קיטש ומוות / חבצלת פרבר

 

 אווירת העיר ברלין ערב עליית הנאצים לשלטון וראשית מעשיהם הזוועתיים מתוארות בספר בלשים בדיוני. מותחן לופת בעל ניחוח זול, המותיר תחושת זילות

הסהרורים, פול גרוסמן; מאנגלית: דפנה לוי, ספרית מעריב, 2011, 352 עמ'

לפעמים אין ברירה, אמרתי לעצמי. צריך להשעות את חוש הביקורת, לרדת מאולימפוס הפרפקציוניזם ופשוט להיסחף עם זרם הסיפור והמתח. שנאתי את הציור שעל העטיפה (קיטש פורח, הייתה סבתי היקית אומרת), וגם יתר ההפקה של הספר אינה מצטיינת באיכותה: יש בו שגיאות דפוס רבות, הגהה ועריכה שאינן מספיקות, וחוסר הבנה ולעתים רשלנות בתעתיק של מילים גרמניות שמופיעות במקור האנגלי. אבל איזה מתח!

פעמיים הקרבתי את שנת כל הלילה שלי (הלילה הוא הזמן המתאים ביותר לספר הזה, בגלל האווירה האפלה המאפיינת את הסיפור), פשוט משום שלא יכולתי להניח את הספר מהיד. אם מבחנו של ספר מתח הוא בשינה שנטרפת מן הקורא – הספר הזה עבר את המבחן בציון מזהיר.

הימים ימי הסתיו והחורף האחרונים לפני 1 בינואר 1933, היום שבו היטלר זכה ברוב בבחירות הדמוקרטיות ומונה לקאנצלר על ידי נשיא גרמניה הקשיש והסנילי הגנרל הינדנבורג. אלה החודשים האחרונים שבהם ברלין עוד רותחת, מתירנית ומלאה דעות ואידיאולוגיות מנוגדות, לפני שהטרור של המדינה הנאצית יהפוך את כולם לכנועים או למשותקים מאימה. בחודשים האלה, החולצות החומות של ה-SA, הדגלים האדומים של הקומוניסטים, הכרזות של הסוציאל-דמוקרטים וכל מיני הארגונים והמפלגות האחרות עוד מתגוששים ברחובות. שום דבר עוד לא סגור. שום צד עוד לא ניצח או הובס סופית. אבל עוד מעט תעלה הדמוקרטיה – ואיתה גם הרייכסטאג הגרמני – באש, ומחנות המעצר ל"אלמנטים בלתי רצויים" ייחנכו רשמית. אך בינתיים קורים דברים, ודווקא כאלה שמבשרים את העתיד השטני שעומד להטביע את העולם.

וילי קראוס, גיבור הספר, הוא בלש בכיר ב"קריפו" – המשטרה הפלילית (מן המילים קרימינאל ו"פוליצָיי", דהיינו משטרה) בברלין, 1932, בלש יהודי. קראוס הוא ותיק המלחמה העולמית הראשונה, ובעל אות הצטיינות ראשון במעלה. הוא האיש שהציל ממוות את פריץ פון-הוהנצולרן, בן משפחת הקיסרים ההיסטורית המפורסמת. לזכותו נזקפת גם לכידתו של הפושע המסוכן, "טורף הילדים", שהפכה אותו לידוען בכל שכבות הציבור הברלינאי. לעומת תכונותיו ההרואיות, עברו הצבאי המרשים והישגיו כבלש – יש לווילי גם צד אחר, פחות מפואר ופחות רצוי בעיני החברה המשתנה מסביבו באותו זמן.

קראוס היהודי לא דומה אפילו במעט ל"ארי". כאילו להכעיס, הוא נראה בדיוק כמו בסטריאוטיפ הגזעני: הוא בעל אף "יהודי", שברגעים קשים נראה ארוך עוד יותר, יש לו עיניים ושיער כהים, והופעתו החיצונית מסגירה כבר ממבט ראשון ושטחי את מוצאו. במקום ובזמן ההם, הוא האיש הלא נכון במקצוע שבחר לעצמו, ובמיוחד בחקירה החדשה, שבה הוא עומד להתעמת עם הגרועים שבפשעים הנאציים ומן הנוראים שבמעשיהם.

קראוס מוזעק לבדוק גופה, גופתה של אישה צעירה שראשה גולח רק לאחרונה, אשר נמשתה מנהר ההאבל ליד שפנדאו, הפרבר העתיק, הימי-ביניימי, של ברלין. בעבודתו של בלש במשטרה, אישה צעירה שטבעה בנהר היא עניין שבכל יום. אלא שכאן יש משהו חריג. קראוס מביט בצעירה, ואינו מאמין למראה עיניו: בחורה יפה, עם גוף מושלם, אבל רגליה מעוותות באופן מוזר. כאילו הורכבו הפוך. בדיקה לא מסובכת מגלה שבצעירה נעשה ניתוח אורתופדי חדשני על ידי מומחה בעל כישורים וידע מקצועי יוצאי דופן. בניתוח הזה נחתכו רגליה והורכבו מחדש. היכן נעשה הניתוח המוזר הזה? על ידי מי ומדוע? האם האישה הזאת הייתה הקורבן היחיד, או שעוד נשים, או אנשים, נפלו טרף לניתוח המפלצתי הזה? ומי הם השותפים לפשע המסייעים למצוא וללכוד את האומללים הללו, שאזמל המנתחים יהרוס את חייהם?

במקביל לחקירה הראשונה, נקרא וילי קראוס על ידי הנשיא לחקור את היעלמותה המסתורית של בתו של מלך בולגריה, ששהתה עם בעלה במלון פאר בברלין. בהדרגה מתבהר לו שהניתוח שנעשה בגופה של האמריקנית היפה ג'ינה מנקוזו לא היה אירוע בודד, ושיש קשר בין שני המקרים. מכאן ואילך מתגלגלת העלילה בקצב גובר והולך, כשברקע מתגברים האיומים על היהודים, על ה"אדומים" ועל חריגים אחריהם, וגובר גם זרם היהודים הבורחים, או מנסים לברוח, מגרמניה.

בזמן שילדיו של וילי מוברחים לפריז, הוא עצמו "מבלה" במועדוני לילה מפוקפקים ובבית קפה מפורסם, שבו מבלים את שעות הפנאי שלהם גם ידוענים מן השורה האינטלקטואלית הראשונה כתומאס מאן, אלברט איינשטיין, הבמאי מקס ריינהרדט והמחזאי ברתולד ברכט. במהלך החקירה אנו מתוודעים גם לראשי השלטון הישן, הגנרל פון-הינדנבורג וראש הממשלה פון שלייכר, מן הימין השמרני הלא-נאצי, ולדמותו של העתיד הנורא – באמצעות ארנסט רוהם, מפקד ה-SA והקוסם גוסטב "הגדול" – יד ימינם הסמויה של הפושעים הגדולים גבלס, הימלר ומנגלה. 

פול גרוסמן מיטיב לתאר את האווירה הדחוסה, את הכיעור והאכזריות של השליטים החדשים, אפילו לפני שהם תופסים את השלטון ומגיעים לשיא שטניותם. רדיפת היהודים מתחילה בקטנות: בעלבונות, בדחיקת רגלי יהודים ממקומות העבודה ומבתי הספר הרגילים – עוד לפני שמתחילות הרדיפות הגדולות, המאורגנות. מחנות הריכוז והניסויים הנוראים בבני אדם מתחילים בספר הזה הרבה לפני המועד הרשמי, ההיסטורי, שבו נדמה שקרו. כל אלה יוצרים תחושה של מועקה מתגברת שתורמת מצידה למתח המחשמל של הספר.

הקריאה בספרו של גרוסמן לא רק גרמה לי איבוד שינה בגלל המתח. היא גם עוררה בי תהיות לא מעטות. הספר הזה הזכיר לי את חוברות ה"סטלאג" שבנעורינו נהגו הבנים לקרוא מתחת לשולחן  ולהסתיר במגירות סגורות מעינם של המבוגרים. החוברות ההן הכילו פורנוגרפיה במסווה של ספרות "היסטורית" על פשעי הנאצים, ואילו "הסהרורים" מכיל מה שניתן לכנות "פורנוגרפיה של עינויים ומוות" באותה אריזה. יש פה תיאורים מפורטים ומזוויעים של עינויים ותוצאותיהם – הכל בקווים גסים ובצבעוניות חריפה, שההגדרה "קיטש מדמם" מתאימה להם. האזכורים והתיאורים של דמויות היסטוריות טובות ורעות נעשו במטרה מוצהרת ללמד על התקופה, אבל בהרבה מובנים הם רק נותנים לגיטימציה לפורנוגרפיה והופכים אותה לכאורה לראויה, תרבותית וספרותית יותר.

הספר אינו יכול להימנות על מה שנקרא ספרות טובה. הוא בעל ממד קיטשי, פורנוגרפי וזול. כספר מתח סתם, יש רבים כמוהו, אף שהוא בהחלט מותחן אפקטיבי. העניין המרכזי שבו הוא אפוא עיסוקו הייחודי באווירת ברלין של ימי כמעט שלטון הנאצים, בהכנות המזוויעות לביסוס שלטונם, ובתחושות היהודים באותו מקום ובאותה תקופה. מצד אחר, דווקא בגלל שהוא מתיימר לעסוק בהיסטוריה הרגישה הזאת, נלווית לקריאה בו תחושה של כמעט חילול הקודש.

אני מאמינה שכוונותיו של גרוסמן היו הטובות ביותר האפשריות. מוצאו היהודי הוא אולי ערובה לכך, והדבר ניכר בהזדהותו עם גיבורו היהודי, ועם קורות ילדיו ויהודי ברלין בכלל. אבל הגבול הדק הזה, בין תום הלב לדגדוג מכוון של יצרים רעים, גבול שנחצה בספר במכוון ובכישרון, מעורר אי נוחות. לק' צטניק הידוע, יחיאל די-נור, ניצול השואה והמחנות, היה מותר לכתוב את "בית הבובות" משום שהוא היה שם ומשום שהימים היו אז אחרים. אבל האם עכשיו עוד צריך ומותר לכתוב את "הסהרורים" כפי שנכתב? תשפטו אתם.   

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: