גוזלים ליד "הצפרדע" / איתמר חייקין

 

שאלה תמימה על מצוות שילוח הקן עוררה אותי לגלות כיצד הגיעה המצווה לפניה העכשוויות. מסע בין הפוסקים ומחשבות על הלכה ומוסר טבעי

 

צילום: איד איימוס

קודם כול, אני בחור ישיבה. אני קיימתי את מצוות שילוח הקן ושילחתי את האם מהקן אבל הרגשתי מאוד לא נעים שזה כאילו צער בעלי חיים (לא שחס וחלילה אני מפקפק במצווה). אחרי זה נכנסתי לאתר שלכם וקראתי את טעמי המצווה אבל לא הבנתי למה בכלל צריך לשלחה (חוץ מההסבר האחרון שכתבתם). כל הפוסקים מסבירים על שילוח האם לפני לקיחת הגוזלים ולא על עצם המצווה של לקיחת הגוזלים במיוחד שלא היה לי מה לעשות איתם. אשמח אם תענו לי.

שאלה זו, שהופיעה באחד מאתרי האינטרנט, עוררה אצלי מיד שאלות משני סוגים. האחת, סקרנות הלכתית. לא שלא נתקלתי בקן ציפור מימיי, וגם את הפסוק עוד הכרתי מאז הייתי ילד בזכות הלחן הפופולרי שזכה לו, אבל מעולם לא ירדתי לפרטי ההלכה. וכי אימתי הכנתי לי סעודת גוזלים? השאלה השנייה שהטרידה אותי הייתה מתחום אחר לגמרי, ונגעה להבנת השואל עצמו ומניעיו. למה אני לא הוטרדתי מכך והוא כן. וכאן אקדים ואומר שלמרות שמדובר בשאלה נקודתית עד מאוד, היא משקפת בעיניי גישה כללית שנעשית רווחת במקומותינו, ואני מוצא שהיא מאפיינת ציבור הולך ומתרחב. שיטוט באתרי השו"תים האינטרנטיים והסלולריים יוכיח זאת.

 רץ ל'סדר ערב'

אפתח בקריאה חוזרת של השאלה:

"קודם כול אני בחור ישיבה". ברור, וחשוב להצהיר על כך בכל הזדמנות, שלא חלילה נטעה לחשוב שזהו סתם "בעל-בית". ועוד משהו, השאלה לא באה מבית ההורים. הוא מעולם לא ראה את סבא מקיים את מצוות שילוח הקן.

"אני קיימתי את מצוות שילוח הקן". למה? בגלל שרצית לאסוף את הגוזלים? כפי שיתברר בהמשך, השואל כלל לא רצה בגוזלים אלא פשוט רצה לאסוף מצוות.

וכאן השואל חושף דבר מה בלתי צפוי שהתרחש: "אבל הרגשתי מאוד לא נעים שזה כאילו צער בעלי חיים". משהו השתבש. למרות השעייתו של הרגש הטבעי, למרות הניסיון להשתיקו כי מה לו ולבחור ישיבה, החצוף הזה העז להרים ראש וללחוש: צער בעלי חיים!

"אחרי זה נכנסתי לאתר שלכם וקראתי את טעמי המצווה". השואל מנסה לשוב ולחזק עצמו על ידי הבנת טעמי המצווה. תוך כדי עיון הוא פתאום שם לב שהמצווה היא בשילוח האם ולא בלקיחת הגוזלים, ועכשיו הוא תקוע עם גוזלים שאין לו מושג מה יעשה איתם.

אז מה באמת עושים עכשיו עם הגוזלים המסכנים? הרי אמם כבר לא תשוב יותר לטפל בהם, ובחור הישיבה חייב לרוץ ל'סדר ערב'. ככל הנראה הם יופקרו לגורלם ליד "הצפרדע" של הישיבה. מזל שההוא ש"רחמיו על כל מעשיו" עד קן ציפור יגיעו רחמיו. אם אכן היה כאן רק חסיד שוטה, ניחא – אך כאמור יש כאן תופעה עמוקה ורחבה שאני מבקש להתבונן בה מעט.

כיוון שהרב אליעזר מלמד כבר טרח וריכז את הטעמים אביא את הדברים מתוך ספרו 'פניני הלכה':

האחד, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן ניטול את גוזליה.

השני, לנטוע בלבנו יחס עמוק של כבוד לשימור החי. היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי שבעולם הוא היכולת שלהם לגדל את הדור הבא. לשם כך ברא הקב"ה כל מין ומין עם תכונות שנועדו להבטיח את קיומו של הדור הבא. בתכונה הטבעית שעל פיה שומרת ציפור האם על גוזליה או ביציה ישנו ביטוי עמוק של דאגה ומסירות לגידול הדורות. ואין ראוי שננצל את תכונתה הטבעית של האם, שהיא מגנה על גוזליה, כדי להצליח לצודה.

עוד טעם נזכר בדברי המקובלים והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאנו משלחים את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, מיד עולה זיכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמיים, ומתעוררים עליהם רחמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשבייה, כיתומים וגלמודים, בלא אם ואב, ובאותה שעה מתעוררים רחמים גדולים עליהם.

האם יש נפקא מינה בין הטעמים? נראה לי שעיון בספרות הפוסקים יגלה אכן הבדל משמעותי בין הטעמים, במיוחד שעה שהופכים הם מטעם למניע. האם ישנה מצווה לזכות בשילוח הקן גם אם אין כל עניין בגוזלים או בביצים, או שהמצווה נועדה רק לרסן ולעדן את אותו אדם הרוצה לאסוף את הגוזלים מההפקר?

הפסוק בתורה לכאורה מדבר בעד עצמו: "כי יִקָּרא קן ציפור לפניך – שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך". כי ייקרא – ואין כל צורך לחפש. אך בשו"ת חוות יאיר (סימן סז) מתחוללת התמורה במצווה ההופכת אותה למצווה לכתחילה שיש לשאוף לזכות בה גם אם איננו זקוקים כלל לגוזלים.

שלא נלמוד להתאכזר

הרב יאיר בכרך נשאל האם אדם הנתקל בקן ציפור חייב לשלח את האם או שרשאי הוא לילך לדרכו, "דלא אמרה רחמנא שלח תשלח רק באם ירצה ליקח הבנים".

הרב בכרך מתלבט בין הבנות שונות בפרשנות הראשונים על הש"ס וחוזר ומעיין במסכת חולין (דף קלט) במדרש ההלכה הבא:

כי יקרא מה תלמוד לומר? לפי שנאמר שלח תשלח יכול יחזור בהרים וכו" תלמוד לומר כי יקרא, במאורע.

הרב בכרך שואל מדוע הגמרא בחרה ללמוד מהמילים "כי יקרא" את מיעוט החובה לחזר אחרי קיני ציפורים בהרים ולא את הלימוד הפשוט והמתבקש שאין חיוב לשלח את האם אם אינו חפץ בבנים, ומכאן הוא מסיק שככל הנראה התלמוד סבר שבמקרה כזה אכן ישנו חיוב. על מנת לבסס את מסקנתו המחודשת הוא מביא את דברי הזוהר: "והכי מסתבר לטעם שכתב בזוהר שהוא כדי שהעוף אם העופות תצטער ותפרח ממקום למקום לבקש את בניה ועל ידי כך יתגלגלו רחמי המקום ב"ה על בניו שבגלות". ומסיים הרב בכרך את תשובתו:

לכן נראה לי דחייב להיטפל ולקיים מצוות ה' ולא יהא אלא ספק שראוי לחוש ולהחמיר בכל דבר כמו שכתב החסיד רבנו יונה גבי זמן קריאת-שמע והנראה לפי עניות דעתי כתבתי.

החתם סופר התייחס גם הוא לשאלה (חלק א [או"ח] סימן ק). לאחר עיון ודקדוק ממקורות שונים בגמרא ובדברי הראשונים הוא מסיק שאין כל צורך לחזר אחר המצווה אם אינו חפץ בגוזלים או בביצים. הוא מוסיף חיזוק למסקנתו מתוך עיון בטעמי המצווה שהעלו הראשונים:

ועיין רמב"ן בנימוקי חומש שלו בטעם המצוה ההיא שלא נתאכזר לעקור אם על בנים, דאף על גב דאסור לומר על קן ציפור יגיעו רחמיך והטעם שלא הגיעו רחמיו על בעלי חיים כל שהוא לצורך אדם דאם כן היה אסור לשחוט בעל חיים, אך גזירות הן עלינו שלא נלמוד להתאכזר ונתקן מידותינו עיין שם. והנה לפי טעם זה מבואר דאם אינו צריך לבנים, לא מיבעיא (=אין צריך לומר) דאינו מחוייב לשלח האם אלא אכזריות נמי עביד.

גם אם הותר צער בעלי חיים לצורכי מחייתו של האדם זהו דווקא כשאכן זקוק לכך, אך במידה שהוא אינו זקוק לכך יש בדבר התאכזרות מיותרת ופסולה לבעל החיים.

עסק בנסתרות

אז איך בכל זאת הגיע בעל חוות יאיר למסקנה הפוכה?

גם החתם סופר הבחין שהמפתח טמון בסוף דבריו וכך הוא כותב:

אמנם בתשובות חוות יאיר סיים טעם בשם ס' הזוהר … ולפי זה ליכא (=אין) משום אכזריות, דאפילו אם לצורך הנאת אדם לא הגיעו רחמי שמים על בעל חיים, מה כל שכן לצורך מצוה".

אם הותר צער בעלי חיים לצורך עצמו כל שכן שיותר לצורך מצוות שילוח הקן, ובייחוד אם זוכה לעורר בכך רחמי שמים. אולם החתם סופר חולק על הכנסת הקבלה אל תוך השיקול ההלכתי והוא כותב: "אך ש"ס דילן על כורחך לא סבירא ליה הכי דהרי להנ"ל תינח בזמן שאין בית המקדש קיים, אך בזמן שבית המקדש קיים כגון בימי דוד ושלמה דסיהרא קמה בשלימותיה ואם הבנים שמחה ומה כל שכן לעתיד לבא במהרה בימינו מאי איכא למימר (=מה יש לומר)?"  

הש"ס לא סבר את טעם הזוהר כי בשום מקום לא הוזכר החילוק המתבקש על פי טעם זה בין הזמן שבו בית המקדש קיים והעולמות נמצאים במצב מתוקן לבין תקופת הגלות. ומסכם החתם סופר:

אלא על כורחך ש"ס דילן לא סבירא ליה כזוהר הנ"ל, וידוע היכי דפליגי הנגלה עם הנסתר (=במקום שחולקת תורת הנגלה על תורת הנסתר) אין לנו עסק בנסתרות והנגלות לנו ולבנינו.

נקל לראות כיצד אותה מחיצה דקה בין תורת הנסתר להלכה הנגלית, שהראשונים הקפידו לשומרה מכל משמר, הלכה ונסדקה, וטעמי הנסתר השפיעו ישירות על תורת הנגלה והטו את הכף מהלכה הבאה לעדן את אכזריותו של הזקוק לגוזלים לשם קיומו למצווה שיש להתאמץ ולזכות בה גם ללא כל צורך בגוזלים או בביצים.

לשוב לטבעיות הפשוטה

נשוב לשאלה שבה פתחנו. הנה התשובה שענה לשואל הרב יעקב אריאל:

לדעת החתם סופר אין שום מצווה להתעלל בבעלי חיים. רק מי שצריך לאכול את הגוזלים אסור לו לאכול אותם יחד עם אמם וחייב בשילוח הקן.

דבריו נכוחים וברורים, אולם עדיין צריכים אנו לטפל לא רק במקרה הפרטי אלא בתופעה החברתית המתגלה לנו מבעד שאלה זו. למה באמת הרגש הטבעי התעורר כל כך מאוחר, וגם אז רק לכלל שאלה תיאורטית הגיע?

וכבר צווח הרב קוק כנגד זן זה של בחורי ישיבה: "אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה" (אורות הקודש ג, עמ' כ"ז(. אולי יש לשוב ולטפח בקרב בחורי ישיבותינו מעט יותר כבוד לטבעיות הפשוטה, לקול המצפון, גם אם אינו יודע תמיד להתנסח בצורה למדנית. אולי נטמיע בקרבם קצת יותר הערכה למסורת המשפחה, שאולי נראית לעיתים מקלה ורדודה אך דווקא בה נשתקעה תבונת הדורות. אולי נהיה מעט יותר נוחים וסבלנים לסביבתנו.

אולי עם מעט יותר צניעות, אין צורך להחצין כל כך את עובדת היותך בן ישיבה. ישנם מרחבים עצומים לעשייה הסמויים מעין הזולת. אולי בדרך שכזו היינו מצילים חייהם של אותם גוזלים תמימים – גם גוזלים מטפוריים – שמתו על מזבח קבלני מצוות שלא שימשו כל צורכם.

הרב איתמר חייקין הוא מנהל בית הספר למדע ולטכנולוגיה אמי"ת מודיעין

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. ראוי להוסיף קישור להלכה המלאה שניסח הרב מלמד באתר הרשמי של פניני הלכה

  2. 'מזל שההוא ש"רחמיו על כל מעשיו" עד קן ציפור יגיעו רחמיו' – על זה אמרה המשנה "משתקין אותו". וד"ל.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: