המגיד ממזריטש דרש מהאדם להגיע לביטול עצמי. אין מדובר על תביעת האיון המצויה במזרח-אסיה, אלא על קבלת המוגבלות האנושית כמייצרת שעשוע בעולם העליון

מזריטש, 1910

י"ט כסלו, המוכר כ'חג הגאולה' של חסידות חב"ד בשל שחרורו של רבי שניאור זלמן מלאדי –  מייסד החסידות – מהכלא הרוסי, היה תאריך חשוב בתולדות תנועה זו עוד קודם השחרור. זהו יום פטירת רבו ומורם של מרבית גדולי החסידות בדור השלישי, רבי דוב בער, המוכר בשמו 'המגיד ממזריטש", שפעל במהלך הרבע האחרון של המאה הי"ח ונפטר בי"ט בכסלו תקל"ג.

תאריך פטירתו הוא הזדמנות להתבוננות במפגש המרתק בין המורה – הבעש"ט והתלמיד – רבי דוב בער, המגיע אל הבעש"ט והופך להיות דמות מרכזית מבין תלמידיו, ולו מצד גלריית התלמידים המרשימה העוברת דרכו. אציין כמה מהם: רבי מנחם מנדל מויטבסק, רבי אלימלך מליזנסק ואחיו רבי זושא מאניפולי, רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, רבי שמלקה מניקלשבורג, רבי זאב וולף מזיטאמיר, רבי ישראל מקוזניץ', רבי אברהם מקאליסק, החוזה מלובלין, רבי משה לייב מסאסוב, רבי ברוך ממזיבוז' ועוד.

כמו תוכי מדבר

דמותו של הבעש"ט המשתקפת מתוך סיפורים וכתבי חסידות היא של אדם החי בחירות פנימית מלאה, בטבעיות נטולת תסכול, פחד או ייסורי מצפון, קנאה וכדומה. הבעש"ט היה אדם בעל הרמוניית חיים נדירה בעוצמתה, שבשל ייחודה לא ניתן לחקות אותה אלא רק ליהנות מאורה. תלמידיו שראו אותו, חוו משהו שלם ודבקו בו ובאישיותו. אלא שיתרונו הגדול של הבעש"ט הוא גם החיסרון, משום שלמען האמת הוא דמות שלא ניתן לחקות אותה. הבעש"ט עצמו חי את החיים ולא עמל להגדירם ולקטלגם. עובדה זו היא שהביאה לכך שהדרך החסידית איננה מוגדרת על ידי הבעש"ט, אלא דווקא בידי רבי דוב בער, דמות הפוכה באופיה. רבי דוב בער היה חסיד סגפן, החי בתודעת זרות כלפי ענייני העולם הארצי, בעל נטייה פסימית למרה שחורה. הוא שהיה מסוגל לעשות רפלקסיה לדיוקנו של הבעש"ט ולתרגם את סיפורו של רבו לכדי דרך חיים עבור ציבור רחב. 

רבי דוב בער היה דמות רוחנית של מיסטיקן סגפן, אדם נכה ברגליו המרוכז בעולמו הרוחני. הוא היה ספון בביתו ובלימודו ומיעט להיפגש עם העולם הרחב, ונותר עד יומו האחרון דמות הספונה בעולמה. הבנתו החדשה איננה הרחבת התפיסה הדתית הקיימת לעוד מרחבים שניתן למצוא בהם את הממד הפנימי; תפיסה הרמונית המשלימה את הגישה הדתית ומוסיפה לה קומה נוספת (כדוגמת קידוש החומר, רעיון המהווה אחד מיסודות החברה הדתית לאומית), אלא תמורה תיאולוגית הנוגעת להבנת תפקיד האדם בחייו. הבנה זו מחוללת תפיסה דתית חדשה, חיונית ומשוחררת מנוקשות, העלולה לאפיין חיים דתיים. יחסו הפסימי של רבי דוב בער לאדם ולחומריותו מביא אותו להבנה פרדוקסלית בעקבות השתאותו מדמותו של הבעש"ט, ועל פיה אכן אין ערך במעשי האדם מצד מהותם אלא הכול מושתת על שעשוע ונחת הנוצרים בעולם העליון, בעקבות רצון האדם החומרי לנסות לפעול בצורה רוחנית.

באחת מדרשותיו שואל רבי דוב בער מדוע נברא האדם. מהו היתרון הטמון בו שאינו מצוי אצל מלאכים. תשובתו ניתנת במשל הבא:

עם כל זה יש לו יותר תענוג מן האדם כמשל ציפור המדברת לפני המלך אפילו דברי שטות, יש למלך יותר תענוג מכל מליצות השרים המשוררים (מגיד דבריו ליעקב, מאגנס תש"ן פי' קי"א עמ' 186).

מעשי האדם אכן שווי-ערך לחיקוי של תוכי מדבר, שדיבוריו חסרי ערך מצד עצמם. המלך נוהג להקשיב לתוכי המדבר לא מצד התוכן, אלא בשל השעשוע שחיקויו גורם.

דימוי נוסף וייחודי לרבי דוב בער ממשיל את יחסי האדם וא-לוהים ליחסי אב ובנו הקטן: כדמיון אב שיש לו בן קטן והבן הקטן רוצה ליקח מקל לרכוב עליו כמו על הסוס אף על פי שדרך הסוס להנהיג את האדם והוא מנהיג אותו, מכל מקום יש לו תענוג בזה ואביו עוזר לו ונותן לו מקל למלאות תאוות הבן (מגיד דבריו ליעקב, פי' ז עמ' 21).

דימויי אב ובן מקורם במקרא ובחז"ל. אצל רבי דוב בער הדגש הוא על בן פעוט ולא בוגר. משמעות הדבר היא הבנתו שאיננו מסוגלים באמת להגיע להשגה של ממש, ולכן הביטול העצמי הוא הוויתור על היומרה (שקורטוב של אופטימיות טמון בה) שאנו יכולים להגיע לקרבת א-לוהים מכוח עבודתנו. אם כן מה ניתן לעשות? התשובה היא להפתיע את עצמנו ואת בוראנו על ידי עשייה שאינה צפויה ולפיכך מעוררת תשומת לב, בדומה לפעוט המשמח את הוריו בהתנהגותו ובכך הוא משפיע על מצב רוחם, למרות שאין ביכולתו לסייע סיוע של ממש.

 הפתעת עצמנו כעבודת ה'

הפתעה במימד הרוחני פירושה היכולת של האדם לפעול בצורה רוחנית למרות נטייתו החומרית. במובן זה דרכו של רבי דוב בער איננה מקִלה על עבודתו של האדם, הנצרך להפתיע ולעורר תענוג במעשיו, אלא פותחת מרחבים נוספים לעשייה דתית.

בדמיוני עולה אנקדוטה שאולי תסייע להבנת העניין, תמונה של מרצה באוניברסיטה העורך מגבית צדקה לחולה או מארגן תפילת מנחה לאחר הרצאתו – מעשה שנראה ללא הקשר למקצועו ולמקום שבו הוא פועל, בוודאי אם נשווה זאת לתפילת מנחה שגרתית בישיבה או בית כנסת, ובכך הוא אולי מבטא את סוד ההפתעה המחולל שעשוע ולכן משמעותו היא גבוהה מעצם האקט הטכני הפורמאלי.

הבנה ריאלית זו ביחס לערך האדם מהווה סוד הביטול העצמי בתפיסה החסידית החדשה, השונה מהותית מתביעת האיון במזרח ומהניסיון המדומה לחתור להארה תמידית ולנסות להיות מלאכים. זו תפיסה המוותרת על היומרות הרוחניות ומחנכת אותנו לקבל את מגבלותינו ולשמוח בכך שאנו מסוגלים לעורר שעשוע בעולם העליון. העבודה הדתית איננה מתמצית בשמירה על אורח חיים שגרתי, אלא היא היכולת להפתיע במעשינו ולעורר בכך עניין, שמחה ושעשוע, ובעבודה זו התובעת מאיתנו יצירתיות ויכולת תמידית להשתנות כולנו יכולים להיות שותפים. דוגמה לכך היא הסיפור הנודע על הילד המחלל בחליל או צועק קוקוריקו ובכך מכריע את הדין לטובה בעולם העליון, או דמות עכשווית כמו רבי שלמה קרליבך, שבעצת אדמו"רי חב"ד עזב את מסלול צמיחתו הרציני כעילוי בישיבה ליטאית לטובת עיסוק בדברים הנדמים כזוטות, ניגון וקירוב יהודים וגויים בתחנת הרכבת בניו יורק.

הפסימיות של רבי דוב בער ביחס לערך האדם מביאה אותו לבסוף לאופטימיות ולשמחה גדולה, מכיוון שהוא משחרר את האדם מיומרות בלתי אפשריות ובכך הוא מאפשר מרחב שבו מתקיימים חיים דתיים שיש בהם יצירה ואותנטיות, במקום נוקשות ונטייה שיפוטית ביחס לאלו שאינם עומדים בקריטריונים. בחצי חיוך אציין שדווקא רצינותו של רבי דוב בער היא זו שמקנה להבנתו שחיי האדם אינם רציניים ממד רציני.

מי שמכיר – יספיד

אחד המאפיינים הייחודיים של בית המדרש החסידי שיוצר רבי דוב בער בביתו, המעצב את פני התנועה החדשה, בא לידי ביטוי בכך שהוא אינו דרשן קלאסי הדורש בבית הכנסת הקהילתי לקהל מזדמן שאינו ידוע לו בענייני תוכחה ומוסר. האירועים המשמעותיים עמו מתרחשים בביתו הפרטי והנוכחים הם אורחיו ותלמידיו סביב שולחן השבת (ה'טיש' החסידי הנודע, תחילתו משם). רבי דוב בער נהג להזמין את הבאים לביתו לשהות עמו בשבת, ובתחילה לפנות לכל אחד, להכיר את הנוכחים ואולי לזהות מעט מעניינם. במשך הסעודה, שבה אורחיו מסובים סביב השולחן, באווירה אינטימית הכוללת ניגון משותף, מתחיל רבי דוב בער את דברי תורתו שאינם דרשה מתוכננת מראש. היגדיו נוצרים מתוך הסיטואציה ועל בסיס המפגש בינו לאורחיו. במתכונת זו רבי דוב בער הצליח לגבש סביבו קבוצה איכותית של עובדי ה', שלמדו יחד באווירה אינטימית של שותפות.

אחד הביטויים להתגבשות תלמידיו כחבורה מגובשת בענייני הנפש והרוח היא צוואת רבי אהרון מקרלין, תלמידו של רבי דוב בער שנפטר בחיי רבו (הדמות היחידה מלבד פייטני ימי הביניים שניגון משלה נכנס לסעודות השבת: הניגון 'י-ה אכסוף נועם שבת'), הכותב שרק חבריו יספידו אותו בהלווייתו כתיאורו הבא:

והריני גוזר ואומר שלא ידברו עלי שום שבח כלל, וכל מי שרוצה לדבר בגנותי ידבר ואני נותן לו רשות… אך לתלמידים מובהקים של אדמו"ר היראים והשלמים רשות להם לדבר בשבח, שיודעים בבירור שהוא בוודאי אמת, ורשות להם להמליץ עבורי ולדבר בשבחי (כתב יד 5979*8 תקמ"ו, הספרייה הלאומית י-ם, עמ' פח-פט).  

רבי אהרון נותן את אמונו בשותפיו לעבודת ה', תלמידי רבי דוב בער, בשל ההיכרות העמוקה והשותפות שנוצרה בחלל בית מדרשו של המגיד, ולימים אפיינה את התנועה החסידית בכללותה.

הבנתו של רבי דוב בער ביחס לערך מעשי האדם, שתחילתה פסימיות וסופה שעשוע ושמחה, מקנה לתנועה החסידית בראשיתה חיוניות רבה, הומור ושמחה בקיום כהווייתו, גמישות ביחס לזולת ויכולת להתחיל תמיד מחדש. בעת החדשה, עקב ההתמודדות עם תהליכי המודרניזציה, ההשכלה ותרבות השפע, התקשתה התנועה החסידית לשמר את רעיונותיה התוססים והמהפכניים בשל הצורך בחיזוק המסגרות הקיימות. עיון מחודש בתורתו של רבי דוב בער, שאולי הוא זה הראוי לתואר 'מייסד החסידות', מבשר על אפשרות רוחנית דתית אחרת, המונחת כיום בקרן זווית וכל הרוצה יכול לבוא וליטלה. 

נתנאל לדרברג מלמד וכותב בנושאי תורה שבעל פה והגות יהודית. ספרו האחרון, 'השער לאין, תורת החסידות בהגותו של רבי דוב בער המגיד ממזריטש', ראה אור בהוצאת 'ראובן מס'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011