רבנות מרחיקה / שלמה ריסקין

 

להחלטתו של הסופר יורם קניוק לוותר על זהותו היהודית כמעט אין כיום שותפים, אך דרכה הנוכחית של הרבנות הראשית עלולה להוביל רבים לצעד דומה. ניתן וצריך לקרב

יורם קניוק. צילום: יח"צ

לפני שבועות אחדים התוודעתי בצער להחלטתו של הסופר הנודע יורם קניוק להישאר אזרח ישראל אך לא להיחשב עוד בן לדת היהודית. יומיים לאחר מכן הגיעו אליי בני זוג וביקשו שאשיא אותם בטקס דתי, אך מבלי שנישואיהם ייכללו ברישומיה של הרבנות הראשית לישראל. עבר עוד יום, והרב דוד סתיו הודיע לי שמשרד הדתות החליט שזוגות לא יורשו עוד לבחור לעצמם רב מרבני צוהר להשיאם, אלא יהיה עליהם להתחתן אצל הרב המקומי שלהם.

האירועים הללו ושכמותם מעוררים תהיות לגבי הממסד הדתי בישראל. מהם היסודות לקיומה של רבנות ראשית רשמית בישראל? מה גורם לרגשות השליליים שרבים כל כך רוחשים כלפיה וכלפי מערכת בתי הדין שלה?

ברית של כלאיים

חידת קיומו העקשני של עם ישראל וסוד נצחיותו נעוצים באישיות הכלאיים שלו: דת ולאום גם יחד.

מעמדנו כלאום כונן בברית בין הבתרים, בספר בראשית. בברית זו הבטיח א-לוהים לאברהם, העברי הראשון, שיקומו לו בנים ובני בנים עד עולם, ושתינתן להם כברת ארץ מולדת בעלת גבולות גיאוגרפיים ידועים. ברית זו מעוגנת בהצהרתה של התורה שכל בני האדם נבראו בצלם א-לוהים, הצהרה שמשמעותה בין היתר שלכולנו יש זכויות בלתי ניתנות להפרה לחירות ולביטחון אישי. ערכים אלה עומדים בבסיס קיומנו הלאומי, וייעודנו הוא להפיצם בעולם: לשאת אל האומות את בשורת כבוד הבריות, אהבת הגר, הצדקה והצדק החברתי. זו הסיבה לכך שההעלאה המוחשית, החוויה-מחדש, של זכר השעבוד של אבותינו במצרים הטוטליטרית ושל יציאתם משם – היא חוויית היסוד בלוח השנה היהודי.

מעמדנו כדת כונן בברית סיני. בהר סיני ניתן ביטוי מעשי לייעודנו הלאומי, בדמות המצוות: חוקים אתיים, מוסרים ופולחניים שמטרתם לעצב אומה שחיה חיי קדושה בהשראה א-לוהית – ממלכת כוהנים וגוי קדוש. הדת מעוגנת אפוא בלאומיות היהודית, ויש לה תפקיד מכריע בביסוסה ובמִשְמוּעָהּ. התורה ולוח השנה שלנו מזמנים לנו, משום כך, מצעד מרשים של ימי חגיגה וימי תוגה בעלי משמעות היסטורית ורוחנית – לאומית ודתית – כאחד.

לנוכח זאת, הפרדה פשטנית בין "דת ומדינה" בישראל היא כמעט בלתי אפשרית. היתוך זה בין הדתי והלאומי הוא שנתן לנו את היכולת לשמר את מעמדנו הלאומי במשך כמעט אלפיים שנות גלות, ולחדש אותו במסגרת ריבונית לאחר זמן רב כל כך. הברית הלאומית שלנו פרנסה את מדורת חלום השיבה לציון, למרות חורבן שני בתי המקדש ולמרות הרדיפות האכזריות שידע העם היהודי בכל תפוצותיו. המערכת הדתית-הלכתית הענפה שלנו סיפקה לעַמִּיּוּת היהודית גבולות שתחמו אותה, הגם שלא גבולות גיאוגרפיים.

ובכל זאת, קיים הבדל מהותי בין שתי הבריתות, הלאומית והדתית. אזרחיה של ברית לאומית, של מדינת לאום, מאוגדים בתוך מסגרת של חוקים מבית היוצר של גופי החקיקה והשיפוט במדינה. להם הם חייבים לציית כל עוד הם נמצאים בשטח המדינה. לעומת זאת, יסודו של החוק הדתי הוא בהתגלות א-לוהית, הניתנת לפרשנות בכל דור על ידי חכמי הלכה בעלי סמכות. הציות לו תלוי ברצונו החופשי של כל יחיד ויחיד. כפי שנהג לומר מורי ורבי הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק ז"ל, המונח "כפייה דתית" הוא 'אוקסימורון', מילה והיפוכה: מעשה שאדם עושה בשל כפייה של חוק מדינה מאבד ממילא את משמעותו הדתית הטהורה, שכן הוא כבר איננו מעשה לשם שמים.

יש דין, אין דיין

אני מאמין בכל נימי נפשי שמדינת ישראל זקוקה לרבנות ראשית שתתפקד כנציגות רשמית ונערצת שלה בפני יהדות העולם ובפני האנושות כולה – וזאת מכוח כל הסיבות ההיסטוריות והקיומיות הנוגעות להישרדותנו הנִסית במשך ארבעת אלפים שנה. על פי סקרים מהזמן האחרון, רק שליש מהיהודים בישראל רואה עצמו חילוני לחלוטין; שני השלישים האחרים ממקמים עצמם במקום כלשהו בקשת המסורתית-דתית. רוב הישראלים מוקירים את טקסי מעגל החיים היהודיים המסורתיים – כגון ברית מילה, נישואים תחת חופה, קבורה וישיבת שבעה, קידוש וסעודה בליל שבת, ליל הסדר, לימוד בליל שבועות והדלקת נרות חנוכה – ואף מקיימים אותם בעצמם. אין לי ספק שרוב רובם של הישראלים אינם חושבים להצטרף ליורם קניוק ולהתנתק מהדת היהודית.

כלומר, עדיין אינם חושבים. אבל הממסד הדתי בישראל היום עושה כל שביכולתו כדי לגרום להם לעשות זאת. גם ישראלים חילונים, כפי שזה נקרא, היו גאים ברבנים ראשיים כאברהם יצחק הכהן קוק, יצחק הלוי הרצוג ושלמה גורן, זכר צדיקים לברכה, מפני שהרבנים ההם היו מקרבים ולא מרחיקים; הם שאפו לחבק כל יהודי ולחבב עליו את המסורת; הם נדרשו להלכה כדי לפתור בעיות של מעמד אישי ולא כדי לסבך אותן.

לפי עניות דעתי, על הרבנות הראשית לעבור הסבה מנטלית. יואב שורק כתב פעם, שתקומת ישראל היתה צריכה לגרום לנו לראות את בורא עולם כראש הממשלה, ותחת זאת מינינו אותו לשר הדתות – זה שאחראי על ה'בעיות' הדתיות של המגזר הדתי: העירוב, ההכשרים, בתי הכנסת, החינוך התורני המיועד לשומרי מצוות בלבד. אבל היהדות חשובה מדי מכדי להישאר בידי 'הדתיים'. זו צריכה להיות משימתה של הרבנות הראשית: להגיע אל כל היהודים, ובעצם אל כל האנושות, כדי לחבר שמים וארץ.

המגמה צריכה להיות להאהיב על כולם את המסורת הנצחית שלנו על ידי טקסי החיים והמוות, על ידי פתרונות למכשלות כמו מסורבי גט ומבקשי גיור. אבסורד הוא שהראשון ציון, הרב עמאר שליט"א, תמיד מגלה רגישות יתירה והבנה עמוקה כאשר הוא פועל כדיין או נדרש, אישית, להשיב לשאלות הלכתיות סבוכות ומורכבות. הרב הראשי מצגר שליט"א מראה סבר פנים יפות ויודע להלהיב כל יהודי באשר הוא שם, דתי וחילוני כאחד. כך באופן אישי, אך בתוך הממסד הפוליטיקה חוגגת. המועצות הדתיות אינן מבינות שעיקר תפקידן צריך להיות לקרב ולא לרחק, להכניס ולא להוציא. רוב הדיינים פוסקים לפי קריטריון של שמירה על 'טהרת ישראל', ומזניחים את הכללים של 'מפני עיגונא הקלו בה חכמים' ו'ואהבתם אל הגר'.

לפני שהרפורמים ינצחו

כיום, כשהרבנות הראשית מנוכרת ובתי הדין נוקשים, זוגות צעירים בוחרים להתחתן בקפריסין במקום "כדת משה וישראל". על רקע זה חיונית במיוחד פעילותם של רבני צוהר, המציגים לזוגות הללו פתרונות הלכתיים מאירי פנים וידידותיים-למשתמש המשאירים אותם תחת החופה היהודית.

המחלוקת הנוכחית בין רבני צוהר למשרד הדתות נמצאת בדרך לפתרון, אולם הבעיה היסודית ממשיכה לבעור במלוא עוצמתה. המועצות הדתיות המקומיות עדיין מציבות מכשולים מיותרים בדרכם של זוגות חילוניים בעלי רצון טוב, שאינם יודעים על רבני צוהר ושרוצים להתחתן אצל רב כל עוד הדבר אינו מכביד יותר מדי. בתי הדין הרבניים עדיין מגלים התנגדות מופלגת לכפיית גט על בעלים סרבנים, גם כשמצבן של נשותיהם בלתי נסבל, וגם כשהם מציגים דרישות סחטניות תמורת מתן גט. וקרוב ל-350 אלף אזרחים ישראלים יוצאי ברית המועצות לשעבר – ישראלים "קניוקים" בזכות חוק השבות אך לא יהודים הלכתית – עדיין מחכים להקמת אולפני גיור ובתי-דין-לגיור ידידותיים, כאלה שאין בהם פקידים צרי מוחין, כאלה שהגיורים שייעשו בהם לא יהיו חשופים לביטול בידי דיין כזה או אחר.

בתלמוד ובספרות השו"ת נמצאים פתרונות ישימים, פתרונות של אהבה, לרוב המכריע של הבעיות הללו. יש דין ואין דיין: ההלכה גמישה, אך דיינים רבים בורחים בקשיחות. הבה נתפלל שעד שהשינויים הנחוצים במערכת ייעשו, הציבור הישראלי הממורמר לא ישפוך את התינוק יחד עם מי האמבט. הצורך אינו הפרטה או שינוי בהלכה, חס ושלום. הצורך הוא לקרב את כלל ישראל, בראש ובראשונה, על ידי בתי דין ומועצות דתיות שיודעות לפסוק כבית הלל ולאו דוקא כבית שמאי. אחרת, אני חושש שהרפורמים והקונסרבטיבים, שהפסידו באמריקה, ינצחו דווקא כאן במדינת ישראל.

*

ולסיום: רבי אריה לוין, הצדיק הירושלמי הידוע, הבחין פעם ברחוב בבחור שהכיר משכונת גאולה, חייל צעיר שהיה בחופשה מהצבא. הוא חצה את הכביש לעברו, והושיט לו את ידו לברכה, שכן לא ראה אותו זמן רב. "שלום עליכם", אמר הרב הנערץ. "בוא בבקשה לביתי. אני רוצה מאוד לשתות איתך תה ולשמוע ממך על מעשיך בצבא".

החייל נראה נבוך. "אני לא חושב שיהיה הוגן מצדי לבוא", אמר. "עס פאסט נישט, זה לא יאה. אני כבר לא חובש כיפה". רֶבּ אריה, בכובע שחור וקפוטה שחורה, חייך אליו בחמימות ואחז בידו. "אתה בטח יודע", אמר לו, "שאני אדם נמוך קומה. אני רואה אותך, אבל אני לא גבוה מספיק כדי לראות אם אתה חובש כיפה. מה שאני כן רואה הוא את הלב שלך. והלב שלך טוב ורחב, וזה מה שחשוב. ועוד דבר, אתה חייל, ואתה מסכן את חייך למען כולנו בישראל. בבקשה, שתה איתי תה; אני חושב שהכיפה שלך גדולה יותר משלי…".

הרב שלמה ריסקין הוא רבה של אפרת וראש מוסדות 'אור תורה סטון'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. אם אתה מביע בסוף דבריך את החשש מפני נצחונם של הרפורמים והקונסרבטיבים, נראה לי שבכלל לא הבנת את הבעיה.
    חששך זה הוא הוא הבעיה, וההתנשאות שלך על זרמים אחרים ביהדות (שנובעת מפחד לאבד שליטה. שליטה = כוח = אדנות אדם = עבודה זרה) היא הסיבה שחילוניים רבים כל שונאים את הרבנות.
    כל כך אופייני, כל כך עצוב.

  1. פינגבק: כפייה דתית הורסת את הדת « לולאת האל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: