נוצרי הדמעות / איתמר מרילוס

 

קבוצה של נוצרים הולנדים נטלה על עצמה לשפץ ולתחזק בתי עלמין יהודיים באירופה, מתוך רצון לכפר במעט על חטאי הנוצרים כלפי היהודים. ביסודיות, בדבקות ובצניעות הם מקווים לזכות להיות "המסמרים של הגשר" שאולי יביא לפיוס ביום מן הימים. ראיון מרתק עם יוזם הרעיון וראש הקבוצה

בית העלמין היהודי ברסט-ליטובסק (מתוך אתר: kedem-auctions.com)

 בתחושות סותרות הגעתי לראיון עם קייס סיברנדי (73). סיברנדי, הולנדי בלאומיותו ונוצרי בדתו, עומד בראש "ועד הפעולה לתחזוקת בתי עלמין יהודיים", ומבקר בימים אלו בארץ. הראיון התקיים בדירה השייכת לידידים של סיברנדי המתגוררים בירושלים. קייס פגש אותי כשהוא מלווה באשתו פטרנל, שעזרה מפעם לפעם בתרגום אי אילו מילים מהולנדית לאנגלית.

אני רוצה לשאול אותו שאלות כה רבות על יחסי יהודים-נוצרים לאורך הדורות, אבל הוא מקדים אותי ומתיישב בסמוך לי, כשהוא אוחז בידיו מעין אלבום הסוקר את פעילות הוועד שבראשו הוא עומד ופותח בתיאור פעילות התחזוקה בבתי העלמין שהחלה בשנת 1974.

סיברנדי פורש בפרוטרוט את אופן התחזוקה של הקברים השונים על ידי הוועד בראשותו, המונה כ-450 מתנדבים. "כאן", הוא מצביע בידיו על צילום בית העלמין בצ'רנוביץ' שבאוקראינה, "יש עץ ועשבייה רבה המונעים את הגישה אל הקברים. ניכשנו את העשבים ועקרנו את העץ, וזה לקח זמן לא מועט", אומר קייס באירוניה דקה. לאחר מכן הוא מסביר לי את הטכניקה שבה נצבעות האותיות שעל המצבות בשכבה דקה ובשכבה עבה לאחר מכן. דקות חולפות עד שהוא מוצא (בעזרת פטרנל) את פירושה של המילה דבק בשפה האנגלית. יש גם פכים קטנים שמהם אפשר ללמוד על היחס כלפי שיפוץ הקברים במקומות שאליהם הגיעו. באוקראינה, כך מספר קייס, התושבים המקומיים לא ממש רצו בשיפוץ בית הקברות, "אבל עשינו את זה בכל זאת".

התחושה הראשונה שלי כמראיין הייתה אכזבת מה. ציפיתי לשמוע אמירות ששאר רוח נסוך עליהן מפי אדם שבעברו שנים רבות של לימודי שפות קלאסיות ותיאולוגיה, המחזיק בתואר דוקטור. אבל כשעיכלתי את תיאורו הארכני משהו ביחס לשיפוץ הקברים עלתה בי מחשבה הפוכה. ייתכן מאוד שדווקא ההרחבה בעניינים הטכניים של השיפוץ היא שמעידה על כנות מחשבותיו של האיש. מעייניו של האיש נתונים באמת ובתמים למשימה שהוא נטל על כתפיו, מתוך איזו נאיביות כמעט בלתי נתפסת נוכח דבקות במטרה, בלי לדבר גבוהה.

נדרשים מעשים

ההיכרות המשמעותית הראשונה של סיברנדי עם יחסה של הנצרות ליהדות הייתה במהלך לימודיו כסטודנט בין השנים 1972-1964. בספרון הנקרא "לגשר על הפער" (שזכה ל'הסכמה' נדירה למדי של ועד רבני אירופה), שבו אפשר למצוא רקע מסודר יותר להקמת "הוועד לשיפוץ בתי העלמין", סיברנדי כותב: "נמלאתי בושה נוכח העוול  שנגרם ליהודים על ידי נוצרים, ונהגתי להתנצל על מעשי הנוצרים בכל פעם שפגשתי יהודי".

בשנת 1974 הוזמן סיברנדי להרצאתה של לין לייסטמאקר (שלאחר מכן הפכה לשותפה משמעותית בוועד), וזו דיברה על שירותה הרפואי בישראל. היא דיברה על כך שיש לפעול לפיוס בין יהודים לנוצרים בעולם. היא סברה שעל הכנסייה ברחבי העולם לדאוג לפיוס כזה. אלא שסיברנדי כבר אז היה סבור כי "מילים אינן מספיקות, נדרשים מעשים".

ההזדמנות למעשים לא איחרה לבוא. הרעיון לשפץ קברים יהודיים עלה לראשונה אצל סיברנדי בנובמבר באותה שנה, כאשר בעיר שחידם בהולנד ירדו גשמים עזים, ואלה הציפו את בית העלמין היהודי בעיר. במקרה זה העירייה המקומית אמנם הזדרזה לנקות את הבוץ והסחף, אך אצל סיברנדי (בשיתוף עם אשתו ולין) נולדה המחשבה כי הקמת קבוצת עבודה שתשפץ בתי עלמין יהודיים תכפר במעט על חטאי הנוצרים כלפי היהודים.

במסגרת פעולות הוועד סיברנדי סיכן לא פעם את עצמו. כך למשל, בעת שיפוץ קברים בוורשה ("אנחנו יודעים שגטו ורשה נמצא בראש רשימת המקומות שבהם יהדות אירופה הזילה דמעות"), באמצע שנות ה-70, הוא ביקר במוזיאון היהודי וביקש לדבר עם המנהל. סיברנדי שאל את המנהל האם יוכל לסייע במשהו. המנהל השיב שישנו ספר תורה שמפעם לפעם הפולנים משחיתים אותו ומשחקים בו כדורגל. הוא שאל את סיברנדי האם יסכים להבריחו לאמסטרדם ולמסור אותו לקהילה היהודית שם, אבל הזהיר אותו מראש שאם יקבל על עצמו להבריח אותו יסתכן במאסר.

לאחר אי אלו לבטים סיברנדי ושאר חברי הוועד החליטו להסתכן. "מעטים היו הנוצרים שעמדו לעזרת היהודים בזמן המלחמה והפוגרומים, לא ייתכן שגם עתה לא יימצא נוצרי אחד שמוכן לעזור", הוא כותב בספרו. את חלקי ספרי התורה (שהיו מופרדים קודם לכן) הם החביאו במגבות שאותן הניחו בתיקים. סיברנדי מתאר כי הוא וחבריו ביקשו מאלוהים לאורך כל הנסיעה שיברך את המעשה הזה שנועד לבטא אהבה ליהודים. ביציאה מן הגבול הפולני השוטרים עצרו את שני הרכבים שלפניהם לבדיקה יסודית שכללה פתיחה של המזוודות ובדיקה של תכולתן. כשהגיע תורם החליט השוטר שהוא מסופק והורה להם להמשיך הלאה.

להחזיר את הרצון לעזור

מה מניע אותך, אני שואל את סיברנדי לאחר התיאור המפורט וסיפוריו על פעולות הוועד.

"אשמה כבדה ששורשיה עתיקים, לא רק בשואה אלא הרבה קודם לכן. כנוצרי אני חש 'אשמה קולקטיבית' נוכח הסבל שגרמנו ליהודים לאורך ההיסטוריה. אומנם מימיי לא עשיתי רע ליהודי, אך ההיסטוריה הארוכה של השנאה הנוצרית כלפי היהודים הוליכה אותי למשימה של שיפוץ הקברים".

בספרו הוא מציין: "המחשבה שאילו אנחנו הנוצרים היינו ממלאים אחר מצוות אלוהים כראוי יכולנו לעזור להם, מייסרת אותנו. לו רק היינו יותר קרובים לאלוהים והתעסקנו פחות בוויכוחים תיאולוגיים חסרי משמעות, היינו יכולים להיות קהילה בריאה יותר ולהביא תועלת רבה לאחינו היהודים. במאות השנים אבד הרצון העז לעזור, והמאמינים הנוצרים אינם מקשיבים לקול האלוהים המצווה עליהם לשרת באהבה כל אדם הזקוק לעזרה ללא הבדל גזע ודת".

ניכר שלסברנדי מצפון מפותח, קולקטיבי, כמעט בלתי הגיוני. על כתפיו הוא נושא לא רק את משא חטאי הנוצרים כלפי היהודים, אלא גם את החטאים כלפי עמים אחרים. לשם כך הוא נסע לאינדונזיה, למערב אפריקה, לסורינאם, לקורסאו ולצפון אמריקה. "רצינו להביע את צערנו בפני המקומיים", אומר סיברנדי בפשטות.

סיברנדי מתעב היתממות. "הצטערנו מאוד שהעמדה האנטי יהודית של הכנסייה במלחמת העולם השנייה הביאה לאפאתיות, להתחזקות האנטישמיות במרכז אירופה ובמזרחה ולשנאת היהודים במרבית העמים. זאת גם הסיבה שהשמדת היהודים במרכז אירופה נתקלה בהתנגדות מזערית בלבד", הוא כותב. כאשר הוא מדבר על מעורבות ההולנדים בשואה הוא אומר בזעם כמעט מתפרץ (המנוגד לאופיו): "רוב רובם של ההולנדים נהגו באופן אינדיפרנטי כלפי השואה, הם היו אדישים למתרחש".

אני מעלה בפניו, בזהירות הנדרשת, את השאלה האם ייתכן שהבחירה להיחשף למוות ולסבל כה רב גורמת לו לתפוס את אותן קהילות שהוא מסייע להן כ'מסכנות וחלשות', כסוג של פטרנליזם לא מודע.

סיברנדי משיב באופן נחרץ: "לא. למשל היהודים. אנחנו רואים ביהודים אנשים נורמלים. לא טובים יותר מאחרים ולא פחות. אתן לך דוגמה. נסעתי לא מעט באוטובוסים בישראל במהלך השהות שלי כאן. ראיתי נערים שמתפרעים באוטובוס ומתנהגים בצורה לא יפה, אבל גם ראיתי כאלה שפינו את מקומם למבוגרים. היהודים הם נורמלים לטוב ולרע, רק שהם נושאים את הכאב שגרמנו להם בעבר".

לתפיסתו ביחס לאופן חסר הפניות שחייב להדריך את פעילותם נתן סיברנדי ביטוי בכתב: "על הקהילה הנוצרית לתפקד תמיד בהתאם למצוות אלוהים הכתובות וזאת ללא מטרה נלווית. עליה לעזור לאנשים במצוקה ולעמוד לצדם ללא התחשבות במוצאם או אמונתם. הקהילה נקראת תמיד לתפקד על פי אופיה, כלומר להיות מלאה אהבה ונכונות להועיל לבני אדם, גם אם אלה עוינים אותה. ערב אחר ערב התהלכנו עצובים ברחובות העיר, והתפללנו בשקט שאלוהים יברך את עבודתנו בבית העלמין".

מחשדנות לתחושת מרפא

מתוך: kedem-auctions.com

יחסם של היהודים כלפי ועד הפעולה השתנה במהלך השנים. אם בתחילת שנות פעילות הוועד אי שם בשנות ה-70 הקהילות היהודיות נהגו חשדנות כלפי הנוצרים הפוקדים את בתי העלמין היהודיים, הרי שבשנים האחרונות הקהילות היהודיות מאפשרות לוועד יותר ויותר גישה לבתי העלמין ואף מזמינות אותו לשפץ את הקברים. שילוב של אמון נרכש ושל היעלמם של אלו שחוו באופן ישיר אנטישמיות אגרסיבית הוא כנראה הסיבה לשינוי במדיניות הקהילות היהודיות. "בקהילה היהודית גדל ומתחזק האמון באיכות עבודתנו וגם במניעים שלנו. אין לנו מניעים נסתרים ולא מטרה נעלית אחרת חוץ ממה שאנחנו מכריזים: הפחתת הכאב, הסבל והמרירות עד כמה שניתן, עידוד ונחמה וניסיון לבנות גשר שיקשר בין היהודים לנוצרים".

לסיבנרדי יש דוגמאות למכביר ונדמה כי הוא שומר אותן קרוב ללבו. "אישה יהודיה במאסטריכט (הולנד) אמרה לי בעת ששיפצנו שם שעד שלא שיפצנו את בית העלמין היא לא רצתה להיקבר בו בגלל הבלגן האיום שבו. 'לאחר ביקורכם', אמרה, 'החלטתי שאני רוצה להיקבר בבית העלמין הזה'. גם בדן הלדר אמר לי יהודי שבא לראות אותנו משפצים קברים כי אוחזת בו התרגשות שלא תיאמן והוא חושב שצריך לפרסם את זה בכל העיתונים".

פעילותם של סיברנדי וחבריו נדרשה אף בבית העלמין הגדול בעולם, אושוויץ. הוא מספר כי בעזרת שיתוף פעולה עם ארגונים גרמניים הוא וחבריו ניכשו עשבים שגדלו במשך הזמן, וטשטשו את תוואי השבילים בחלקו הקדמי של המחנה. סיברנדי מדבר על ההשלכות התרפויטיות שחוללה פעילותם. "ניגש אלינו יהודי אמריקני שישב שם לפני כחמישים שנה כאסיר. הוא סיפר לנו כי כילד הוא התחבא בתוך חבית לאיסוף צואה במחנה, בגלל שאף אחד לא חיפש שם. עד למפגש איתכם, אמר לנו האסיר, לא הייתי מסוגל לדבר על כך עם אף אחד. אבל כאשר אני רואה אתכם עובדים כאן, אתם מביאים החלמה ומרפא לי ולנפשי".

אחת המחלוקות העיקריות בקרב הקהילה היהודית הייתה כאשר ועד הפעולה הוזמן על ידי הקהילה היהודית בליסבון (פורטוגל) לשפץ את הקברים. כאשר הגיעו סיברנדי וחבריו התגלעה מחלוקת בין היהודים בקהילה ולבסוף הוסכם כי ועד הפעולה יוכל לנכש את העשבים מסביב לקברים ולנקות את הפסולת באזור. פעולות השיפוץ והנסיעות, למי שתהה, ממומנות באופן בלעדי מכיסם של המתנדבים ולא מן הקהילות היהודיות. עד היום הספיקו סיברנדי וחבריו לשפץ קברים באוקראינה, פולין והולנד ולפקוד מקומות רבים שבהם חוו היהודים סבל.

קל יותר לנקוט עמדה מוסרית ביחס למעשים שכבר הוגדרו כ"פשע" בעבר מאשר להתייחס להווה שבו נדרשת הכרעה מוסרית. בהולנד, מדינתו של סיברנדי, אפשר לראות את הדילמה בשאלה כיצד ראוי להתייחס לקהילות המוסלמיות ההולכות וגדלות במספרן. האם יש לראות בהן איום או אולי סממן בלתי מזיק של רב תרבותיות.

סיברנדי: "אנחנו מקבלים את המוסלמים ודתם בהולנד, אבל בתנאי שלא יזרעו אימה וטרור. יש לנו שיתוף פעולה עם מנהיגים מוסלמים, הטובים שבהם שבוודאי לא עושים בעיות". למרות זאת, הוא מודה בחצי פה: "באסלאם ישנם יסודות יותר בעיתיים של שנאת היריב מאשר בדת הנוצרית או היהודית".

אמונה מקראית וזיכרון

הדתיות של סיברנדי מהווה מוטיבציה משמעותית למעשיו. כאוונגליסט נוצרי (אחד הזרמים הנוצריים הגדולים בהולנד) הוא מרבה לצטט מן התנ"ך. מוטיב הכפרה אצלו מעוגן ביחסו של דוד המלך לגבעונים, לאחר ששאול הרג בהם. "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים, מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר, וּבָרְכוּ אֶת-נַחֲלַת ה'" – "כשם שדוד ניסה לכפר על מעשי שאול, גם אנחנו מבקשים סליחה ומחילה, אם כי אנחנו יודעים שפשעי הנצרות ליהדות כה גדולים עד שספק אם הסליחה תתקבל אי פעם".

גם האמונה באלוהים זוכה לביטוי מרכזי אצלו. בספרו הוא כותב כי בעת שיפוץ בבית העלמין היהודי שבקופוורדן (הולנד), החלו ענני גשם שחורים לכסות את השמים. מתוך תום של אמונה דתית מוחלטת וזיקה ישירה לאל, החליטה הקבוצה כי הם יתחלקו לשתי קבוצות, אחת תהיה מופקדת על התפילה שלא ירד גשם בעת העבודה, בעוד הקבוצה השנייה תהיה עסוקה בשיפוץ הקברים. את אופן ההתנהלות של חלוקה לשניים הם למדו מנחמיה, שבעת שיפוץ חומות ירושלים חילק את העובדים לשני מחנות: "וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה, וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים". הגשם אכן לא ירד כל זמן שיפוץ הקברים.

סיברנדי נזהר מלהזכיר מפורשות שמטרת וועד הפעולה היא להביא לפיוס נוצרי-יהודי. הוא סבור שאלפי שנים של איבה נוצרית כלפי היהודים לא מאפשרות את מחיקת "חטאי הנוצרים" באופן גורף. הוא רואה בוועד הפעולה שבראשותו "מסמרים של הגשר שאולי יהדקו את שלביו בעתיד, גשר שאני מקווה שאולי אי פעם יביא לפיוס בינינו. למרות שכיום אין יהודים רבים באירופה וממדי הפיוס מוגבלים יחסית בגלל המרחק הגיאוגרפי, הרי שדמעות היהודים ובכיים נוכח הסבל שגרמנו להם בעבר יגיעו אלינו מישראל. גם המורשת התרבותית המשותפת לנו וליהודים, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנ"ך, היא חוצת גבולות". הוא מדבר על כך שמעבר לרצון בפיוס, הרי שיש גם דאגה לעתידה של הנצרות. "אחד המכשולים הגדולים לחיים רוחניים משגשגים של הכנסייה בעת הזו באירופה קשור לאי רצונה להכיר ולהודות באשמתה כנגד היהודים".

בשלב זה החלק הרשמי של הראיון נגמר. אני מתיישב בצורה נינוחה יותר על הספה ומפטפט עם השניים. הם שואלים אותי "האם אני צבר". חייכתי חיוך ציני במקצת והסברתי להם כי כבר שנים ארוכות לא משתמשים במושג זה כדי לתאר את ילידי הארץ. ייתכן, כך אני מהרהר לאחר הפגישה, כי חלק מן הגויים ניחנים בזיכרון היסטורי ארוך משלנו. שיפוץ התוואי באושוויץ או שימוש במושג הנושן "צבר" לימדו אותי שיעור חשוב על הזמן הלוקח לזיכרון היסטורי להתעצב או להימחק.

 ————————————————————————————————

חבריי הצדיקים

החשדנות היהודית שהפכה לאמון מוחלט. 'הסכמת' הרבנים

"מי הם המתנדבים בוועד הפעולה לתחזוקה של בתי העלמין היהודיים, בהנהגתו מעוררת ההשראה של קייס סיברנדי?

בעיניי הם הצדיקים מבין הגויים. הם מביטים בהזדהות לעבר ההיסטוריה היהודית, כואבים את מאות השנים של רדיפות היהודים. רדיפות שיצרה הכנסייה הנוצרית ברחבי העולם, ורדיפות שלא יזמה אך עברה עליהן בשתיקה.

חברי הקהילה היו רוצים לשנות את ההיסטוריה, אך יודעים הם שאין באפשרותם לשנות את העבר ולכפר על העוול שנגרם. הם מלאים כאב ובושה משום שהנצרות מטיפה בקול רם לאהבת הזולת, אך בעת ובעונה אחת נוקטת עמדה עוינת ליהודים.

סיברנדי וחברי הוועד שלו מזדהים עם הסבל האיום שנגרם ליהודים. הם מבינים שהתנצלות בלבד תהיה חסרת משמעות. למען האמת עבודתם עוררה בי בהתחלה חשד. שאלתי את עצמי: 'מה הם רוצים? אולי כוונתם שנתנצר?'. היום הם חבריי. כעת אני יודע שבמקרה ששנאת היהודים שוב תגיע לממדים עצומים, אוכל להסתתר בביתם.

בהוקרה רבה.

הרב בנימין יאקאבס, יו"ר ועד הרבנים, חבר מועצת רבני אירופה"

(מתוך טקסט הגב לספר "לגשר על הפער")

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: