעת, גם כן; המסקנות – לי הנה, ויסיק הקורא את אשר יסיק.

הערה ראשונה: אריסטו

ההסתייגות מהיוונות נעצרת בגבול הפילוסופיה היוונית; גבול הוא גבול, ובגבול הזה יכולות לפרוץ תקריות קשות ביותר. אכן, החיכוך עתיק היומין ב'חוכמה יוונית' עורר הסתייגויות לא-פשוטות, אבל קשה לתאר תמונת יהדות רחבה ומקיפה ללא אריסטו; הבה ונגדירהו – יווני מפורסם.

לאחרונה פרסם אברהם מלמד ספר חשוב ביותר על השתקפות החיכוך בין היהדות הקלסית – אם ניתן לומר כך – לבין החוכמה החיצונית (אברהם מלמד, רקחות וטבחות – המיתוס על מקור החוכמות, ירושלים 2010). אחרי עיון בספר הגדול – תרתי משמע – הזה לא נותר הרבה למי שמבקש לכתוב על הנושא בכללותו, אבל הבעיה זקוקה להגדרה ואציג קטע אחד שמדגים אותה; והדברים הם דברי אחד המשכילים:  

"[…] עד אשר השתוממו חכמי ישראל על המראה;  כי חלק ד' מחכמתו ללא יראיו. ותחת אשר יאמרו כי הנותן לשכוי בינה נתן חכמה רבה ועצומה גם בלב היווני הלזה יבחרו לחשוב כי זקן זה קנה חכמה לבד על פי ספרי המלך שלמה אשר נאבדו מישראל ובאו במקרה לידי היונים הראשונים […] כמו כן יאמרו כי אריסטו הגה הרבה בספר תורת משה איש הא-להים […]" (שמואל הלוי מאדלינגער, חיי אריסטו והפילוסופיא שלו, וינה תרמ"ג, עמ' 1).

אכן, רבים ביקשו את הקשר בין אריסטו לעמנו, והמחבר דנן הזכיר רבים מהם: "ונזכר בשם ר' יוסף שם טוב כי אריסטו נתיהד לפני מותו ונעשה גר צדק […] שוב נמצא בשם הרב דון יצחק אברבנאל איך הוא מעיד כי קרא ומצא בספרי אריסטו מאמר אחד ועדות נאמנה על היותו מזרע היהודים" (שם, עמ' 2).

הרקע לדברים עתיק יומין; יש קשר בין המגמה ל'ייהוד אריסטו' לדברים שנאמרו בספרו של יוסף בן מתתיהו 'נגד אפיון', ומשוקע בהם הד לתיאור פגישת אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק מן התלמוד, והמבקש ימצא קשר לסיפורי התגיירות אחרים של מבחר מבני האומות הידועים ממקורותינו, ועוד כהנה וכהנה.

ברם, אולי מעבר לכל הניתוחים הללו חשוב הוא עצם התמיהה שהביע בעל 'חיי אריסטו': 'עד אשר השתוממו חכמי ישראל על המראה, כי חלק ד' מחכמתו ללא יראיו'. כמובן, 'חשוב הוא עצם התמיהה' במיוחד למי שרואה בתמיהה ובמחשבה דבר חשוב.

לעתים התובנות הגדולות מתנקזות לאיזה פריט זעיר, לכאורה קל ערך. מצאתי סימן לאימוצו של אריסטו לחיק החוכמה היהודית ביצירה סמלית מעניינת המאפיינת את הכנסת שלנו. כזכור, יש לו לבית המחוקקים שלנו מנורה; מנורת הכנסת הממוקמת היום ב'גן הוורדים'. מדובר במתנה שניתנה לכנסת בשנת 1956 על-ידי האמן בנו אלקן, יהודי בריטי פליט מגרמניה. כמעין 'מעוז צור' מורחב, גם היא משובצת בסצנות ממרחבי העבר היהודי. לידיעת המתבוננים, 'תור הזהב בספרד' מוצג בקנה השמאלי, קטע שלישי מלמעלה; נראים בו יהודה הלוי פורט עלי נבל, משמאלו חקוק הרמב"ם על-פי 'דיוקנו' המפורסם והוא שעון על שני ספרים – 'היד החזקה' ומתחתיו אריסטו; המילה 'אריסטו' נכתבה ביוונית. מעל 'היד החזקה' – יונה המסמלת את האמונה, האמת שבאמונה; מעל אריסטו ינשוף שהוא סמל החוכמה (פרשנות על-פי: נפתלי ארבל ומיכאל בן חנן, המנורה הגדולה, תל אביב תשל"ב, עמ' 68).

פריט קטן במנורה גדולה; הרוצה יראה, מי שלבו אינו חפץ – יתעלם. ובכל זאת, אריסטו במנורה! אריסטו סמוך לכנסת.

הערה שנייה: אפלטון

גם אפלטון נכנס בשערי היהדות. כמוהו כאריסטו, ההכרה המהותית בחוכמתו זכתה גם היא להתייחסות דומה. האגדה סיפרה על זיקתו לירמיהו הנביא ועל לומדו את תורת משה (אברהם מלמד שהוזכר לעיל דיבר הרבה בעניינו).

אבל היה ביחסנו לאפלטון משהו שונה מהיחס לאריסטו. אכן, בכל הקשור להישארות הנפש הוא תרם תובנות מעניינות, וקל מאוד להצביע על תרומה שלו לסוגים שונים של פילוסופיה יהודית. אבל במבחן 'גיורו', אם נשתמש בלשון עממית, יש להצביע על פגם מסוים.

אפלטון כתב את 'המדינה' (פוליטיאה), והדיאלוג הזה המציג את האוטופיה הראשונה מתאר מדינה – ליתר דיוק דגם מדינה – מעוררת למחשבה, אך גם לביקורת. בשנים האחרונות מצוטטת בעיקר ביקורתו של קרל פופר ('החברה הפתוחה ואויביה', 1945) על הלוך הרוח ביצירתו זו של אפלטון שיש בו – אולי – פתח לטוטליטריות מסוימת.

אני מבקש להביא דברים נשכחים של מתרגם 'המדינה' משנות השלושים של המאה הקודמת, כשהרוח הרעה שנשבה באירופה המתורבתת החלה ללבוש ממדים של סערה. מדובר בספר – כאמור נשכח למדיי – 'המדינה' לאפלטון בתרגום מיוונית על ידי צ' דיזנדרוק, הוצאת 'מצפה' תל-אביב תרצ"ו. במבוא כתב:

אתמול, כשהיינו שוקטים שאננים על שמרי ליברליות פושרת והאנושות נראתה לנו צועדת בטוחות, הלוך והתקרב אל אידיאל שעמד מחוור ואיתן לפני עינינו, כלי מחזיק ברכת ההתקדמות והשוויון והשלום – אתמול נוטים היינו לראות בספר 'המדינה' של אפלטון אחת מאותן היצירות הקלאסיות שעם היותה כוללת חזון עולם נעלה הרי קשה להביאה באיזה יחס של ממש אל חיינו ותנאינו וצרכינו שלנו; ה'נצחיות' שבספר כאילו קיפחה את אקטואליותו, רום המעוף כאילו טשטש את רישומי המציאות שבתמונה.

אולם היום, אחרי שתפסה המערבולת את העולם והוא מתהפך בציריו, והרבה מאשיות אמתותיו החברתיות נתערערו ואנו תוהים ללא דעת אם דמדומי יום חדש הם הבוקעים או דמדומי מערבה של התרבות האנושות – היום כדאי לנו שנעיין בפרקים האחרונים שבספר […]

כתיבה זו על חזון המדינה של אפלטון רוויה בזהירות רבה; במחצית שנות השלושים המחבר עדיין מסתפק לאן נושבת הרוח; בצד אופטימיות זהירה הוא טווה את החשש העמוק שמא מאפלטון לא תצמח התשובה. והיו שניסחו חשש מפורש יותר, שמבנה המדינה ההיררכי הנוקשה, המעמדות הקשיחים, יהיה לרועץ; במקום חומר למחשבה תצמח מ'המדינה' דיקטטורה.

אכן, היווני אפלטון יכול לעורר הסתייגות יהודית, לאו דווקא בגלל פולחן הגוף המיוחס תדיר ליוונות (כאמור, הוא דווקא ביסס את המושג של 'הישארות הנפש'), אלא משום שהיהדות העוסקת בפרטים הקטנים מציעה תיקון הדרגתי ממושך של העולם, מבינה שהדרך ארוכה; לא אוטופיה עומדת לנגד עיניה, אלא מערכת מורכבת של שינויים המוכתבים על ידי ערכים.

איש אינו מזלזל באפלטון; דחייתו או קבלתו מבוססות על שיקולי דעת פילוסופיים ותיאולוגיים, וכשבקבלה-דחייה עסקינן ניתן גם לדבר על אפלטון חלקי. אכן, מקומו לא התבצר במנורת הכנסת, אבל חומר למחשבה הוא בהחלט מספק. מחשבה, הרבה מחשבה.

הערה שלישית: תיאודורקיס

ויש גם יוונים אחרים, פשוטים ופחות פשוטים. יוסל בירשטיין כתב על יוונים כשהיה בכלל חייל באוסטרליה! והימים ימי מלחמת העולם השנייה. באחד מה'קצרצרים' המופתיים שלו הוא סיפר על עימות יווני-יהודי חדש:

בימי חנוכה, במלחמת העולם השנייה, בא אלינו למחנה חיילים נידח באוסטרליה רב צבאי, לספר על מלחמות המכבים. מלבד יהודים היו במחנה חיילים גם מבני עמים אחרים, ורובם יוונים […].

והנה, מתברר שהחיילים היהודים דווקא התיידדו איתם. אבל כאמור הגיע חנוכה, הגיע הרב, ואז החלה הדרשה:

[…] הרב החל את הדרשה שלו במלים: 'בהעלותי את האורים הללו', ומיד הפליג, באנגלית, לימים ההם של אנטיוכוס הרשע. לשווא רמזו לו החיילים היהודים שינמיך את קולו. קלפן יווני ששמע את המילה 'גריק' הרים את ראשו מהקלפים, היטה אוזן, ריחרח באוויר וזקף את עיניו. עוד קלפנים עשו כמוהו, רובם היו מוכרי דגים, סבלים, לקוחות של מועדני לילה, ולא שמעו מעולם על מלחמות בין יהודים ליוונים. במחנה חיו שני העמים בשלום.

נו, ההתלקחות הייתה מהירה וגררה מאבק מיידי בין מי שלפני רגע נדמו כחברים:

[…] אומנם חברים, אבל כשפורצת מלחמה צריכים להילחם (יוסל בירשטיין, כתם של שקט – קצרצרים, עמ' 41-40).

את מה שקרה בסוף, נשאיר לבירשטיין; לדידנו ניתן לראות בסיפור זה ראיה לכל מה שאנו מחפשים: בלבול בין יוונים ליוונים, בין היוונים שנקבצו עליי אזי, בימים ההם, לבין יוונים של הזמן הזה, בין יוונים שנלחמים בהם לבין יוונים שהם חברים לנשק. ההבחנה ביניהם מחייבת שיקול דעת. למי שנשא את הדרשה בקול רם, שיקול דעת לא היה, ולאו דווקא מטעמי נימוס.     

אני לא מעוניין לסיים במיקיס תיאודוראקיס; הוא איננו ראוי. לא כל אנטישמי נלוז מחייב התייחסות, אלא אם כן עוסקים בקורס באנטישמיות מודרנית (תזכורת: תיאודוראקיס – לרוע המזל אדם בעל מוניטין; מלחין, הוגה דעות, לוחם חירות, מי שהניף את נס המרד נגד שלטון הקולונלים ביוון; בעבר, אבוי, אוהד ישראל). אני מבקש להתאכזב ממנו יחד עם הקוראים; להתאכזב בעיקר משתיים מרעותיו.

שתיים רעות עשה תיאודראקיס, שנכון להתאכזב מהן במסגרת מאמר קצר זה; האחת, ציפיתי ממנו לאיזושהי אחווה ים-תיכונית, הלא גם אנחנו והם שוכנים ליד אותו הים, בנקודות זמן שונות רצו לזרוק אותנו ואותם לאותו ים. השנייה, הוא העמיד בעמדת נגד את הזיכרון ההיסטורי של שני העמים. כלומר, הוא לא רק ביקר אותנו כישראלים, שזה די נפוץ לצערנו, אלא התעקש להכפיש את הזיכרון שלנו, את אבותינו, לציין שפריקלס היה טוב יותר מאברהם אבינו. מה שהשכיל לעשות יוסל בירשטיין בהומור, בהרבה ביקורת עצמית, בתקווה שלא כך יהיה, עשה הרשע הזה (כמעט קראתי לו אנטיוכוס) ברגל גסה.

אינני מעוניין לסיים בתיאודוראקיס אבל הוא דוגמה טובה לעוינות גורפת, להכנסת כל העבר ההיסטורי לקלחת אחת של שנאה; דוגמה טובה למה שאנחנו לא צריכים לעשות.

אישי

התאזרח המנהג לדבר בחנוכה עלינו ועל היוונים. ובכן, יש יוונות ויש יוונות, אפשר לדון 'מיהו יווני', לאמץ את אריסטו, אפשר לאמץ חלקית עוד פילוסופים, אפשר לאמץ-להסתייג מאפלטון, אפשר לכעוס על פירוק גוש האירו, אפשר לשנוא את הפיסול ולגלות עוינות לספורט, אפשר לאהוד את מכבי תל אביב ולא את פנאתנייקוס, אפשר לצפות שהעולם המערבי ימשיך לאחוז במורשת ירושלים ואתונה יחדיו ואפשר להתנגד לכך נחרצות.

יש הרבה על מה לדבר בחנוכה, יש הרבה רגש והרבה שכל, ודרך אגב – אפשר לדבר על המקבים. להתראות במודיעין!     

פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

    

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: