לנוכח א-להים ואדם / מיכאל בריס

 

הכרת נוכחותו של הא-ל עמדה ביסוד פעולותיו והנהגותיו של הרב נריה זצ"ל, וקבעה את יחסו המיוחד לתורה, לארץ ישראל ואף לתלמידיו. חיים של ממשות

אוהל קברו של ר' צדוק הכהן מלובלין

הרב היה מספר סיפורים מחונן. הדמויות היו חיות ממש בסיפוריו, ודומה היה לשומע כאילו נעתק לזמן ולמקום של ההתרחשויות עצמן. באוזניי שמעתי את העימותים של אליעזר ולבן, של יעקב ועשו, וכמו ילד קטן הועתקתי למקום אחר, לזמן ההתרחשות עצמה

קשה להעמיד את משנתו של אדם רב פעלים בעל שיעור קומה כמו הרב נריה זצ"ל על יסוד אחד. הרב נריה חלוץ וייחודי היה בתחום הציבורי והחינוכי כמו גם בלימודו האישי וחי חיים אינטנסיביים ברוח ובמעש. חלוף השנים אינו מקהה את התמונה החדה של אישיותו ואף לא את חוט השני העז שחרז את העולמות שבהם היה חי.

ואף על פי כן, מעבר לפרספקטיבה הדידקטית, סבורני כי ניתן למצוא יסוד אחד שממנו ניתן להשקיף על פועלו וגישתו של הרב נריה. יסוד זה הוא חווית הכרת הנוכח: בעמידתו של האדם מול בורא עולם כמעצבת את חווייתו הדתית, בתחושת הנוכחות האימננטית של התורה ושל חכמיה, ובעמידה אישית ואינטימית מול הזולת. דומה שתודעה זו עיצבה הן את משנתו הציבורית והחינוכית, הן את הליכותיו הנעימות והן את החוויות הדתיות האישיות ביותר שלו.

בדרכו של ר' צדוק

חוויית האדם כעומד נוכח ה' היא רעיון מרכזי במשנתו של רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל, אשר מכתביו שאב הרב נריה במקומות רבים. בעותק האישי שלו של ספר רסיסי לילה, הדגיש הרב נריה שורות אלה: "שירה הוא רק כשמכיר הנוכח, כענין ראתה שפחה (על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי) אז נפתח פיהם לומר שירה".

לשירה היה מקום מרכזי במשנתו החינוכית של הרב נריה. את שיחותיו היה פותח בשירה, ויש ואף המיר נאום פוליטי בעצרת המונית בשירה בציבור. הדגשה זו של הרב בדברי רבי צדוק מעניקה לשירתו מימד אישי עמוק – לא ככלי דידקטי בלבד, אלא כחוויה טוטלית של עמידה לפני ה'. ונוכחות זו, של ריבונו של עולם, חולשת על החיים כולם, כפי שהדגיש הרב נריה את דברי רבי צדוק במקום אחר: "להשתדל רק בעיקר הכונה דשויתי ה' לנגדי תמיד, ממש לנגדי".

בתפילתו, האדם עומד נוכח ה', וכל בקשותיו נגזרות מכך. כל ברכה הופכת לאקט תודעתי, המעצבת מחדש את פעלו של האדם בעולמו של הבורא – "והיינו דאם הוא מחשיב השתדלותו לכלום אם כן הוא נפרד עדיין מהש"י" (מחשבות חרוץ ח). וכן בתורה. התורה היא עצמה התגלות הרצון הא‑לוהי, העיסוק בה הוא אקט של הכרת הא‑לוהות, ועל כן גם ההתייחסות אליה והסקת מסקנות הלכתיות ממנה צריכות להיות בהתאם. גם ארץ ישראל תופסת מקום מרכזי כאן. ארץ ישראל בתור מקום ההתגלות הופכת למקום התודעה של הכרת הא‑לוהות. דומה שניתן לתמצת את האנרגיה האדירה שהשקיע הרב נריה במלים אלה של רבי צדוק שאותן הדגיש: "וזה עיקר קדושת הארץ שלא להשקיע בדמיונות של שלווה, רק לידע שצריך השתדלות ואדם לעמל יולד" (רסיסי לילה לה).

הרב נריה היה אידיאליסט,  במובנו המקורי של המונח אידיאה, הנגזר מן הראייה. האידיאה עמדה לנגדו בכל מעשיו, ועל כן חזה אותה לנגדו תמיד. האידיאל, אפוא, הוא אך ביטוי להכרת נוכחותו של הערך המוחלט – במקרה דנן, המוחלט הא‑לוהי. תפילה, ברכה, תורה, שירה וארץ ישראל הן שהלהיטו את נפשו בהכירו דרכן את נוכחותו של השם.

מפגש על אמת

הרב נריה היה מספר סיפורים מחונן. כוחו זה שָׁבה את לבם של בני נוער ומבוגרים כאחד. הדמויות היו חיות ממש בסיפוריו, ודומה היה לשומע כאילו נעתק לזמן ולמקום של ההתרחשויות עצמן. העמידה נוכח גדולי עולם, ולעתים נוכח רשעי עולם, הייתה מטרה בפני עצמה, והישג חינוכי חשוב.

פרשיות השבוע היו עבורו מפגש עם הדמויות גם באופן אישי. באוזניי שמעתי את העימותים של אליעזר ולבן, של יעקב ועשו, וכמו ילד קטן הועתקתי למקום אחר, לזמן ההתרחשות עצמה. דוגמה מובהקת לכך היא התיאור החווייתי של הבאת הביכורים – בבחינת סיפור בתוך סיפור, חוויה בתוך חוויה. כל מטרת מקרא הביכורים הייתה, אליבא דהרב נריה, להגביר את עוצמת החוויה של מביא הביכורים. הקריאה בקול רם "הייתה מרוממת מאוד את נפשו (של המביא). באותם הרגעים דומה היה לכהן בעבודתו, בכוונתו וביראתו, ונפשו הייתה נפעמת ורוגשת מעוצמת חוויית הקדושה של העמידה לפני ה'. עמוקה ומרגשת הייתה החוויה של העמידה לפני ה'", ואף הלינה בירושלים שלאחר מכן נועדה "כדי להעמיק חוויה זו וכדי שתכה שרשים עמוקים בנפש". ואכן, רישומה של חוויה זו – "יום אשר עמדת לפי ה' א-לוהיך" – הטביע את חותמו על כל מהלך החיים היומיומיים, חותם העמידה לפני ה'.

ימי הסוכות אצל הרב נריה היו מפגש יומי ממשי עם דמויות האושפיזין, והרב התייחס ברצינות יתרה למנהג זה של חג הסוכות. דברי התורה – ורבים היו – דיברו באורח העילאי, בניתוח דמותו ובעיון בפרשיות המקראיות העוסקות בו. הדמויות ממש נכחו בסוכה יחד עמו. אך כמותן, גם דמויות אחרות שלאורן הלך. בחג הסוכות היה הרב נריה מוציא את כל התמונות של אבותיו ורבותיו מחדר העבודה שלו, והעתיקן לסוכה – כדי שנוכחותם תלווה אותו בדירת הארעי, שהייתה עבורו דירת קבע של ממש לשבוע. כאשר עלה להר מירון בז' באדר, הוא חש את נוכחותו של רבי שמעון בר יוחאי ורקד שם לכבודו – וגם עמו ממש.

יחס אישי

זיכרונו של הרב נריה לשמות היה פנומנלי. הוא היה זוכר אנשים שפגש לפני שנים רבות עד פרטי פרטים, את מעשיהם ואת בני משפחותיהם. ייתכן שהיה בכך עדות לגאונותו ולכישוריו, אולם דומה כי בכך נגלה פן אחר, פן ערכי. הרב נריה לא "בזבז" את זיכרונו על דברים של מה בכך. הוא זכר את האנשים שפגש משום שאלה היו חשובים לו. התעניינותו הייתה כנה ואמיתית. הוא היה רושם רשימות אישיות על כרטיסי הברכה שהישיבה הייתה שולחת לתורמים – וכותב בכתב ידו מכתבי תודה לאנשים גם כאשר היה מדובר בסכומים מזעריים. אנשים הכירו לו טובה על כך, ואף הופתעו שראש מוסד גדול טורח להתייחס באופן ישיר ובלתי אמצעי אך מבחינתו לא היה בזה כל עניין חריג.

גישתו אל תלמידיו הייתה גם כן ישירה ולא אמצעית, ולא אחת אחרים עמדו משתאים לנגישות הרבה, ולמעורבות שלו גם בנעשה בתחום החברתי של חניכיו-תלמידיו. דאגתו לצורכיהם הפיזיים של תלמידיו חרגה מהדאגה הטכנית שהוטלה עליו כראש מוסד חינוכי, וביטאה את הדאגה הפשוטה והכנה לזולת. כקטון כגדול, הוא לא ראה הבדל בינו לבינם, ולא התנשא עליהם כלל. הוא הדריך את המחנכים ברוח דומה בהנחיות מפורטות ליצירת קשר אישי, אף בחופשות בביתם. גם תלמידים שלא התקבלו לישיבה זכו ליחס חם גם שנים לאחר מכן, והוא טרח לברר מה עלה בגורלם. נוכחותם של תלמידיו וגם של אלה שביקשו להיות תלמידיו ניצבה בפניו בחייהם, ולהבדיל, גם לאחר חייהם. בכל שנה ביום הכיפורים, היה הרב נריה מתפלל תפילת "יזכור" על כל תלמידיו שלא היו בין החיים – ביניהם חללי צה"ל רבים – בדמעות שליש, כאילו זה עתה נקרעו מעל פניו. בסוף ימיו הגיע מספרם של אלה לכתשעים, וכל הישיבה הייתה שותפה בכאבו העז. התפילה כי "יזכור א-להים" נשמות אלה הייתה כרוכה גם בזיכרונו החי שלו, שלא היה אלא תחושה מיידית של נוכחותם הממשית של אלה שכבר חיו בעולם אחר.

הכרת הזולת

הרב נריה זיהה בזולת ערך עצמאי – מין הרחבה של הכרת נוכחות הבורא כאשר התייצב מולו צלם א-לוהים. הייתה מין "תחרות" בכפר הרא"ה, שלא דובר עליה מפורשות עם הרב עצמו: מי יצליח להקדים שלום לרב נריה. סיפורים כאלה נשמעו מכמה וכמה אנשים – סיפורים של ילדי כפר הרא"ה שלא פסקו מלנסות להקדים לו שלום, גם בגיל מבוגר ועד סוף ימיו של הרב. ככל הידוע, מעולם לא ניצחוֹ איש. מהרגע הראשון הוא היה מסמן להם לשלום, והיה הראשון גם שיפתח בברכת שלום מפורשת. למעשה, הרב קיים בכך את התנהגותו של רבי יוחנן: "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי בשוק". הרב לימד את תלמידיו לפתוח בברכת שלום לחצרן, "סבאח אל-חיר מוחמד", עוד לפני העמידה בתפילה לה'.

נוכחותו של הזולת באורח חייו והתנהלותו של הרב נריה הייתה אפוא לא נוכחות פיזית גרידא, אלא נוכחות ערכית. זהותו של הזולת כסובייקט עמדה בפני הרב כזהות עצמית, בעלת משמעות א-לוהית. הרב חש היטב שגם באדם, ואולי בעיקר בו, נוכח ריבונו של עולם, והכרת נוכחותו של ה' היא שדחפה אותו לפעול מעבר לדל"ת אמותיו של בית המדרש, ולהרחיב את הכרת נוכחותו של הבורא בתוך מרחב העשייה האנושית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: