חנוך לנערה / שלום רוזנברג (לפרשת וישלח)

 

תגובות אוהדות יותר למעשי אחי דינה מזו של אביהם יעקב מצויות בהמשך ההיסטוריה היהודית, על רקע זוועות 'זכות הלילה הראשון'. חינוך להתגוננות

 

איור: מנחם הלברשטט

שוב קטע "מביך": "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר" – "הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם" – "וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר… וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ". פשע אדיר נגד המידתיות! וזאת באמצעות מרמה. בברכתו האחרונה, יוצא יעקב נגד האחים במעין קללה: "אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה". אין לכם מינימום של ריאליזם, הטיח כלפיהם יעקב: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּישֵׁב הָאָרֶץ… וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי". "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ", ענו האחים, ואני מתאר לי שהוסיפו: "אבותיך היו ריאליסטים. פרעה ואבימלך חטפו את שרה. גם אמך כמעט נחטפה על ידי אבימלך השני. ניסים הצילו אותן. את דינה לא. די!!, ולא חשוב המחיר". גם להם התרחש נס: "וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב".

האם היו תגובות סלחניות יותר כלפי האחים, אולי אפילו אוהדות? כדי להגיע לאחת מהן ארשה לעצמי להקדים את חג החנוכה הבא עלינו לטובה. מרד החשמונאים התרחש בעקבות הגזרות הדתיות ולמען השגת שחרור לאומי. זאת אמת, אך לא כל האמת. סיפור נוסף מתחבא במקורותינו, למשל ב'מגילת אנטיוכוס'. אנו קוראים בה על בגְרִיס המצביא שאנטיוכוס שלח לפניו לירושלים: "ויגזור בה על שבת, חודש ומילה… ואחרי כן גזר… שלא תבוא נערה אצל בעלה, עד אשר תבוא תחילה אל המלך", כלומר אליו, ממלא מקומו. "והייתה לחשמונאי… נערה אחת… וכאשר ראתה הנערה שהיו סבורים לעשות כן לתת אותה לבגריס הרשע, צעקה צעקה גדולה ומרה, ותקרע בגדיה, ותאמר לאביה ולאחיה: אחי! כך תעשו למסור אותי לערל רשע?". בנוסח אחר של המגילה מסופר שהנערה "פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם". במערומיה היא קבעה שזאת לא חרפתה אלא חרפת החברה כולה שאינה נלחמת נגד הגזרה. "ולמה לא תעשו כאשר עשו אבותיכם, תקנאו אתם כמו שקינאו על דינה אחותם, ובורא שמים וארץ יעזרכם על זאת. אחרי זאת יצאו חמישה בני מתתיהו… וילחמו בעמים ההם…". לפנינו הבנה מופלאה של סיפור דינה, שממנו מותר לנו ללמוד לקח, על אף הבעייתיות הכרוכה בכך.

לדעתי יש בסיפורים אלה זיכרון היסטורי מהימן. על הגזרה הזאת רומז הרמב"ם (הלכות חנוכה ג, א): "ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם". איך נאמר באחד הפיוטים לשבת הראשונה של חנוכה ('אין צוּר חֵלֶף' לר' שלמה הקטן): "גַּן נָעוּל הַשְרֵץ". השרץ תאב לגן הנעול, כלומר לבתולה הצנועה. לפיכך נאמר עם השחרור "ומסרת… טמאים ביד טהורים", ולפיכך מדגישה ההלכה שנרות חנוכה הם גם חובתן של הנשים, ואסור להן לעשות מלאכה בזמן ההדלקה. זאת בלשונו של רבי יהושע בן לוי כי "אף הן היו באותו הנס" (שבת כג ע"א) או בנוסח מוצנע יותר "מצוות חנוכה נר איש וביתו". "וביתו", שהרי זאת הצלת המשפחה. הן היו באותו נס, אך לפי סיפור המגילה הן גם הביאו אותו. המרד התחיל במעשה הנועז של אותה נערה.

אחת התעודות הספרותיות העתיקות ביותר בעולם, 'עלילות גלגמש', מספרת על גיבור בבלי זה, אשר "ייסד" את זכות הלילה הראשון. אדלג על אינספור פרקי ביניים, שבהם האצילים מנצלים את זכויותיהם על בנות הצמיתים. אסתפק באזכור 'נישואי פיגרו' למוצרט. באופרה זאת, הרוזן אלמוויוה מתגעגע לזכות שאבדה, ויוזם תככים כדי למלא את תאוותו. זכות חוקית מתועבת זאת התווספה לאונס ההמוני במלחמות, וכמובן לזכות הניתנת לתושבי הערים להתעלל בזרים חסרי אונים המגיעים לעריהם. סוגיות תלמודיות שונות רומזות לדרכים שתוכננו כדי לעקוף את גזירת 'תיבעל להגמון' או 'לטפסר' (ירושלמי כתובות א, ה). מכאן המקור למנהג שביהודה, שלפיו חיו יחד בני הזוג העתידיים, ימים לפני טקס הנישואים. העתיד המעורפל מאיים, אך מפגש האהבה הראשון התקיים בין הרֵעים האהובים, ולא עם השרצים. התרגשות מלווה אותי עד עצם היום הזה כאשר אני קורא שדברים מעין אלו התרחשו גם בדרך לאושוויץ.

פטור אני מלהרבות מילים נגד שרצים מודרניים, ראשי מפעלים, מנהלי אגפים ממשלתיים ובעלי משרדים הרואים עצמם כיורשי הרוזנים של ימי הביניים. עונשם הלוא כתוב בספר החוקים. כולם מבינים שבחוק לבד לא די ומנסים ל"חנך" את הקורבנות להתלונן. מקורותינו לימדו את הנערה לא רק להתלונן אחרי המעשה, אלא קודם כול להתגונן לפניו. אני מתאר לי שרבים ורבות יכעסו על דבריי, תוך הצבעה על המצבים הטראומתיים שמי שלא חש אותם לא יוכל להבינם. ואף על פי כן, הגנה זאת חייבת להיות מטרה חינוכית כדי שהאישה תוכל לשמור על גופה ונפשה. זאת, לדעתי, המדרגה הראשונה של ההעצמה הנשית, ואם הבושה מפריעה, יש לעקור – כבר בגיל מוקדם – ממד זה של בושה. אכן, לא בכל המצבים אפשרית ההגנה. התורה הדגימה זאת באונס בשדה: "וְאִם בַּשָּׂדֶה… וְלַנַּעֲרה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר… כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה… צָעֲקָה הַנַּעֲרָה… וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ". במילים אחרות, לא ייתכן שבחדר במלון יתרחש אונס.

זה ועוד. סבור אני שמשהו חסר בספר החוקים. מדפי הגמרא הדנים בסוגיה (כתובות ב-ג) זוכר אני ביטוי: "משום צנועות ומשום פרוצות". החוק אמור להגן על הצנועות, אולם חסרים בו אזהרה ועונש מרתיע לנשים שבעזרת יחסים אינטימיים עם בעלי כוח ומעמד קונות את דרכן להצלחה במשרדים, באולפני קולנוע, באוניברסיטאות, בצבא, במשטרה וכו'. "גן נעול" שבפיוט איננו ערך בדורנו, ולפעמים מוותרים עליו כשהדבר כדאי. אלא שיש כאן פשע נורא, שהרי בעקבות מעשי הפרוצות נפגעות ה'צנועות', שלא מוכנות לסחור בגופן, ואגב, נפגעים גם גברים. אין ספק שעל פשע זה חייבים לתת דין וחשבון שני השותפים לשוחד. או אז, ניתן יהיה למגר באופן יעיל וצודק את חוקי ההגמון.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

  

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: