להתרומם ממחלת הנפש שיש לי / ליטל קפלן

 

יותר ויותר אנשים הסובלים ממצוקות נפשיות מוצאים דרך התמודדות דווקא באמצעות כתיבת שירה. שיחה עם שני משוררים אמיצים שלא מפחדים לדבר ולכתוב על ההתמודדות היומיומית שלהם 

 

ליאור שיר

שירה היא סוג של תרופה. ולאו דווקא כי היא מעניקה מרפא או מקדמת החלמה. שירה, כשהיא טובה, מסוגלת לארוז עבור הקורא באריזות קטנות ומדויקות את התחושות הכי סוערות, מכאיבות, מרגשות או מרירות ולתמצת אותן לכדי קפסולות של מילים שחורות, כאלה שהקורא יכול לבלוע. אלא שבולעי שירים ותיקים יודעים לספר שזמן מה לאחר שהגלולה מחליקה בגרון של הנפש, האריזה הדקה נמסה במיצים של הלב והתחושה הארוזה במילים כמו משתחררת מחדש, מתפזרת בגוף ומציפה את מערכת הדם. תרופות ושירים הם עניין מסוכן.

ליאור שיר, משוררת המתמודדת עם הפרעת נפש, בולעת גלולות מרות והופכת אותן לשירה כבר קרוב לעשרים שנה. ספרה 'המתאהבת המהירה', שיצא לפני כשנתיים בהוצאת גוונים, הוא ניסיון לזקק תחושות ולתת קול למה שהיא מגדירה כ'דיבור הפנימי' שלה. נדמה שלהדביק לספרה של שיר קלישאה כגון  'נותן הצצה אל חייה של פגועת נפש' יהיה חטא לשירתה. אלא אם כן נגדיר הצצה כפגיעת ברק או מגע עמוק ותחת הקטגוריה 'פגועי נפש' נכליל את כל מי שיש לו נפש, ושחש מדי פעם כאב.

ספרה של שיר הוא אחד מתוך עשרות ספרי שירה ופרוזה של מתמודדים ובני משפחותיהם שיצאו לאור בשנים האחרונות. כשאני תוהה בפניה על פשר התופעה, שיר חושבת לרגע ועונה תשובה פשוטה וחדה: "חשבתי על זה שאם יש לך בעיה בנפש זה סימן שיש לך נפש. הנפש צועקת. יש מין בערה פנימית כזו. מאוד טבעי שתרצה להתבטא ולהשקיט את הסערה הפנימית הזו, ואמנות זה ביטוי. עבודה בהיי-טק לעומת זאת זה לא כל כך ביטוי", היא אומרת בחיוך שובב.

לומדת איך להתמודד

"בכדי להתגבר על הכאב/ צריך כוח/ בכדי לחוש אותו/ צריך אומץ לב".

שיר נולדה וגדלה בקריית חיים וענתה לשם פנינה פלדשטיין. לאחר שירותה הצבאי עזבה את בית ההורים ועברה לגור בירושלים, שם למדה דפוס ב'מכללת הדסה'. בהמשך החלה ללמוד תיאטרון והתאהבה בתיאטרון היפני ובמרצה של הקורס. 'המתאהבת המהירה' פיתחה אובססיביות כלפי המרצה, עניין שבעתיד יתברר כסימן הראשון להתפרצות מחלתה. בשנה העוקבת מצבה של שיר התדרדר והיא החלה לחוש רדופה. "חשבתי שכולם מחטטים לי בשירים". בגיל עשרים וחמש אובחנה כסובלת מהפרעה סכיזו-אפקטיבית (מעין הפרעה דו קוטבית עם אלמנטיים פרנואידים). "חייתי במשך חמש שנים מחוץ לבית וכשחליתי חזרתי לגור אצל ההורים. זה היה נורא. קיבלתי תרופות שהשמנתי מהן המון. פתאום כל החיים שלי התמוטטו". מאז ועד היום מגלה שיר איך חיים עם המחלה. "אני חוגגת השנה עשרים שנה", היא אומרת בציניות, "וכל הזמן לומדת איך להתמודד".

מפגש ראשוני עם שיר לא מסגיר מה הוא הדבר הזה שאיתו היא צריכה 'להתמודד'. שיר לא מתאימה לשום טייפ-קאסט סטיגמתי שיש לכם בראש למי שסובלת מהפרעה נפשית. היא קורנת, רהוטה, חייכנית, מתנסחת בבהירות ומתארת את תחושותיה במורכבות אין קץ. כמובן שכל זה לא מונע מהמחלה לגבות את מחירה. הכדורים שלוקחת שיר בעשרים השנים האחרונות על מנת לייצב את מצבה גורמים לתופעות לוואי קשות כאלה ואחרות מחד, ומאידך לא פוטרות אותה לחלוטין מהתקפי דיכאון או מאניה. "בחרתי שלא תהיה לי משפחה. אני כרגע לא עובדת וקשה לי לשמור על רוטינת תפקוד מי יודע מי גבוהה", מפרטת שיר במילים בודדות חיים של מאבק. "אבל אני מנהלת את הבית שלי, עושה הרבה פעילות גופנית ומשתתפת בהרבה פעילויות של אנוש – חוגי מוזיקה ותיאטרון. אה, וכמעט שכחתי- אני יוצרת – כותבת ומציירת".

היא כותבת בעיקר כשהיא כואבת, על "מצבים נפשיים מכל מיני גוונים. אהבה, וכמיהה לשיחה, לדיבור". מתחת לפוך מחכה לה מחברת שירים ועט. המחברת היא גלגל ההצלה שלה. המאהב הסודי. כשאני שואלת אם ה'טרייד אין' שווה – סבל בתמורה ליצירה, היא מחייכת ומספרת שבאופן פרדוקסלי, מאז שיצא הספר לפני שנתיים היא פחות סובלת, ובהתאמה גם קצת פחות כותבת. "קיבלתי המון חיזוקים כתוצאה מפרסום הספר. הרגשתי שהיקום כמו מכיל אותי. שיש מקום לדיבור שלי בעולם. זו חוויה מדהימה. אז באמת אני מוצאת את עצמי פחות קורסת למיטה ולכתיבה. למזלי יש לי ערוצים אחרים – אני מציירת, מנגנת ואוהבת לשיר. יש גם קבוצה של תיאטרון פלייבק ב'אנוש טבעון'. זו גם יצירה, אבל יצירה בקבוצה. הכתיבה מתאימה יותר לבדידות".

אין מחיצה

הבדידות הזו שעליה מדברת שיר ניבטת כמעט מכל עמוד בספר. בדידות שאינה אובייקטיבית בהכרח, אלא פנימית, גרעינית. בשיריה היא משתפת את הקורא באותה לבדיות חריפה: "אני אדם כמו עובר בצנצנת/ לא מתפתח יותר../עובר נשכח בשום מעבדה/ בשום בית ספר לרפואה". מספרת על התשישות הגדולה: "עייפות החומר שבי… המנסה לרצות, הנלחם פסיכולוגית על זכותו לחיות", על תחושת החידלון והמוות הנפשי: "..האם הקופאית המתה בעיניה/ קוראת את המוות הנשקף מעיני/ כמו שאני קוראת את שלה?". אבל היא גם מתארת בעדינות נדירה את ההתמודדות עם הכאב: "…לאכול את הסבל בכפיות של שמש", ומסוגלת גם לצחוק באירוניה על המצב: "שככה יהיה לי טוב כמה שהיה לי רע… חצי ממה שהיה לי רע/ שככה יהיה לי טוב".

'המתאהבת המהירה' רווי בשירים כואבים וחשופים, אבל כאלה שאינם נופלים בפח הפורנוגרפיה הרגשית. בין עשרות השירים מסתתר שיר קטן בשם 'הכול פעור', שמתמצת את חווית הקורא שהיא בעצם שיקוף של החוויה הקיומית של המשוררת המתמודדת:

קווי פעורים/ וקרביי פעורים/ חיי פעורים/ ושמחתי פעורה/ וכך, כשהכול פעור,/ יכול כל דבר מבחוץ/ לפעור את עצמו עליי/ כשכל הפעור בי/ יפרפר אל תוך סופו.

"חיים פעורים הם חיים בתחושה כאילו אין מחיצה ביני לבין החוץ", מנסה שיר להסביר. "אם אני רואה מישהו שסובל אני סופגת את הסבל שלו אליי. אם אני שומעת מכונית נוסעת היא כאילו נוסעת לי בראש. אין עור, ככה אומרים הפסיכולוגים. אין חציצה. מין רגישות כזו שלא מאפשרת הגנה". אני מהרהרת ב'שימושיות' הלירית של המגע המכאיב והבלתי-אמצעי-מדי של שיר עם המציאות שסביבה ושיר מסכימה. "יש לי תחושה שאני חווה את מה שאחרים חווים ואז זה יוצא בשירים", היא אומרת. "אני מכירה מתוך הזדהות המון חוויות אנושיות. אם אני משוחחת עם אנשים, אני מתחברת אליהם כמעט ברמה הפיזית. כשאני מדברת עם מישהו עייף אני יכולה להיות עייפה. אני סופגת את ההוויה. כמשוררת זה נותן לי עושר של חוויות. עולם רגשי נרחב. אבל האמת היא שלפעמים זה יכול להיות גם מבהיל. כשאני כותבת אז הכתיבה היא כמו מראה שמראה לי איפה אני נמצאת מבחינת הרגשות. היו פעמים שהגעתי לקצוות רגשיים כאלה שאמרתי פה אני לא כותבת יותר".

אני מבקשת משיר להקריא לי שיר שנכתב במצב קצה שכזה. היא מקריאה לי את השיר 'מבט אטום', המתאר אישה שמביטה על העולם בעייפות ומכריזה: "שהם יתאמצו, שיקומו, שיעשו… אני לא במשחק הזה, אני במשחק שלי". כששיר הוגה את המילים בקול עדין ומדויק וכמו ממחיזה את חוסר המשמעות שאופף את השיר, דוק של דמעות ממלא את עיניי ואני מהנהנת בהתרגשות, נזכרת ברגעי תשישות פרטיים. שיר מופתעת מאוד מהיכולת שלי להכיר את התחושה ושואלת בפליאה – 'מה, את באמת באמת מזדהה?'.

ופה אולי טמון סוד שירתה של שיר. סוד שיריה של אישה המתמודדת עם 'מחלה'. החוויות והתחושות המתוארות בספר הן קיצוניות רק לכאורה. מעבר לאפשרות החשובה להכיר כצופים מבחוץ את התמודדויותיה של נפש 'פגועה', הכתיבה של שיר מציעה משהו הרבה יותר אישי לקורא הממוצע. שיר הסובלת מהפרעה סכיזו-אפקטיבית היא, בשורה התחתונה, משוררת אמיצה שמעִזה לתאר את החוויות האנושיות הכמוסות ביותר, אלה שנכתבות בעט או בדמעות מתחת לפוך שלה, שלי ושלך. במובן מסוים 'מחלת הנפש' שלה נותנת לה מעין פריבילגיה לא רשמית לומר את הכואב והמחתך והשורף. היא מאירה את המקומות החשוכים שלה ונותנת לגיטימציה לקוראים לגלות אותם בעצמם.

לומר משוגעת

"אני מרגישה שמאז התפרצות המחלה אני במסע של עשרים שנה לתוך הנפש. זו אוניברסיטה, לגמרי. בית ספר מאוד מקיף של חוויות פנימיות", מסכמת שיר. "אני לא נמצאת במסגרת עבודה, המשפחה שלי לא כל כך קוראת את השירים שלי, כך שבעצם, ברגע שחליתי קיבלתי פריבילגיה להתפנות לעולם הפנימי שלי. אני כבר לא במרוץ של כולם. בהתחלה זה נראה כמו האסון הכי גרוע שהיה יכול לקרות לי. בדיעבד, כמתבוננת עשרים שנה אחר-כך, אני מבינה שבהחלט יש לי זכות".

אני משתייכת/ למגזר האוכלוסייה/ בעלת הצרכים המיוחדים/ היום כבר לא פוליטקלי-קורקט/ לומר משוגעת/ חבל/  כי פעם זה היה נשמע/ בוטה, מכה, מטלטל, / עכשיו/ כבעלת צרכים מיוחדים/ אני צורכת מצרכים/ רשימות לסופרמרקט/ 3 חלב/ 2 לחם קל/ רציתי לכתוב/ שיר.

השיר הזה הוא אחד מהשירים היחידים בספר ש'מסגירים' את הסטטוס הבריאותי של שיר באופן מובהק. אם רצתה, היתה יכולה להיות פשוט 'משוררת', בלי הכותרת הנוספת שמשתרכת אחריה ומכניסה אותה לרובריקה מסוימת מאוד. אלא ששיר חשה מחויבות ושליחות בהשמעת קולם של נפגעי הנפש. "קיימת המון בושה בקרב מי שחווה את הדברים האלה. אנשים מסתתרים. למזלי יש לי כושר התבטאות טוב. אני מרגישה שאני יכולה להיות פה לאנשים אחרים שיותר קשה להם להתבטא אבל חווים חוויות דומות. הייתי רוצה למנף את כושר הביטוי שלי גם כדי לעזור לאחרים. החלום שלי זה להיות מרפא באמנות. אם יש מישהו שיוכל ללכת בגו זקוף בעקבות כך שאחשוף את עצמי, אז זה שווה את זה".

דימוי ה'משוגע' השתנה במהלך ההיסטוריה אבל נדמה שגם בימינו להיות 'משוגע' זה בוטה ומכה ומטלטל, בדיוק כמו שכותבת שיר בשירה 'צרכים מיוחדים'. מטלטל מדי את האנשים ה'רגילים', שיודעים להתמודד רק עם בעיות 'רגילות'. "אני לא יכולה להגיד לשכנה 'יש לי התקף פסיכוטי' כמו שאולי אני אגיד לה כשיש לי כאב ראש", אומרת שיר בחדות, "אם כואב הגב יותר קל לשוחח על זה בשיחת חולין מאשר להגיד – 'חשבתי שאתם צוחקים עליי'. לפני שנה בערך התעקמה לי כף הרגל וראיתי מה זה להיות עם נכות פיזית, כמה שזה הרבה יותר קל. אמא שלי אירחה אותי בבית, חברות הקיפו אותי, והייתה המון תמיכה. לעומת זאת, כשהייתי אומרת שאני בדיכאון ומתחילה לבכות לידם, הייתה חוסר יכולת בכלל להתמודד".

גם אני לוקחת תרופות

הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו מדבר בספרו 'תולדות השיגעון' על האחרות הבלתי נסבלת של 'חולה הנפש' ועל הצורך של חברות עבר לעשות מיסטיפיקציה של האחר-האחר-הזה. סיפור שמספרת לי שיר מגלה שמנגנון ההגנה המיושן הזה אינו נחלת העבר."לקחתי חלק בסדנת כתיבה, והייתי מאוד חשופה שם בנוגע למחלה. מישהו התחיל לשאול אותי מה קורה עם הנשמה של אנשים עם מחלת נפש אחרי שהם מתים. זה עשה לי לא טוב. רציתי לבוא אליו עם סידור ולהקריא: 'נשמה שנתת בי טהורה היא', אבל לא היו לי כוחות. לא יודעת אם הוא עשה את זה מכוונה רעה אבל מאוד נפגעתי. מעצם המחשבה שהנשמה שלי חולה. אני גם לא אוהבת את המושג 'מחלת נפש' – זו מילה צורמנית. מצד שני אני גם לא מתה על המילה 'מתמודדים'. זו מילה מכובסת ומי שלא בקליקה לא מבין.

"אנשים מפחדים לשאול על מצבך ותחושותיך ישירות", היא אומרת בכאב. "יותר קל לדבר על מישהו מאחורי הגב מאשר לדבר איתו על עצמו. אני זוכרת כשהייתי ילדה ודיברו על אנשים 'משוגעים' תמיד היה נראה לי 'וואו, מה זה הדבר המשונה הזה'. זה מאוד מסקרן ומסתורי ואולי לכן יש נטייה לרכל על אנשים – 'היא הייתה מאושפזת', 'היא לוקחת כדורים'. אבל לשאול אותי מה עובר עליי? זה לא כל כך קורה". אני תוהה אם אולי ספר השירה הוא הדרך שלה לספר מה עובר עליה לכל מי שרק מוכן לשמוע, לענות על שאלות שלא נשאלה. היא מחייכת חיוך קטן ומהנהנת בהסכמה.

 "שנים יש לי בדמיון מעין פוסטר חוצות כזה שאני מצטלמת בו מחייכת וכתוב 'גם אני לוקחת תרופות פסיכיאטריות'. זה מסר – תתמודדו עם איך שאני נראית. מה אתם חושבים על איך שאני צריכה להיראות? מה אתם חושבים על איך שאני צריכה לחיות? מה אתם חושבים על אנשים שלוקחים תרופות?"

החלמה, לא הבראה

ניר לוי

שיריי הם מגילה מיוצאת/ אליכם שוק יפות ובריאים/ נמסר אליכם ביתר שאת/ קן צרות ביד של עשירים.

גם ניר לוי (33), משורר ירושלמי שמשתמש בשם העט 'נהיר ליבי' ומתמודד עם מחלת הסכיזופרניה, נושא עמו את תחושת השליחות שמתארת שיר, אך דרכו שונה מאוד מזו שלה. ההבדל ניכר בעיקר בכתיבה. בשונה משיריה של שיר, המתארים חוויות אנושיות שלרוב אינן מתויגות כחוויית מחלה, לוי כותב באופן ברור וישיר על חוויותיו כחולה המאושפז במחלקה סגורה ועל התמודדות סיזיפית, קורעת לב, עם אובדן העצמי כפי שהיה לפני המחלה. בספרו שזכה לשם המפורש "מחולהנפש – שירים ממחלקה סגורה' חורז לוי חרוזים ומשבץ משחקי מילים רבים בשירים שחלק ניכר מהם פונים אל גוף שני רבים, אל ציבור 'אתם' עלום שמגלם בשיריו של לוי את אוכלוסיית ה'בריאים'. מי שאינם מתמודדים עם מחלת נפש וממשיכים לחיות את חייהם כרגיל.

"לא יודע למה כתבתי את זה ככה. אולי בשביל לנתץ את הסטיגמה שחולה סכיזופרניה לא מבין מה קורה סביבו, וההתנהגות שלו היא לא נורמלית'", אומר לוי ולוגם עוד לגימה מהקפה. "כשאני מציג את עצמי אני אומר– אני בן 33, חולה סכיזופרניה, חוטא בכתיבת שירים, כי חשוב לי לנפץ את הסטיגמה שחולי סכיזופרניה הם מנותקים מהמציאות. שמעתי מישהו שאמר בשביל לנתץ את הסטיגמה אתה צריך לשאת אותה על עצמך. זה מה שאני מרגיש. לא מספיק להגיד 'חולי סכיזופרניה הם..', אלא צריך ממש להראות שאני חולה סכיזופרניה ואני מחובר למציאות".

המחלה התפרצה אל חייו של לוי, גבר מרשים וגבוה עם עגיל באוזן וקול רדיופוני, כשהיה קצין מודיעין בחטמ"ר שומרון במהלך אינתיפאדת אל אקצה. "זה מעין דאוס אקס מכינה – משהו חיצוני שנכפה עליך ומסיט את כל העלילה של חייך", הוא אומר וממשיך לספר שהמחלה לא התפרצה בבת אחת, אלא קדמה לה התדרדרות פסיכוטית. "הייתי הולך בקווים ישרים, חשבתי שאני נביא, שטפתי ידיים באופן אובססיבי". לבסוף השתחרר על פרופיל עשרים ואחת ובהמשך אושפז במחלקה סגורה. מאז ועד היום הוא מתמודד עם המחלה ועם ההשפעות החריפות של התרופות האנטי-פסיכוטיות שגורמות בין היתר לקשיי ריכוז ניכרים ולקטיעות בחוט המחשבה. "יש מושג של החלמה מהמחלה, שהוא שונה מהבראה. זה לא שהמחלה נגמרת מתישהו ואתה חוזר ליכולות שהיו לך, לומד באוניברסיטה והכול ורוד, אלא שאתה מוצא פשר חדש לחיים שלך תוך כדי התמודדות עם המחלה. כשא-לוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון. אתה מוצא איזשהו צוהר שנשאר פתוח ודרכו אתה מבטא את עצמך. לי למשל נפתח צוהר של כתיבת שירים ושירה ווקלית".

הוא התחיל לכתוב עוד כנער. בצבא היה עסוק מדי, אבל כשהתחיל מצבו הנפשי להתדרדר הציעה לו אמו שיכתוב כדי לתת דרור לתחושותיו. גם אחרי התפרצות המחלה המשיך לכתוב, וכך גם עשה כשהיה נעול בתוככי המחלקה הסגורה. לוי תיאר את כל מה שקרה סביבו – את ההמתנה בתור הארוך לדלפק התרופות, את השעמום ששורר במחלקה, את הסיגריה היומית שהופכת משאת נפשם של החולים וגם את הקשירות למיטה של מי שמתפרע ואת תחושת הייאוש המכלה. "כתיבת שירים כרוכה בריכוז לטווח קצר, ולכן היא אפשרית לי ומתאימה", מסביר לוי. "אם הייתי צריך לכתוב רומן אני מניח שלא ממש הייתה עלילה, אבל שירים אני יכול. כתיבה זה דבר שאני עושה בצורה פחות או יותר טובה. אין לי כלי ביטוי אחר יותר טוב להביע את עצמי".

מחלה כמו סוכרת

לפני מספר שנים עובַּד ספר השירים של לוי למופע שבו שני שחקנים (יהויכין פרידלנדר וניר וינשטיין) מקריאים את השירים המלווים גם במוזיקה מקורית (נועם הלפר). המופע הועלה לראשונה בפסטיבל "קולה של מילה" במעבדה בירושלים ובהמשך עלה גם בתיאטרון גבעתיים ובבתי קפה בעיר הקודש. החשיפה העצמית של לוי במסעו כיוצר וכמתמודד עם מחלת נפש לא תמיד קלה לעיכול לסביבה, אך לוי אומר בשעשוע שלפעמים שם התואר המאיים דווקא מחלץ אותו מצרות, כמו דוד המלך שניצל בזכות 'רוח השטות' שנכנסה בו, אחרי ששאל את הקב"ה מדוע ברא שיגעון בעולם.

גם במעגלים קרובים יותר, בחיק משפחתו, נתקל לוי בקשיים בשל הבחירה שלו 'לחשוף' את מחלתו באופן פומבי. "אני לא יודע אם קרובי משפחה שלי יודעים. זה הקטע הכי מטורף שיש. נראה לי שכל העולם יודע מזה, אבל לקרובי משפחה שלי אף אחד לא סיפר, לפחות לא בצורה רשמית. אולי הם מבינים בין השורות, אבל מעולם לא דיברתי איתם על זה. זה מין פרדוקס כזה. זה קטע שהוא קצת עצוב לי, שעם המשפחה שלי אני נכנע לתכתיבים החברתיים שלפיהם מחלות נפש צריך להסתיר, בעוד אני בפועל דוגל בזה שסכיזופרניה זה כמו סוכרת. זו מחלה כרונית שמתרחשת מחסך בחומר מסוים או הפרזה. כשלמישהו יש ירידת סוכר, הוא רועד וקופץ, והוא היפר. ככה זה גם סכיזופרניה. כשיש לך התקף אתה מתנהג מוזר. בגלל שזה כרוך בהתנהגויות ומחשבות מוזרות יש לזה סטיגמה של מחלה שאינה ככל המחלות, אבל בפועל זה באמת כמו סוכרת. זו מחלה כרונית שצריך לקחת תרופות ולהתמודד איתה. אולי בגלל שכיום כל רוצח טוען לאי-שפיות תויגה המחלה כמסוכנת ומאיימת".

 טבעת על האצבע

מחסור באישה זה כמה אחוז? / טירוף הוא שהביאני לכאן, אחוז-נכות ולתהות/ כמה אחוזים באין אהבה?/ והאזכה לראות ילדיי/ אחוזים/ בזרועותיי.

רבים משיריו של לוי הם מעין קינה על החיים שאבדו, על העצמי שנותץ בידיהן האכזריות של המחלה והתרופות, ועל אות הקין שמרחף מעל ומאיים להרוס כל חלקה טובה. אחד ממוקדי האובדן המרכזיים, העולה מן השירים באופן מכמיר לב, הוא אובדן הסיכוי לזוגיות ואהבה. זו גם הסיבה לכך שהייתי מופתעת מאוד ולא פחות שמחה כשהבחנתי שעל אצבעו של לוי ענודה, מנצנצת, טבעת זהב. כשאני שואלת את לוי לפשרה הוא מסביר בחיוך גדול שזו טבעת אירוסין שקיבל מבת זוגו בשש השנים האחרונות.

"בפעם האחרונה שהייתי מאושפז במחלקה סגורה, אמרתי לחברה שלי שאני רוצה להתחתן איתה. היא הביאה לי את טבעת האירוסין כדי שאני אירגע". השניים הכירו בהוסטל השיקומי 'מכון סמיט' בירושלים. "היינו יחד שנה בהוסטל ולא היה שום דבר. היא אושפזה והלכתי לבקר אותה, חשבתי שהיא מתחילה איתי והזמנתי אותה לראות איתי מונדיאל. מאז הקשר התגלגל ונהיה רציני". במופע, אם תהיתם, מציינים השחקנים כי למרות הייאוש הרומנטי שעולה מהשירים, לוי מצא חברה. "מרבית חולי הסכיזופרניה לא זוכים להקים משפחה, אם אפשר לקרוא לזוג משפחה. אולי בגלל השיפור בתרופות הסטטיסטיקה השתפרה".

הכוחות של לוי והיכולת שלו להתמודד עם המחלה הקשה, לשיר ולכתוב אף על פי ולמרות, הם אחד מהמניעים שלו להפיץ את השירה שלו. על אף שרבים מהשירים פונים כאמור החוצה, אל הקוראים הבריאים שמתוודעים דרכו אל עולמו של החולה, ניר מייעד את ספרו גם לאנשים המתמודדים בעצמם עם הפרעה נפשית. כשאני שואלת אותו מי הוא קהל היעד האולטימטיבי לספריו, הוא עונה: "אולי חולה הסכיזופרניה העתידי, בן השמונה-עשרה שעוד לא התפרצה אצלו המחלה, כדי שכשתתפרץ זה לא ייפול עליו בלי שיבין מה קורה. פתאום אתה נזרק לעולם הזה של הפסיכיאטריה וכל המילים האלה שמקיפות אותך – סכיזופרניה, שיגעון, פסיכוזה. אתה מבין שקושרים אנשים למיטה ושאתה צריך לקחת תרופות, אבל לא הרבה יותר מזה. אותי זה זרק מעולם אחד מוכר לעולם אחר, רחוק. מעולם לא ידעתי שיש דבר כזה".

אם היה כותב היום ספר המשך ל'שירים מהמחלקה הסגורה', היה אולי מספר לחולה הסכיזופרניה הצעיר שעוד לא יודע שהמחלה 'סימנה אותו', שלמרות הסבל הנוראי ולמרות הפגיעה החריפה באיכות החיים ובמהותם, דרכים חדשות עשויות להתגלות.

עובד על דיסק

"בהצגה אני מספר שיצאתי מהסרט 'נפלאות התבונה' מתייפח, כי ראיתי את ג'ון נאש זוכה בפרס נובל על משהו שהוא עשה לפני שפרצה אצלו המחלה, והרגשתי שאצלי התפרצה המחלה לפני שהספקתי לעשות משהו יוצא דופן ששווה בשבילו לחיות.

"אז מה יהיה איתי? הרגשתי שאין לי תקווה ואין לי עתיד, ממש בכיתי. היום אני הולך עם הפסוק 'ינחני במעגלי צדק למען שמו'. אני מפרש את הפסוק שהוא מוליך אותך בדרך שאתה לא יודע מה יהיה סופה, אבל בסופו של דבר זה מביא אותך לייעוד שלך אם אתה בוטח בקב"ה, או משהו כזה. המחלה באה וזרקה אותי לכיוון אחר. אני לומד פיתוח קול, אני עובד יחד עם אחי ועם חברים על דיסק עכשיו, יש אחד-עשר שירים מולחנים. עם פיתוח הקול התחלתי דרך המחלה. אילולא הייתי חולה לא הייתי מגלה שיש לי הכישרון הווקלי", הוא אומר ומדגים לי פריים קצרצר של חזנות אופראית. "ועם זאת, שואלים במדרש האם אתם רוצים את הייסורים, ועונים לא את הייסורים ולא את שכרם. אם היית שואלת אותי אם הייתי מוותר על השירה והמשוררות כדי להיות בריא, אז הייתי עושה זאת בשמחה ".

קדיש יתום: הלוואי ואתרומם/ ואתנשא ואתעלה/ ואתהלל ואשתבח/ לעילא/ ממחלת הנפש שיש לי/ בעגלא ובזמן קריב/ ואומר/ אמן.

לוי אינו בעל חזות דתית, אך מסיפוריו עולה תמונה של מי שמקיים קשר רציף למדי עם הדת. כשאני שואלת אם חזר בתשובה הוא מחייך חיוך גדול ומספר על השתלשלות הרומן שלו עם היהדות. "הייתי בגן דתי ואהבתי שם להיות חזן. בצבא שירַתִּי באוגדת איו"ש בבית אל, שם פגשתי בחור-ישיבה והיינו הולכים יחד להתפלל ביישוב. בתקופה ההיא התקרבתי לעולם המצוות, אבל כשאני חושב על זה זה גם קשור למחלה. אני זוכר שאמרתי שתפילת מנחה תיתן לי כוח מיסטי. עכשיו אני מגדיר את עצמי פוסט חוזר בתשובה". לוי מעיד על עצמו שאינו שייך לאף לסקטור דתי, הוא לא מקפיד על סממני לבוש דתיים וחי עם בת זוגו, אבל רואה עצמו חלק מקהילת בית הכנסת 'ידידיה', שם כולם מכירים את הסיפור האישי שלו. "בכל פעם שאני מבקש להיות חזן ומאפשרים לי", הוא אומר, "אני מבין, שוב, שהם לא חוששים שאני 'שוטה'".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. תודה על הכתבה, אכן נושא חשוב, שחשוב לדבר עליו ולעודד לגיטימציה אליו.

    עם זאת, בתור מי שיצא לה לחוות גם נכות נפשית וגם נכות פיזית, המשפט: "לפני שנה בערך התעקמה לי כף הרגל וראיתי מה זה להיות עם נכות פיזית, כמה שזה הרבה יותר קל" בעייתי בעיני מאוד, אם לא פשוט מעליב.

    השוואה בין נכות פיזית לבין לעקם את הרגל, משולה להשוואה בין נכות נפשית (למשל דכאון) לבין זה שלקחו לך את הסוכריה. נכות פיזית היא חוויה מורכבת, שכוללת, בנוסף לקשיים גופניים, גם יחס מזלזל ודיכוי מצד החברה. מי שיש לו/ה נכות שאפשר לראות בעין נתקל/ת לא רק בזלזול, אלא בפלישה תמידית לגבולות האישיים שלו/ה, הנחה תמידית מצד החברה שהיא לא מסוגל/ת לבצע דברים בעצמו/ה (גם אם היא עצמו/ה אומר/ת שהיא כן), הנחה שנכות פיזית מצביעה גם על חוסר הבנה או חוסר אינטליגנציה, ועוד הרבה דברים. מי שיש לו/ה נכות שא/נשים לא מסוגלים/ות להבחין בה בעין, נתקל/ת בספקות בלתי פוסקים לגבי עצם הקיום של הנכות שלו/ה, הנחה שהיא מסוגל/ת לבצע או לעשות כל דבר (גם אם היא בעצמה אומר/ת שהיא לא), האשמות בגין אנוכיות, עקשנות, דמיונות, שזה "הכל בראש שלך" וכו' כאשר היא מנסה לבקש עזרה ו/או לקבוע גבולות, ועוד דברים רבים אחרים.

    עם כל הכבוד לחשיבות הנושא (ויש כבוד), אפשר גם לבסס את הלגיטימציה של סוג נכות אחד מבלי לדרוך על סוגים אחרים.

  2. וואו! מקסים, קשה, מעורר מחשבה
    והערכה אין קץ.
    אורי

  3. יגאל בן חיים

    מרשים ביותר ,מעורר מחשבות על צדק חברתי שעדין ממתין לדורשיו יום יום.יגאל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: