פרופ' מלוין קונר, אנתרופולוג יהודי בעל שם, רואה את המצוות ככלי להישרדותה של חברה, בייחוד בזמן המודרני. בשיחה עם פרופ' משה קופל הוא מחבר אבולוציה ויהדות ומסביר למה ברית המילה קשורה לפוריות השבטים באפריקה

פרופ' מלוין קונר

פרופ' מלוין קונר הוא דמות ייחודית בנוף האקדמי האמריקני והעולמי. בתפקידו הרשמי הוא מרצה לאנתרופולוגיה, לפסיכיאטריה ונוירולוגיה באוניברסיטת אמורי בארה"ב. שנתיים מחייו הוא הקדיש לחקר שבטים לקטים-ציידים במדבר קלהארי האפריקני ולתהליכי גידול הילדים שם, ואף פרסם לאחרונה ספר על היבטים אנתרופולוגיים של הילדות, בנוסף לספרו המוקדם יותר על אודות טבענו האנושי – "כנף שבורה". בנוסף לכך, קונר הוא גם יהודי ומחבר שני ספרים בנושאי יהדות. אחד מהם, Unsettled, הוא חיבור חשוב באנתרופולוגיה יהודית, והשני, "הגוף היהודי", סוקר את תולדות התפתחות תפיסת הגוף היהודית.

בניגוד גמור למקובל בחוגים של מדעי החברה, קונר הוא ציוני חם, ואם כל זה לא מספיק, הוא גם דתל"ש שגדל עד גיל 17 בבית אורתודוקסי, ופינה חמה לזהות היהודית עדיין שמורה לו בלבו. בחודש נובמבר הוא הוזמן לירושלים על ידי מכון שכטר ללימודי יהדות על מנת להרצות על היבטים אבולוציוניים של היהדות. מערכת 'שבת' ביקשה מפרופ' משה קופל, תלמיד חכם ומתמטיקאי מאוניברסיטת בר-אילן, לשוחח עם פרופ' קונר על השילוב הייחודי בחייו בין חקר ההיבטים האוניברסליים של הטבע האנושי (מההיבט הביולוגי) להבנת היבטיו הייחודיים-תרבותיים של האדם (מההיבט האנתרופולוגי), וכמובן על הנקודה היהודית.

אורתודוקס בלב

משה קופל: בוא נתחיל בחלק היהודי. אחד הבלוגים שלך נקרא "הרהורים של דתל"ש", או, לשונית, 'יהודי אורתודוקסי שנפלט' (Reflections of lapsed Orthodox Jew). האם זה אומר שאתה רואה בהיותך אורתודוקסי חלק חשוב מזהותך?

מלוין קונר: בהחלט. גדלתי בבית אורתודוקסי מודרני בברוקלין, בתקופה שברוקלין הייתה מאוד יהודית. אמנם לא הלכתי לישיבה, אך ביקרתי בבית כנסת מספר פעמים בכל יום בתקופה ההיא, עד גיל 17. היו גם לימודי יהדות אינטנסיביים בכל יום בשבוע בקהילת "בית  ישראל" בראשותו של הרב ברנרד ברזון ז"ל. הוא היה אחת הדמויות שעיצבו את הזהות שלי בתקופת הילדות. הוא אחד האנשים שבזכותם אני חש קשר כל כך חזק לישראל ולעם היהודי ובזכותו אני בעצם גם יושב כאן כרגע, על אף שאיני דתי יותר. חווית הגדילה בבית דתי גורמת לאנשים רבים להפוך לאנשים מאוד אנטי-דתיים לאחר שהם עוזבים את דתם, אך אני נשאר עם כבוד רב לאנשים דתיים ומצוי בקשר טוב עם רבנים, למשל עם הרב עמנואל פלדמן (מנהיג אורתודוקסי-מודרני ידוע בארה"ב, ז"ש), וגם עם הרב הקונסרבטיבי ארנולד גודמן. לעתים אני מוצא את עצמי מגן על הדת מפני מתקפותיהם של הוגים אתיאיסטים קיצוניים כמו ריצ'רד דוקינס וסם האריס, שקוראים לדת "הפרעה ילדותית". לי חשוב לדבר גם על הצורות שבהן הדת מועילה לאנשים ולא רק על הדברים שלהם היא מזיקה (מה שבוודאי קורה).

בוועידה אחת שבה הרציתי יחד עם דוקינס והאריס ב-2006, זמן קצר לאחר ששני ספרים מאוד ידועים שלהם נגד הדת יצאו לאור, אמרתי שחוקר רציני היה עורך השוואה, אולי בצורת טבלה של שני טורים, כשבטור אחד הוא מתעד השפעות חיוביות של הדת ובטור השני הוא מתעד את ההשפעות השליליות שלה. אצלם, לעומת זאת – אמרתי – קיים רק טור אחד.

שיקולי הישרדות

מלוין קונר: ההרצאה שנשאתי עכשיו בישראל בנושא היבטים אבולוציוניים של היהדות היוותה מיזוג של עיסוק בדת היהודית עם ממצאי המחקר. היה זה ניסיון חדש מבחינתי. זאת הפעם הראשונה שיש לי הזכות להרצות על נושא הקשור ליהדות.

משה קופל: בכל זאת, פרסמת שני ספרים בנושאים יהודיים.

מלוין קונר: אכן, אבל בעבר לא דיברתי על זה בישראל. בכלל, יש אווירה שישראלים יודעים הכול על יהדות ולא צריכים ללמוד דבר מאנשים הבאים מחו"ל… בכל מקרה, זאת הייתה חוויה חדשה בשבילי להרצות על נושא הספר שלי – הגוף היהודי – באוניברסיטת בן גוריון. גיליתי התעניינות רבה בנושא. זו ההזדמנות שלי להודות למכון שכטר ללימודי יהדות על שניתנה לי ההזדמנות לכך. אמי ממש מאושרת כשהיא שומעת על הקשר שלי עם ישראל.

חשבתי רבות כיצד אני יכול לשלב את מה שאני יודע על יהדות עם מה שאני יודע על אבולוציה. חלק מההיסוס שלי קשור לעובדה שמה שלמדתי מהרב ברזון, למשל, זה ששמירת המצוות אינה אמצעי להשגת מטרה אחרת אלא מטרה בפני עצמה. שמירת כשרות או הפרדה בין בשר וחלב אינה באה מטעמי בריאות אלא היא מצוות ה'. כך התורה מצווה וכך היהודי עושה. אך כשאני מסתכל על היהדות כחוקר אני בוחן את המצוות בתור כלים המשמשים להישרדות. היו לי שיחות בנושא עם הרב מייקל ברויד (מרצה למשפטים באוניברסיטת אמורי, שבה מלמד קונר. ז"ש), שאמר לי שחלק מהמצוות אכן יכולות להתפרש בתור משרתות מטרות מסוימות. קיימת גם אמירתו המפורסמת של אחד העם: "יותר מששמרו ישראל את השבת, שמרה השבת על ישראל", וזו אמירה שמדברת על הסתגלות והישרדות. ניתן לומר שמצוות השבת עזרה ליהודים לשרוד בכך שהיא גרמה להם להקדיש יום אחד בשבוע למנוחה והתבוננות. יש לזה חשיבות רבה בעולם 24/7 שלנו.

עליי לציין גם שסיפור המבול, שמציג את השמדת האנושות עקב השחתה מוסרית, והטענה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", מציגים בעיניי תמונה מדויקת ונאמנה יותר של הטבע האנושי כפי שהוא מוכר לנו בביולוגיה האבולוציונית, בניגוד לגישה המקובלת עדיין הרואה בטבע האנושי "לוח חלק".

עדיין בבית הכנסת

משה קופל: רציתי לשאול אותך על הנקודה שהעלית קודם. ציינת שעד גיל 17 היית מגיע לבית הכנסת ואף שמרת מצוות. מעניין אותי לשמוע את דעתך על משהו פרדוקסלי שאני רואה בהקשר הזה מנקודת מבט אנתרופולוגית. בניגוד לדתל"שים העוזבים את חיי המצוות, אנשים רבים בעולם המערבי אינם "מאמינים" באורח החיים שבו גדלו, ובכל זאת זיקתם הסוציולוגית נשארת ללא ספק במערב. הם אינם נהפכים להינדואיסטים ולאוכלי נחשים. מדוע?

מלוין קונר: תראה, אני אישית לא אוכל חזיר או כל מה שמיוצר ממנו עד עצם היום הזה. אני גם נוהג במשך כל השנים לערוך קידוש וסעודה בליל שבת, גם כשהילדים היו בבית וגם כשהם עזבו. ילדיי קיבלו חינוך יהודי קונסרבטיבי. שניים מתוך שלושה טוענים שאני סותר את עצמי במקרה הטוב או צבוע במקרה הפחות טוב, אבל ההסבר שלי הוא שראשית אני רוצה שתהיה להם זיקה למסורת שלהם, ושנית אני רוצה שתהיה להם אפשרות בחירה אמיתית. אני חושב שאנשים רבים צריכים לגונן על עצמם כיום מפני ה"דחפים הדתיים" שלהם או מה שנותר מהם ולשם כך הם מכריזים בראש חוצות שאין להם חלק ונחלה בדברים שבהם הם האמינו פעם, אך אני מעולם לא הרגשתי כך. יש מי שעוזב את האמונה ויש מי שמוצא אותה, ויש גם מי שהולך מספר פעמים ועוזב וחוזר, כך שבני האדם הם מורכבים מאוד. מי יודע מה יֵלד יום.

פעם, כשעוד הייתי לומד עם הרב ברזון והתחלתי, בסביבות גיל 14-15, לשתף אותו בספקות האמוניים שלי, הוא אמר לי – ואני עדיין זוכר את הבעת פניו – "אם תאבד את אמונתך, יהיה זה דבר נורא… אך אל תפסיק להגיע לבית הכנסת בגלל זה!" (צוחק). תמיד האמנתי ב"נעשה ונשמע". ביהדות, אדם לא מכריז קודם כול על אמונתו, אלא עושה דברים ודרכם מגלה, אולי, דרך למשהו רוחני. אתה בטח מכיר את הסיפור על היהודי שרצה לפגוש את 'האפיקורס העולמי', והוא הופתע מאוד לגלות אותו מתפלל בבית הכנסת. לאחר שזה סיים את תפילתו, שאל אותו היהודי בהתרסה: "אם אתה אפיקורס, מה לך בבית הכנסת?", והלה השיב לו: "אמנם אני אפיקורס, אבל אני לא גוי!".

משה קופל: יש לסיפור הזה גרסה נוספת. הם ממשיכים לשוחח והאפיקורס שואל את היהודי: "מה ציפית ממני שאעשה?". והוא השיב לו: "ציפיתי שתחלל שבת ותאכל טריפות" – "ומדוע שאעשה זאת?" – "להכעיס!" – "להכעיס את מי?"…

מלוין קונר: אמת, איני מיושבי בית הכנסת באופן תמידי, אך אני בהחלט פוקד את בית הכנסת יותר מכמה פעמים בשנה, כולל ימי הפטירה של שני הוריי. מחר, אגב, אני אצטרך להתפלל במניין בדיוק מהסיבה הזו.

שאלת התרבות

משה קופל: הייתי רוצה להרחיב על משמעות היותך אנתרופולוג ועל ההשפעה של הדבר על זהותך האישית. התייחסת לכך בספרך האחרון על האנתרופולוגיה, שבו אתה מדבר על הקושי של "להיות שם", כלומר לנסות "להיכנס לראש" של אדם מתרבות אחרת לגמרי מזו שלך, תרבות בלתי מערבית. האם וכיצד אתה מסוגל לעשות זאת? מה שמעניין אותי אישית בהקשר הזה זה דווקא לא החשש שאני "לא אוכל לקלוט את הראש" של אדם מתרבות אחרת, אלא דווקא החשש ההפוך – שאני "אשחק את התפקיד" כל כך טוב עד שאאבד את תחושת הזהות האישית.

מלוין קונר: זו שאלה גדולה. כפי שכתבתי, ביליתי שנתיים מחיי בקרב שבטי לקטים-ציידים במדבר קלהארי. אחד הדברים היותר עוצמתיים שם היה לראות עד כמה אנשים אלו מושרשים בזהותם, עד כמה הם ספוגים בתרבות שלהם ועד כמה היא ממלאת אותם. לדעתי הדבר נכון לגבי כל תרבות מסורתית. לכן חשוב לי כל כך להעביר את המסורת התרבותית שלי לילדים שלי, כיוון שאני מבין עד כמה המסורת היא דבר עוצמתי.

אני מכיר בארה"ב הרבה אנשים שבאו מרקע אתני מעורב ומגוון והרבה פעמים זהו דבר חיובי, אך עם זאת פעמים רבות חסרה להם תחושת השורשיות בתרבות אחת מסוימת. התרבות היחידה שהם מכירים היא תרבות אמריקנית שמשתנה ללא הרף. לכן להיות יהודי – זה הרבה יותר גדול מאמונה מופשטת. זה סוג של "עסקת חבילה" שכזאת שבאה יחד עם כמיהה לירושלים והתמודדות עם תולדות הרדיפות של היהודים לאורך ההיסטוריה. אני עצמי יליד 1946 וגדלתי בבית כנסת שבו התפללו ניצולי שואה רבים, חלקם עם מספרים מקועקעים על זרועותיהם. הדבר תרם לגיבוש של זהותי.

כשהלכתי לעסוק באנתרופולוגיה, רציתי להבין את הטבע האנושי, את הדחפים האנושיים וגם את החוויה האנושית של זהות תרבותית. בתקופה שלמדתי בתיכון ובאוניברסיטה, בשנות השישים בארה"ב, היו שנים שבהן התופעה של "תרבות הנגד" הייתה מאוד חזקה. האמונה הייתה שהדתיות והלאומיות ייעלמו מן העולם בהדרגה וכולנו נוכל להזדהות עם המין האנושי כולו. כשהבן הראשון שלי נולד, השאלה הזו נעמדה מולי במלוא החריפות – איזו זהות אני מוריש לו? הרבה אנשים מתמודדים עם השאלה הזו סביב לידת ילדיהם. זהו הטבע האנושי, להזדהות עם מסורת תרבותית ספציפית לצד הזדהות רחבה יותר עם כל המין האנושי. ובתור אנתרופולוג אני עושה זאת – אני תופס את בני האדם בו זמנית כיצורי אנוש וגם כיצורים תרבותיים שבאים מתרבויות בעלות מאפיינים ספציפיים שמשתנים במהלך הזמן. לפעמים קשה לאתר ולזהות את המאפיינים האלו, אבל הם שם והם קיימים וחשוב להכיר בהם, כל עוד הדבר לא גורם לך לשנוא את האנשים שבאים מתרבויות אחרות.

הצופן הגנטי

משה קופל: אני רוצה להתמקד בפן האוניברסלי. כשפרסמת את ספרך "כנף שבורה – המגבלות הביולוגיות של הטבע האנושי" בוודאי ידעת לאיזה שדה מוקשים רעיוני אתה מכניס את עצמך. היכן לדעתך טמונות הסכנות בהבנת הטבע הביולוגי של בני האדם ומדוע זה מטריד אותך?

מלוין קונר: בשתי המהדורות של הספר הזהרתי מאוד מפני פרשנויות בעייתיות לבסיס הביולוגי של הטבע האנושי, הדומות לאלו שניתנו בארה"ב של המאה ה-19 על טבעם הנחות של השחורים או בגרמניה של המאה ה-20 על טבעם של היהודים, שהורסים ומקעקעים כל מדינה שהם מגיעים אליה וכל מדינה שהם עוזבים אותה משגשגת.

משה קופל: בעוד שלמעשה כנראה ההפך הוא הנכון.

מלוין קונר: בדיוק, ולכן במקומות רבים שמהם גירשו יהודים, התאמצו אחר כך להזמין אותם בחזרה. בכל מקרה, תנועת האאוגניקה (השבחת הגזע) והדרוויניזם החברתי היו פגיעות קשות במדע האבולוציוני, והגיעו לנקודת השפל במדע הגזע הנאצי.

האזהרות האלו היו בתוך הספר שלי בדומה לאזהרות שימוש הכתובות על קופסאות כדורים. עם זאת, אזהרה כזו מעידה כשלעצמה על כך שיש אמת מדעית בדבר. בנוסף, אני מאמין שאם אנשים טובים ומהוגנים לא יעסקו בתחום של ביולוגיה אבולוציונית הם יפקירו אותו לאנשים שאינם כאלה ואיני רוצה שזה יקרה.

צעדתי לתוך שדה המוקשים בכתיבת הספר ואכן חטפתי ביקורות קשות מחלק מחבריי אנשי השמאל. אך הספר קיבל גם הערכות חיוביות – כך שהצלחתי לחצות את שדה המוקשים ולהגיע לצדו השני בריא ושלם. כך הדבר היה גם עם אלו שכתבו על הביולוגיה של הטבע האנושי לפניי – וילסון, פינקר ואחרים. מעניין לציין שכאשר ערכתי ועדכנתי את הספר לקראת המהדורה השנייה ב-2002, כ-12 שנה לאחר המהדורה הראשונה, שמתי לב שאני מוחק מהספר הרבה מה"התנצלויות" שהיו במהדורה הראשונה כמעט בכל עמוד, התנצלויות מסוג "אל תבינו אותי לא נכון, אני מתכוון לזה ולא לזה" וכו'. לקראת שנות האלפיים אנשים התחילו להבין יותר ולדבר בצורה פתוחה יותר על המגבלות הביולוגיות של הטבע האנושי, על הגנטיקה.

משה קופל: זה השתנה הודות למחקרי התאומים?

מלוין קונר: אכן כן. כשמחקרי התאומים התחילו בשנות ה-80 של המאה העשרים, הייתה עליהם ביקורת קשה עקב מדגמים קטנים, פגמים מתודולוגיים וכיוצא בזה. אך ככל שהזמן התקדם והתחילו להתפרסם מחקרים שהשוו תאומים שגדלו באותו בית עם תאומים שגדלו בבתים שונים, מחקרים בביולוגיה מולקולרית וגנטיקה – כך הלכה התמונה ונעשתה בהירה יותר וגם הקשר בין גנטיקה להתנהגות נעשה ברור יותר. היום כבר מובן מאליו שמחפשים רצפים גנטיים ספציפיים הקשורים לסכיזופרניה, לנטייה הומוסקסואלית או לחיפוש ריגושים. שינוי משמעותי נוסף שקרה הוא תפיסת הדברים בפרספקטיבה אבולוציונית – והושפעתי מאוד מכך. עם זאת, היו אנשים שהתנגדו לזה בתוקף, מסוגו של סטפן ג'יי גולד, חוקר אבולוציה בריטי שמעולם לא קיבל את ההנחות של פסיכולוגיה אבולוציונית.

משה קופל: לדעתי הייתה לו סוג של התנגדות רעיונית חזקה לנושא.

מלוין קונר: כן. הכרתי אותו והוא היה מדען מבריק שתרם בתחומים רבים, אך לדעתי בנושא של פסיכולוגיה אבולוציונית הוא היה ממוקד מדי בהיסטוריה השלילית שלה מכדי להיות מסוגל להעריך את התחום הזה בצורה מאוזנת. הוא כתב שנים רבות בכתב העת Natural History. אם הוא היה מעיין מדי פעם במאמרים שפרסמו שם חוקרים אחרים, הוא היה מבין עד כמה הוא מוקף באנשים שמאמינים בתפיסת עולם של ביולוגיה אבולוציונית ועד כמה הוא עצמו נותר מאחור מהבחינה הזו.

הפולמוס עדיין נמשך והוא התעורר שוב בשנים האחרונות דווקא סביב מחקרים בגנטיקה של היהודים – וספציפית סביב מה שמכונה "גן הכוהנים" שמוכיח לכאורה את מוצאם המשותף של כוהנים, יחד עם שבט למבה מדרום אפריקה. אולי היהודים רגישים בצדק לסוג כזה של ממצאים, אך הממצאים עדיין שם. חוקרים רבים – רובם אגב יהודים – חוקרים את הנושא הזה. לא מדובר רק בגנטיקה יהודית, אלא במחקרים בגנטיקה של כל קבוצה אתנית אחרת בעולם. אם פעם הייתי אומר בביטחון גמור שהבדלים גנטיים אינם קשורים להבדלים בין הקבוצות האתניות השונות, כעת איני בטוח בזאת. כעת יותר ויותר אנשים מכירים בחשיבות ההבנה של ההשפעות הגנטיות, כולל מקבלי ההחלטות בתחום המדעי, הפילוסופי, האתי והדתי. לא ניתן להתעלם מכך יותר.

בזכות המילה

משה קופל: אתה נמצא בישראל בכנס שהנושא שלו הוא אבולוציה והמסורת היהודית. האם יש לך ממצאים ספציפיים לגבי מצוות מסוימות ותפקידן האבולוציוני האפשרי?

מלוין קונר: עליי להודות שאני משיב לשאלה הזו בחיל ורעדה. בשנת 2008 פרסמתי מאמר בנושא בקובץ שהיה מוקדש להיבטים אבולוציוניים של יהדות, כולל מספר מומחים ידועי שם בתחום של ביולוגיה אבולוציונית. שם הרחבתי קצת בנושא של ברית המילה, גם קצת מתוך אפולוגטיקה, מרצון "להגן", בין היתר על רקע הניסיון שבוצע לאחרונה במועצה העירונית של סן-פרנסיסקו לאסור על קיום ברית המילה בשם מניעת פגיעה ברך הנולד, יוזמה שהכתה גלים בעולם אך נכשלה.

בענייננו, ברור שברית מילה היא ניתוח שקיים בו אלמנט של סיכון, כיוון שילד עלול למות מהמופיליה למשל או מזיהום. ורבנים אכן מתייחסים לסכנות רפואיות שכאלו. כיצד אפוא ניתן להצדיק זאת במונחים אבולוציוניים? מצד אחד, הולכות ומצטברות הראיות שברית המילה מגִנה מפני הרבה מחלות המועברות מינית וגם נגד סרטן הערלה. מחקרים שנערכו באפריקה מראים שבקרב גברים נימולים סכנת ההידבקות במחלות מין שונות יורדת בכ-60%, וזה לא עניין של מה בכך. הדבר יעיל יותר כעת מכל חיסון נגד איידס. צר לי שהדבר לא נעשה כיום יותר באפריקה, כי אם אנו מביטים על התקופה העתיקה, ברור שזה היה אמצעי לשמירת החיים, כיוון שלמחלות המועברות מינית קיימת השפעה על פוריות.

משה קופל: ועם זאת, איננו רואים שלתרבות שיש בה ברית מילה קיימים יתרונות ברורים על פני תרבות שאין בה ברית מילה במהלך כמה אלפי שנים!

מלוין קונר: זו שאלה טובה. קיימות בעולם מספר תרבויות, חוץ מהיהודים והמוסלמים, שבהן מתקיימת ברית מילה, כגון ילידים אוסטרלים וכמה שבטים במדגסקר ובדרום אפריקה.

משה קופל: אולי זה עבר דרך שבט למבה שקיבל זאת מהכוהנים (צוחק)?

מלוין קונר: אולי. בכל אופן, בתרבות ובתפיסה שלהם העניין קשור לפוריות, ולכן הרבה פעמים הוא מתבצע מתוך טהרה טקסית. בהחלט ייתכן שבשבטים האלו אכן קיימות פחות מחלות מין, והפוריות אצלם היא גבוהה יותר.

עידוד רבייה

מלוין קונר: אם מסתכלים על היהודים, רואים עם שחשוב לו לשמר את עצמו מבחינה מספרית. גם בישראל וגם בארה"ב, ככל שהאנשים הם דתיים יותר הם נוטים להביא יותר ילדים. המצב כיום בארה"ב הוא שיהודים חילונים, רפורמים וקונסרבטיבים פשוט אינם מתרבים מספיק כדי לשמר את עצמם ומספרם יורד.

משה קופל: זו הנקודה. ברור שדת גורמת לאנשים להביא יותר ילדים. לא צריכים להגיע לסרטן הערלה. עצם עובדת היותם אנשים דתיים ומאמינים גורמת להם לרצות לשמר את עצמם.

מלוין קונר: אני מסכים. בכל דת קיים יחס ישיר בין רמת הדתיות וגודל המשפחה – גם בקרב נוצרים וגם בקרב מוסלמים. אינני יודע מה קורה אצל בודהיסטים. אם אנו מסתכלים על מערב אירופה, שזה כנראה החלק החילוני ביותר של העולם, אנו רואים שאנשים מתחילים לחוש שלא בנוח סביב הנושא של פוריות והבאת הילדים. אני מסכים בהחלט שהדת מעודדת להביא חיים חדשים לעולם ולהעביר את המסר ואת המסורת הדתית לדורות הבאים.

אני חושב שזה קשור גם לאופטימיות ופסימיות – אני מאמין שאנשים דתיים הנם אופטימיים יותר לגבי העתיד, אף שאיני יכול להוכיח זאת. הם רואים את החיים באופן כללי כדבר טוב, גם כשיש קשיים. הם רוצים שיותר אנשים יבואו לעולם ויקבלו את ההזדמנות לחיות והדברים יסתדרו באיזשהו אופן. וזה לא מובן מאליו, בהתחשב בזה שאנשים אוהבים לקטר על עומס האוכלוסייה על כדור הארץ וכדומה. אך העובדה היא שלעם היהודי יש קושי להתרבות, במיוחד אם מדובר ביהודי התפוצות שאינם אורתודוקסים. גם אם נתחשב בשואה, כיום העם היהודי מונה אותו מספר אנשים שהוא מנה ב-1939 בערך. איננו יודעים מה יהיה בעתיד מהבחינה הזו.

מצווה נוספת שלדעתי מספקת יתרון הישרדותי היא טהרת המשפחה. ההפסקות שביחסים בין בעל לאישה תורמות לשימור הזרע ולאיכותו. הרב שלי סיפר, אף שמעולם לא חוויתי זאת באופן אישי, שזוג ששומר טהרה חווה כל חודש מעין ירח דבש וחזרה לחוויה של ליל כלולות. ברור שגם למטבע הזה יש צד שני ובחלק מהמקורות היהודיים קיימים ייצוגים של אישה "טמאה" המסכנת את בעלה, אך מאידך קיים כאן יתרון הישרדותי ברור. אולי זה אפילו מספק את החלום הנשי התמידי של דרך לשלוט במיניות הגברית.

משה קופל: כלומר, אתה טוען שקיום מצוות מסוימות מספק לנו יתרון הישרדותי מבחינה אבולוציונית?

מלוין קונר: אני מבקש לדייק כאן. איני טוען שאנשים שומרים על טהרת המשפחה או על ברית המילה כי הם מתוכננים לכך גנטית. אך אני חושב שבמושגים של הישרדות גנטית-אבולוציונית, קיימים גם מושגים של שינויים מהירים יחסית ('מהירים' הכוונה לרבבות שנים…) שנובעים לא רק מהתפתחות ביולוגית אלא מהתפתחות תרבותית. בלימודים היינו אומרים שהתרבות עצרה את האבולוציה כי כעת היא מתרחשת דרך ההתפתחות התרבותית. אנו מכירים כל מיני צורות של הכלאות גנטיות להשבחת הזנים ועוד, כלומר שכתוצאה משינויים בתנאים סביבתיים מעשה ידי אדם האבולוציה האנושית מתפתחת מהר יותר ולכיוונים שאינם תמיד צפויים. נותר לחכות ולראות מה טומן בחובו העתיד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ' בכסלו תשע"ב, 16.12.2011