איש האלמוגים צולל במדבר / יעקב בר-און

 

חוקר הביולוגיה הימית, שמחקרו חובק נופי עולם, אינו זונח את שתי אהבותיו הגדולות – הצילום והטיול במדבר – ואינו שוכח את ערכי תנועת הנוער שבה התגבשו. תערוכה מדברית

צבי דובינסקי

אם דרכן של מתנות בר-מצווה להימוג כהרף-עין ולהישכח, המתנה שקיבל צבי דובינסקי מהוריו אי אז ב-1947 הכתיבה לו דרך חיים קסומה ורוויית אתגרים, המשתלבת להפליא עם מקצועו. דובינסקי, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר-אילן, מומחה עולמי בתחום חקר האלמוגים, הוא גם צלם אמן שהקיף עם מצלמותיו את כדור הארץ. הילד של אז, שבימים של ערב מדינה קיבל עם הגיעו למצוות מהוריו כשי מצלמת בוקסה 'קודאק 'Brownie C', חוזר אל צילומי השחור-לבן ממסעות תנועת הנוער במרחבי הנגב ומדבר יהודה, בתערוכה 'לכתך אחריי במדבר' שהוא מציג בימים אלה באכסדרת תיאטרון ירושלים.

תנ"ך ומצלמה

"אותה מצלמה פתחה בפניי עולם ומלואו", מציין דובינסקי, אז ילד עולה חדש, שעם הצעצוע שהזדמן לידיו הפך לצלם של החבר'ה. "יחסית זאת הייתה מצלמה זולה, אבל עיקר העלות היה בפילמים ובפיתוח. כדי לממן את זה הייתי מחלק עיתונים למנויים ברמת-גן, עיר מגוריי. אבל היה כדאי. שאגיד לך שאז חשבתי שהצילום יתפוס מקום כה מרכזי בחיי? – אז גם לא העליתי על דעתי שאעסוק במדע".

מה חשבת שתהיה?

"לא חשבנו על דברים כאלה. כמנהג הימים ההם, כל מה שרצינו זה להביא צדק לעולם. באותה תקופה להט 'הנוער העובד' היה הדבר הכי חשוב, וגם הטיולים, שבצילומים במהלכם ניסיתי לתת ביטוי לעוצמה של המדבר וגם למאמץ שהיה כרוך בו. יש לי קבוצה שלמה של תמונות המנציחה את השכיבה על הארץ ואת ליקוק המים מהבורות ומהטל, לצד תמונות של חבישת יבלות. מנגד הנצחתי בתמונות איך בני האדם, בעלי החיים והצמחים מסתדרים בתוך הדבר הזה שנקרא מדבר, ואת צורות הסלעים והאדמה. אגב, לא רק המדבר. אני זוכר בבירור את עצמי מצלם לאור ירח את החרמון כפי שהתגלה לעיניי לראשונה במסע התנועה לתל-חי.

"הטיולים בארץ לא היו כמו היום. אני זוכר מסע של עשרה ימים ממצפה רמון לאילת עם הכול על הגב, כולל המים, ולא שוכח את המסע המיתולוגי מים לים, מהים התיכון עד הכנרת. כעבור זמן המשכתי את מסורת הטיולים כמורה. גם באוניברסיטה. זאת, עד שהתופעה כמעט נפסקה בגלל העלויות. בעיניי זה עצוב מאוד. לטיולים היו ערכים ציוניים לצד הערך של ראיית היצורים החיים בביתם ולא רק כשהם מרוסקים כמרק במבחנה".

ואם תתבקש לבחור מאפיין אחד מצילומי המדבר שלך?

"הייתי בוחר באחד מצילומי החבורות הצעירות צועדות בשורות בלב המדבר, עם צילם של ההולכים הנופל על החמדות של הנגב. זאת, לצד התנ"ך שלא היה מש מהתרמיל שלנו. היינו פורשים מפה בשטח, מוציאים את התנ"ך ומנסים לדלות פסוקים שיתאימו למה שראינו בטיול. וחוויה בלתי נשכחת אחרת – העלייה למצדה עם חוקר האתר שמריה גוטמן, איש קיבוץ נען. אני זוכר אותו, איש קטן כזה, עומד על אבן וקורא בהתרגשות את נאום ההתאבדות של אלעזר בן יאיר.

"הקשר שלנו למדבר היה כל-כך חזק, שאת ירח הדבש שלנו בילינו אשתי מיה ואני עם תרמילים על הגב ומצלמה ביד במסע מערד למצדה", מוסיף דובינסקי. "היינו בני עשרים וקצת. מה ידענו. אנחנו יודעים לאן יוצאים היום לירח דבש, אבל אז התהלכנו שבוע, ככל שקיבלנו מהקיבוץ שלנו דאז חופשה, והיינו מבסוטים למרות השמש הקופחת".

יופי בפרטים הקטנים

האהבה למדבר ניכרת אצל דובינסקי בכל מילה, אבל ראשיתו בנוף לגמרי לא מדברי. הוא, צאצא למשפחות מליטא ומאודסה, נולד ב-34' בברצלונה שבספרד, לשם היגרו הוריו. "הם פנו אל המערב עקב עליית כוחו של היטלר, אולי גם בעקבות הגירת אחים ואחיות של אמא לדרום אמריקה", הוא משער. "הוריי איכשהו הגיעו לספרד ונתקעו שם. במלחמת האזרחים שפרצה, כשהייתה הרגשה שברית המועצות תתערב להצלת הרפובליקה, אלפים נרשמו ללימוד רוסית אצל הוריי. הם אפילו חיברו ספר ללימוד רוסית לדוברי ספרדית. את העותק הראשון, עטוף בכריכת עור אדומה, הם שלחו לסטלין…"

דובינסקי הגיע ארצה ב-44' באונייה שממנה הוא זוכר שהיא הוליכה גם שבויי-מלחמה. ילדותו ונעוריו עברו עליו בשכונת בורוכוב ברמת-גן על גבול גבעתיים. כחניך 'הנוער העובד' התגייס לנח"ל, והגיע לקיבוץ חוקוק בגליל התחתון. "לא פלא שנהייתי מורה לטבע", הוא מעיר. "המשכתי במסעות למדבר גם משם, אבל הנוף שנשקף מהקיבוץ שבין הכנרת לבין נחל עמוד היה בלתי רגיל. הרביתי לטייל באזור ולצפות בקינון הנשרים. המשכתי לצלם בטבע בהיותי רועה בקר ואת צילומי השחור-לבן פיתחתי בחדר חושך שהיה לי במשק".

הקיבוץ שלח אותו לאחר הצבא ללמוד הוראה בסמינר 'אורנים', בתקופת מבצע קדש. "זה התאים לי", מציין דובינסקי. "כל ההוראה הייתה צמודת שטח, צמודת נוף. בסמינר פגשתי את מיה, אשתי, שנשלחה לשם על-ידי הקיבוץ שלה, להבות-חביבה. עוד לפני שנישאנו יצאנו  לטייל בקדש-ברנע, כשאני מצויד בסרט צילום צבעוני, מצרך נדיר באותם זמנים, שאישרה לי מזכירות הקיבוץ".

מבחינתו של דובינסקי, חובב הטבע והצילום, ההיפתחות למרחבי סיני במלחמת ששת הימים הייתה אירוע מכונן בחייו. "נשביתי בקסם של סיני", הוא מעיד על עצמו. "שם נוצר הקשר שלי לאלמוגים, שהיום הם נושא המחקר העיקרי שלי, לאחר שבעבודות המוסמך והדוקטורט בבר-אילן עוד התעמקתי בבעיות הביולוגיות בתוך מי הכנרת. ביולוגיה ימית הייתה אז תחום המחקר שלי. העיסוק במדע הביא אותי לראיית יופי וסדר בפרטים הקטנים, כפי שהדבר מתבטא בצילומי תקריב של חי וצומח, מרקמיהם ומשחק האור בהם".

כשיצאת לסיני, זה היה רק עם מצלמת פילם?

"לא. באותה תקופה גם עסקתי עם חברים ביצירת סרטי-טבע עבור הטלוויזיה החינוכית, כשעוד נקראה לימודית. הסרטים עסקו בחיים באזור הגאות והשפל, בביולוגיה של אלמוגים ובהסתגלויות יצורים שונים לחיים בחולות המדבר. סרט שלנו, שעסק בחיים בים, אף ייצג את ישראל בפסטיבל של סרטי מדע בטוקיו וזכה בפרס. קיסר יפאן דאז, הירוהיטו, שהיה ביולוג ימי, הזמין עותק של הסרט. באותו שלב היה עליי לבחור בין העיסוק בקולנוע לבין קריירה במדע שתבעה את כל זמני. מאז לא עסקתי עוד בסרטים".

מאנטארקטיקה לאריתריאה

יש המתריעים על הסכנה הנשקפת לאלמוגים. מה האמת בכך?

"לדעתי, אנחנו צריכים להיות מאוד מודאגים. מעל למחצית שוניות האלמוגים בעולם עברו את נקודת האל-חזור. שונית האלמוגים היא בית הגידול הימי העשיר ביותר במינים, ורבים מהמינים שחיים בשוניות האלמוגים עלולים להיכחד לפני שיתגלו. לצערנו, מה שקורה מתחת למים הוא תמונת-מראה של מה שמתרחש בג'ונגלים".

מה גורם להיכחדות הזאת?

"יש עלייה דרמטית בריכוזי CO2 באטמוספרה מאז המהפכה התעשייתית. זה יוצר את אפקט החממה, שכבר הפסיקו להתווכח עליו. כ-30% מאותם ריכוזים מתמוססים באוקיינוסים והופכים אותם ליותר חומציים. ככל שהם יותר חומציים, יותר קשה להשקיע בהם גיר לאלמוגים, לחלזונות, לצדפות ולכל יצור שיש לו שלד גירני".

ההיכרות עם האלמוגים הוסיפה מרכיב לפעילות של דובינסקי. הוא עבר קורס צלילה ואם יאמר משהו כמו "צללתי בכמעט כל העולם" לא יגזים בהרבה. הדיבורים שלפיהם מגיל מסוים וצפונה יש לאפסן את השנורקל, אינם מפחיתים את תאוות הצלילה שלו בגילו הלא ממש צעיר. עם הצלילות, התגוון ציוד הצילום שלו והותאם לפעילות תת-ימית, המנוגדת כל-כך ללהט המדבר שלו שלא שכך עם השנים.

דובינסקי: "כשמדברים על צילום תת-ימי, יש לחזור לשם הבסיסי של הצילום – פוטוגרפיה, כלומר רישום האור. פה יש איזשהו חיבור עם המדע, כי עיקר המחקר התת-ימי שלי הוא איך האור משתנה עם עומק המים. איך זה משפיע על אצות. איך זה משפיע על אלמוגים. הצבעים משתנים. ככל שאנחנו מעמיקים, אנחנו מאבדים את הצבעים האדומים והכול נהיה יותר כחול".

איך הצילום מתחת למים?

"כאן יש לשכוח את העיסוק בצלילה. מצד אחר, אם אתה מגיע נכון לחוויה של הצילום, אתה גם שוכח שיש לך מצלמה שלמעשה צריכה להיות שלוחה של העין שלך. בצילום אני מנציח את מצב הרוח של עצמי".

אגב, חוקר האלמוגים איננו מסתפק בהם. חלק ממחקריו מוקדש לאצות, מה שהביא אותו לבלות ממושכות ביפן במסגרת שבתונים מהאוניברסיטה, לשם יצא עם רעייתו, מיה, מוזיקולוגית בהכשרתה, "מקור ההשראה שלי", כעדותו. "השהיות ביפן השפיעו על הראייה האסתטית שלי ועל סגנון הצילום שלי", הוא מספר. "ראייתי את הנוף השתנתה ונהייתה חסכנית ביותר בשימוש בצבע, במיקוד בפרטים ובשלווה שהאזור נסך בי, דבר שאולי ניכר בצילומים.

"בחרתי מקצוע טוב ונסעתי הרבה בעולם", מעיר דובינסקי. "פעילותי המדעית הביאה אותי לקסומים שבנופים על כדור הארץ, כשתמיד המצלמה צדה ומנציחה את חוויותיי. הרחקתי עד לעולם המוות הלבן של אנטארקטיקה; הרי הגעש הפעילים של הוואי וסיציליה; שוניות האלמוגים של פאלאו במיקרונזיה, מכסיקו, פורטו ריקו, הוואי, ברמודה, אוסטרליה. גם השתתפתי בהפלגות-מחקר לאריתריאה ולאיי סיישל. כל אותם מסעות לא רק שהעשירו את עולמי ואת מחקריי, אלא גם את האוסף הגדול של הצילומים שלי…"

כל זאת בהיותך מרצה בבר-אילן.

"כן, כל זאת. האוניברסיטה קלטה אותי כסטודנט קיבוצניק. מההתחלה היא אפשרה לי תוכנית גמישה. למדתי יומיים בשבוע ובימים האחרים עשיתי את העבודה שלי כמורה. כשביקשתי קודם לכן להירשם באותם תנאים באוניברסיטת תל-אביב, השיבו את פניי ריקם עם אמירה בנוסח 'יש לנו ניסיון לא טוב עם טיפוסים כמוך'. הגעתי לבר-אילן במקרה, להשתלמות מורים לביולוגיה, ונשארתי עד היום".

געגוע לפשטות

פרופ' דובינסקי, תושב קרית-טבעון, יצא רשמית לגמלאות לפני שנים אחדות. "לא האטתי את הפעילות המדעית-מחקרית שלי", הוא מדגיש. "לצד ההוראה בבר-אילן, כן, בעודי בגמלאות, לימדתי שלוש שנים במרכז הבינתחומי בהרצליה את הסטודנטים למשפט ולממשל מתוך תחושת שליחות, שיבינו את החלק הזה של העולם ואת האחריות שתידרש מהם בעבודה לאחר לימודיהם. אם לא די בכל זאת, בימים אלה פתחנו במרכז האקדמי נתניה מסלול לתואר בניהול משאבי סביבה.

"בשנה שעברה קרה לי דבר מאוד נדיר", הוא מספר. "זכיתי ממועצת המחקר האירופי למענק מחקר יוקרתי המוענק לחוקרים מצטיינים. המענק, בסכום של 3.3 מיליון יורו, נועד לממן את המחקרים שלי בבר-אילן על השפעת ההתחממות הגלובלית על אלמוגים. כמובן, הסכום לא ניתן לי אישית. עשרה חוקרים עובדים אצלי בבר-אילן. הקמנו מערך אקווריומים ממוחשב שאין כדוגמתו וזאת תוך כדי שיתוף פעולה עם אוניברסיטת בולוניה. אנחנו מכניסים לשם אלמוגים בתנאים שאנחנו חושבים שיהיו בכדור הארץ בסוף המאה הנוכחית".

כלומר, אצלך עניין היציאה לגמלאות הוא תיאורטי בלבד…

"לאשתי יש טענות קשות בנושא. היא טוענת שאף פעם לא עבדתי כל-כך קשה כמו היום".

בנם היחיד, דניאל מור, שהיה סגן מפקד הנח"ל, הולך במידה מסוימת בעקבות אביו. כשהשתחרר משירות הקבע שלו הקים את 'החוויה הישראלית', שבאמצעותה מובאים בני נוער מהתפוצות לטיולים ערכיים בארץ. כיום הוא ממשיך בכך ב'אגד טורס'. דובינסקי: "לאחת מארבעת הנכדים שלנו הוא קרא …מדבר. כששאלנו אותו איזה מין שם זה, אמר – 'אתם לימדתם אותי שהמדבר זה הדבר היפה ביותר בעולם'. לילדיו האחרים קרא גלבוע, כרמל ומעין. ככה זה יצא לאחר שאת החופה שלו העמדנו בנחל עמוד".

והצילום?

"לפני שנה התנסיתי בחוויה טראומתית בהקשר הזה, כשאחרי כולם עברתי לצילום דיגיטלי. כאן הייתי המוהיקני הכמעט אחרון. לא הייתה לי ברירה. היה קשה להשיג את סרטי הצילום האיכותיים שבהם השתמשתי. את המכה האחרונה בנידון חטפתי כשחזרתי עם אשתי ממסע בפירנאים. שלחתי את 15 הסרטים למעבדה מקצועית בתל-אביב ושאלתי אם זה יהיה מוכן למחרת. הרי כשמצלמים, רוצים לראות מה יצא. 'בעוד חודש', נעניתי. 'אנחנו מחכים שיהיו לנו מספיק סרטים כדי להפעיל את המכונות. המכה הניצחת הייתה כשקיבלתי את השקופיות בתוך קופסאות חומוס. אז הרמתי ידיים, שמתי בצד את ה'ניקון' ועברתי לדיגיטלי".

והמסקנה?

"בצילום הדיגיטלי קשה מאוד להגיע לאיכויות שהיו בצילום בפילם. אמנם מבחינה טכנית זה מאוד נוח, לא צריך להחליף פילמים ואפשר לצלם בלי חשבון, אבל זה מביא גם לזילות. כי בזמן שהיינו מצלמים בפילמים, היינו חושבים על כל תמונה, מה שאני ממשיך גם בגלגול הנוכחי. היום קליק-קליק-קליק, אולי משהו יצא מזה, וכך זה נראה".

כשאתה חוזר היום לצלם במדבר זה אותו מדבר, או שמא גם הוא התקלקל?

"נשאר פחות מדבר, אבל יש בו עדיין פינות, אמנם מעטות מאוד בארץ, שאפשר להסתובב בהן בלי להיתקל בהוכחה לקיומו של האדם. לא אספר היכן כדי שלא יקלקלו…".

אתה מתגעגע למדבר שכה הרבית לצלם בצעירותך?

"אני מתגעגע לא רק לטללים, לשקיעות ולזריחות שכה הרביתי לצלם, אלא לכל מה שזה סימל עם פסוק כמו 'לכתך אחריי במדבר'. לצד נעורינו הרחוקים והתמימים, זה מזכיר לי גם את נעוריה של מדינת ישראל שהייתה אחרת מאשר היום ומאוהבת עדיין בפשטותו נוראת ההוד של המדבר".

תערוכת הצילומים מוצגת בתיאטרון ירושלים ותינעל ב-כ"א בכסלו, 17.12.2011

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ג בכסלו תשע"ב, 9.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 בדצמבר 2011, ב-גיליון וישלח תשע"ב - 748 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: