הגירה מבוזה / חבצלת פרבר

 

מהגרים מצויים תמיד במצב חולשה ונחיתות, במיוחד כאשר אינם רצויים. ספרו של בזמוזגיס, מהגר בעצמו, מיטיב לתאר את אותם יהודים שהיגרו מברה"מ לשעבר ולא לישראל

העולם החופשי, דייוויד בֶּזְמוזְגיס; מאנגלית: עידית שורר, כתר, 2011, 338 עמ'

דייוויד בזמוזגיס הוא סופר קנדי-אמריקאי-יהודי צעיר, שכמו בני המשפחה העומדת במרכז הסיפור, היגר בילדותו מלטביה (שאז השתייכה עוד לגוש הסובייטי) לקנדה, ופיתח מאז קריירה ספרותית וקולנועית בקו ארצות הברית-קנדה.

הספר עוסק במקטע זמן שספרות ההגירה אינה מרבה לעסוק בו: במצב המעבר בין ארץ המוצא לבין הארץ החדשה, הקולטת. זהו מקטע זמן מסובך, טעון אמוציות, מחייב הכרעות קשות, מבלבל, מתסכל. זמן שבמהלכו מצוי המהגר, או הפליט, בעמדת החולשה והנחיתות הקשה ביותר שלו. מתוך ספרות המהגרים וספרות העולים הענפה הקיימת כיום, זכורים לי שני סופרים נוספים שטיפלו בפרק הזמן של המעבר: אחד הוא אהרן אפלפלד בכמה מספריו (למשל: מכוות האור, האיש שלא פסק לישון, סיפור חיים), ולוסט לניאדו בספרה "האיש בחליפת עור הכריש הלבנה", שמתארת גם היא סיטואציה של יהודים-מהגרים שאינם עולים לישראל. אבל זה הספר היחיד המוכר לי שעוסק באופן בלעדי בזמן המעבר המשברי הזה.

התחושה החזקה ביותר שמקרין ספרו של בזמוזגיס, לפחות בחלקו הראשון, היא תחושת האותנטיות. הסופר היה רק בן חמש כשעבר עם משפחתו את החוויות המתוארות בספר (שאינו ביוגרפיה, אבל חומרי היסוד שלו הם ביוגרפיים), אבל השפה והסגנון, תאור המקומות, האנשים, ההתרחשויות – כולם מדויקים עד לנימת הקול, אוצר המילים והאסוציאציות, ההתייחסויות הבין-אישיות, חוש ההומור והאירוניה.

זכור בוודאי לחלק מן הקוראים מראה המהגרים מברית המועצות לשעבר, ה"נושרים", כפי שכינינו אותם כאן, היהודים המתגודדים בפרבר לָדיסְפּולי שליד רומא, אנשים שנראים אפורים לגמרי: לבושים בבגדים כהים או אפורים, חד-גוניים, מהוהים וישנים. בגדי מהגרים שמקורם מעולם של מחסור שמעבר למסך הברזל, עולם שנותר במרחק שנים רבות מאחורי המערב. היה משהו שפוף בשפת הגוף שלהם, אובדן-דרך, חוסר אונים, עייפות, תלישות. את כל אלה ויותר מכך מפליא בזמוזגיס לתאר בספר.

הוא מתאר בנאמנות גם את יחס ה"קולטים": את נציגי ארגון היא"ס, שכל כך היה שנוא עלינו, הישראלים, משום שתמך ביהודים שלא בחרו לעלות לארץ, ואנחנו האשמנו אותו שהוא מעודד אותם בזה. את בעלי המלונות שבהם שוכנו ה"נושרים" לתקופת מעבר. בעלי מלונות שתמורת הרבה כסף שקיבלו מן הארגונים, נתנו מעט תמורה למתאכסנים אצלם. או האיטלקים, תושבי רומא – שבסוף שנות ה-70' עוד לא היו רגילים להגירה כזאת, ושזרם האנשים שנחת אצלם היה בלתי מובן להם ולא ידעו להתמודד איתו. רבים מן האיטלקים גם לא הבינו את תופעת ה"נשירה", אם כבר נותנים להם לצאת מבית המועצות, מה הם עושים אצלנו? טענו רבים מן האיטלקים. הרי יש להם לאן ללכת, לישראל.

יהודי ברה"מ ה"נושרים", היו ציבור שכולם בזו לו, והבוז הזה בא לידי ביטוי ביחס אליהם מכל הצדדים: העולם המערבי כולו התבונן במאבק למען "פתיחת השערים" ואלה שניצלו את הפתח שנפתח כדי ללכת למקומות אחרים ולא לישראל, נתפסו ולא רק על ידי הישראלים ככפויי טובה, בוגדים כמעט. יחס זה מורגש גם בסיפור של בזמוזגיס: הזלזול, חוסר האנושיות (המעלית המקולקלת במלון, שאולי מקולקלת  לרוסים בלבד…), הבלגן (מחלקים ארוחות חינם – אבל יש רק לחמניות…), הבירוקרטיה האין-סופית, הפקידים מן הארגונים השונים: הג'וינט, היא"ס, הסוכנות… הדרישה מן ה"נושרים" להוכיח שהם פליטים אמיתיים, שהיו חייבים לעזוב את ארצם בגלל רדיפות; דרישה שחייבה אותם לשקר, לצייר את מצבם בעבר כגרוע ממה שהיה באמת, להעמיד פני מסכנים.

הסופר מיטיב לתאר את המתעשרים הקטנים החדשים מבין המהגרים. טיפוסים מפוקפקים או סתם כאלה שידם בכל, אלה שמסתדרים מהר בכל מיני תעסוקות, אחת מהן ארעית ו/או מפוקפקת מהאחרת, אבל שבלעדיהם קשה לבני המשפחה להעביר אף את מעט החודשים הראשונים, עד שימצאו מקום להגר אליו. ומצד אחר, את האיטלקים שמשכירים חלקי דירות ומחציות חדרים, את מובילי הרהיטים, אנשי שרותי הבריאות ועוד. רובם סוג של עלוקות אנושיות, שמשמינות על חשבון מצוקת הזולת, שהם אדישים לה וממהרים לנצל אותה לפני שתסתיים.

בֶזמוזגיס מתאר מהגרים שונים מאוד מן העולים מבריה"מ שהגיעו לישראל. לאלה היה ניצוץ של גאווה ושל בעלות בעיניים (ולא חשוב כמה קשים היו חבלי הקליטה). הם באו לארץ שלהם, וידיעת היעד נתנה להם תחושת שייכות. ואילו המהגרים שבספר הם אנשים מובסים מלכתחילה. חלקם בכלל לא רצו לצאת מארצם, לא היה להם רע, הם נגררו אחרי בני משפחותיהם, אחרי המאהבים שלהן, אחרי "רוח העֶדר" וזרם העוזבים. סמואיל, סבה של המשפחה, הוא בכלל עדיין קומוניסט. הוא היה חלק מן המנגנון ונהנה מן ההטבות וההעדפות שאנשי המנגנון המפלגתי והשלטוני נהנו מהן, בשונה משאר בני תמותה בארצם. פולינה היא גויה, דמות שאנחנו בישראל מכירים היטב מן הגל המאוחר יותר של עולי בריה"מ. היא יצאה ממולדתה בעקבות בעלה היהודי אלק, אבל גם משום שההגירה פתרה לה בעיות אחרות, בעיקר ביחסיה עם גברים.

בתוך מצב ההגירה או הפליטות הזה, קיימת גם הסיטואציה הייחודית של "מסמך החסות": מסמך ה"אֶפידֵוִיט" האמריקאי, המוכר עוד מלפני מלחמת העולם השנייה, שבו מתחייבת משפחה בארצות הברית לקלוט את משפחת המהגרים ולדאוג שלא תיפול למעמסה על השלטונות. בֶּזמוזגיס מתאר את ה"חסות" הזאת מצד המחדל: משפחת קרסננסקי עוזבת את לטביה ויוצאת למסע ההגירה, על סמך ההבטחה  שתקבל את "מסמך החסות" מבת הדודה הרחוקה החיה בשיקאגו. ואז, כשהמשפחה כבר בדרך, ברומא, מתברר לה פתאום שמישהו אחר יקבל את המסמך במקומה. משום שאותו אדם הוא "סירובניק" וצריך להציל אותו, לעזור לו לצאת לפני ששוב יעצרו אותו. זוהי סיטואציה מציאותית לגמרי, וגם טרגית מאין כמוה: פתאום למשפחת קרסננסקי אין לאן ללכת; היא נזרקת, אבודה, לחלל העולם העצום, רב האפשרויות. והדבר מבלבל, קשה לעיכול ודורש התמודדות חדשה ואחרת.

 את כל אלה מתאר הסופר מתוך נאמנות למציאות, ובכישרון לשחזור המציאות המיוחדת ההיא. חבל שבהמשך הסיפור, כשהוא מתאר קטעים מעברם של הגיבורים שלו במקומות מוצאם, הכתיבה – הסגנון והתוכן – מקבלים אופי של רומן שטחי "אמריקאי". ההסתכלות על האנשים נעשית יותר חיצונית ופחות אותנטית, מנקודת ראותם של הגיבורים עצמם. דמותה של פולינה, הגויה, מקבלת משקל גדול וסנסציוני מדי לטעמי, בעוד שדווקא הדילמה של רוזה, אשתו היהודיה של האח השני, הייתה יכולה להוסיף לספר ממדים של עומק. הבגידות ההדדיות של אלק ופולינה משטיחות את הסיפור ויש בהן החמצה מסוימת של נושא מעניין.

דמותו של סמואיל, הקומוניסט הזקן וראש המשפחה, מטופלת גם היא בצורה קצת שבלונית, אבל היא יוצאת בכל זאת רב-ממדית ובעלת עומק היסטורי. בעקבות ההגירה הופך סמואיל ממנהל חשוב ומועיל, בעל מעמד חברתי נכבד, לזקן חסר-תועלת שמתאים רק לשמש כ"בייבי-סיטר" ולשחק שחמט עם שאר הזקנים. הסיפור קושר בין דמותו התלושה בהווה, לבין פרקים שונים מעברו, ובינו לבין ההיסטוריה היהודית של המאה העשרים. היסטוריה, שבה נלכדו יהודי מזרח אירופה בצבת שבין השואה הנאצית מצד אחד, ואימי הכיבוש הסובייטי מצד שני.

ראויים לציון הפרקים 13 ו-14, שמתארים את הבחירה בקומוניסטים, כשמן הצד השני של קו החזית מצויים הנאצים, ואת העיוות המוסרי שגוררת בחירה זו: הרוסים משתלטים על ריגה, וסמואיל ואחיו ראובן בוחרים במודע שלא להציל את בן דודם יעקב מפני הטיהור הסובייטי של "הגורמים המזהמים את החברה". הם צופים בקרונות רכבת המשא שעליהם מועמסים האלמנטים האנטי-סוציאליים – כפי ההגדרה הקומוניסטית – לאומנים לטבים, בורגנים, חברי ממשלה לשעבר, כמרים, רבנים, מורים לעברית: "בקרב האלפים היו נשים, ילדים וזקנים רבים… מי שלא היה בסוד הדברים היה עשוי להניח שהם חפים מפשע. גם בן דודם יעקב נראה חביב וחף מפשע, אבל לאמיתו של דבר הוא ציוני, אלמנט מסוכן. ואותו הדבר חל על האחרים…".

ספרו של בזמוזגיס מעניין, פותח צוהר אל אנשים אחרים ואל סיטואציה בלתי מוכרת, וכתוב – לפחות בחלקו – מתוך ראייה בלתי שגרתית ואותנטית של האנשים והמצב.

  פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ז בכסלו תשע"ב, 23.12.2011 

  

פורסמה ב-22 בדצמבר 2011, ב-גיליון מקץ (חנוכה) תשע"ב - 750, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: