האיש הגלובלי על ספת המטפל / רועי הורן

 

הרשתות החברתיות גורמות להשוואה עצמית בלתי פוסקת ולתחושת כישלון מתמיד ומשטר הפוליטיקלי-קורקט מונע שיפוט ראוי של תרבות נחותה. אבחון מרתק ופתרון מאכזב

אני, פרויקט מיתוג: אינדיבידואליות ומשמעות בעידן הגלובלי, קרלו שטרנגר; כנרת, זמורה-ביתן, 2010, 301 עמ'

השמועות אומרות שכאשר יצא לאור ספרו הקודם של קרלו שטרנגר, "אני, פרויקט עיצוב" (עם עובד תשס"ה), הכריז אחד מראשי הישיבות הציוניות הבולטות והשמרניות בארץ כי מדובר ב"מאמר הדור" החדש. לטובת מי מהקוראים שלא מצוי בז'רגון הישיבתי, פירוש הדבר שלדעת אותו רב זוהי גרסה עדכנית למאמר ידוע של הרב קוק העוסק בדיאגנוסטיקה פסיכו-רוחנית של נפש הדור החילוני הצעיר. אני מניח שלו נתקל אותו ראש ישיבה בספר שלפנינו, הוא היה מאשרר את אותה האמירה, ואולי ביתר שאת, כיוון שבעוד שספריו הקודמים של קרלו שטרנגר נמנים על ז'אנר 'המקרים הקליניים' (case studies), החיבור שלפנינו אינו מעמיד במרכזו מטופלים ספציפיים. הדור כולו שוכב על ספת הטיפולים, והמחבר מנתחו באיזמל פילוסופי-פסיכולוגי. כך, המתעניין בביקורת רחבת מבט ומעמיקת ראות בתרבות העכשווית עשוי למצוא סיפוק רב בקריאת הספר. 

לספר שלושה חלקים: חלקו הראשון מוקדש לניתוח התרבות העכשווית ולדיאגנוסטיקה פסיכו-תרבותית של בעיית הדור; חלקו השני מוקדש להצעת מבנה 'אני' אחר, השונה מן המקובל בתרבות המתוארת בחלק הקודם; וחלקו השלישי הינו מאבק באנטי-אינטלקטואליזם, אף הוא מן המאפיינים של התרבות העכשווית. שני החלקים האחרונים הינם למעשה ה'תרופה' הפסיכולוגית (החלק השני) והתרבותית (החלק השלישי) המוצעת לבעייתיות המתוארת בחלק הראשון.

שטרנגר העניק לחלק הראשון של הספר את הכותרת 'הידלדלות הרוח', כותרת שכמובן שאולה מכותרת ספרו הידוע של אלן בלום, "דלדולה של הרוח באמריקה" (עם עובד 1989). אך מי שציפה שהספר יסקור את תולדות הידלדלות הרוח בישראל ינחל אכזבה. ספר מעין זה טרם נכתב והוא ממתין לחוקר אמיץ שייטול את הכפפה. שליטתו של שטרנגר בנעשה בארץ נמוכה ודוגמאותיו הישראליות מאולצות. רוב תיאוריו (המעניינים כשלעצמם) מתייחסים לנעשה באמריקה בשני העשורים האחרונים. מובן שהנעשה בבירת התרבות העולמית חי ותוסס בארץ, ובנוסף דוגמאותיו הנקודתיות של שטרנגר הן מקרב מטופליו הישראלים, אך כתיאור מערכתי של דור ה'הומו גלובליס', כפי שהוא מכנה אותו, אין המחבר יורד לשורשיו ותולדותיו הישראליים. גם מי מהקוראים שלא רואה עצמו כ'איש העולם הגדול' ימצא עצמו מזדהה לפחות עם חלק מהדיאגנוסטיקות של בעיותיו של דור ההומו גלובליס, במיוחד בכל הנוגע לפייסבוק, ההופך את ה'עצמי' של כל אחד מאיתנו ל'פרוייקט עיצוב' המוצג לעיני הגלובוס כולו.

כאן אנו מגיעים לתורף ביקורתו של שטרנגר. בבואו לאבחן את בעיות תרבות ההומו גלובליס הוא חובש שני כובעים – כובע הפסיכולוג וכובע הפילוסוף. כפסיכולוג הוא מנסה לאבחן כיצד המטופל תופס את עצמו בעולם: "מה שמייחד את דור ההומו גלובליס הוא שהחיבור המתמיד לרשת הבידורידע הגלובלית מגדיר באופן עמוק את האופן שבו הם חווים את מקומם בעולם" (עמ' 48). שכן בעוד שלפני כמה שנים, קודם המצאת האינטרנט, האדם שתמיד הגדיר את עצמו ביחס להישגי זולתו היה עושה זאת בגבולות סביבתו הקרובה, הרי שעתה אין גבול ואין סוף להשוואות. האדם שואל את עצמו – הרבה יותר מכל תקופה בהסטוריה האנושית – כמה אני שווה. ה'אני' של האינדיבדואל הפך ל'מצרך' שוק, הנמדד כמו כל דבר בשוק: האם אני ברשימת 100 החברות המובילות או ב-100 המשפיעים או (במקרה התדיר יותר) כמה חברים רשומים יש לי בפייסבוק. המידע על מיקומי מוזן ללא הרף מן המחשב. "אותו מסך מחשב אשר מקל כל כך על העבודה היצירתית מספק גם זרם רציף של מידע על מעלליהם של אנשי העולם הגדול, מידע אשר משפיע באופן בלתי פוסק על הדימוי העצמי ועל הערך העצמי. המנגנון אשר סייע לאבותינו הקדמונים לא להיאבק עד מוות בקרב על הסטטוס, אלא להרים ידיים ולחוות תקופה קצרה של דיכאון, הופך כעת ליסודה של מגפה. בשוק הגלובלי של האני כמצרך, כל אחד מאיתנו חש עצמו מובס נוכח הישג מזהיר כלשהו ברחבי הגלובוס אינספור פעמים בכל יום" (עמ' 39), ובינינו, מי מאיתנו לא בדק אם שמו מופיע בגוגל, וכמה פעמים?… ובניסוח מוחץ: "האני מאמין של שוק האני כמצרך הפך ל'אני מדורג משמע אני קיים'" (עמ' 41).

התוצאה היא בלתי נמנעת: "הומו גלובליס רבים סובלים מחרדה קיומית מתמדת ומתחושה מתמדת של אי עמידה בניסיון לחיות חיים בעלי משמעות" (עמ' 41). שטרנגר טוען שדווקא עולם גלובלי, המציע אין סוף חברים ושבו התרבות מטפחת את פנטזיית ה'just do it' (כשם הפרסומת המוצלחת של נייקי) – כל אחד יכול להיות מייקל ג'ורדן או לפחות סופרסטאר ב'כוכב נולד' – דווקא הוא מלווה בחרדה אינסופית: "חיינו מלווים בתחושה שאנו חסרים את המרכיב החיוני של התהילה, המאפשר לבני אדם להתגבר על הפחד מפני המוות. ואף שהמין אנושי חתר מאז ומעולם לתהילה, ייתכן שזו הפעם הראשנה בהיסטוריה שבה רבים כל כך חשים שהגאולה קרובה מתמיד, אך גם כי היא נשמטת מידם שוב ושוב, אפילו אם אותה גאולה אינה אלא אחיזת עיניים" (עמ' 79).

עד כאן ביקורתו של שטרנגר תחת 'כובע הפסיכולוג', ואילו תחת כובע הפילוסוף מבכה המחבר את רידודה של תרבות ה'פוליטקלי קורקט'. זהו הצד המשלים לרידודו של ה'עצמי' שתואר לעיל: ההומו גלובליס לא רק שאינו 'מחובר לעצמו' מבחינה נפשית ונושא מבטו אל הכוכבים הפיקטיביים שעל שערי הז'ורנלים, אלא שגם לוּ היה לו דבר אינטילגנטי לומר בגנות התרבות הטיפשית הרי שנגזרת עליו שתיקה מפחד פגיעה ברגשות האחר. חלק זה היה יכול להיות יותר מושך לטעמי לו שטרנגר לא היה נועץ את חיצי ביקורתו בעיקר באנשי הדת. אף כאן שטרנגר מתגלה כמעורה בהיסטוריה ובפרטי תרבות הפוליטקלי קורקט בארה"ב ואינו נוגע בנעשה בישראל, ובמיוחד באוניברסיטאות. אולי משום שהתופעה המקבילה אצלנו לנגעי הפוליטקלי קורקט היא ה'היסטוריונים החדשים', עמיתיו לאוניברסיטה בתל אביב.

שני חלקיו האחרים של הספר מציעים 'קריאות כיוון' – האחת פסיכולוגית והשנייה תרבותית – להצלת הדור מנפילתו לבור שכרה לעצמו. במישור הפסיכולוגי, כנגד מבנה ה'עצמי' של ההומו גלובליס, המשווה ומכמת עצמו בלא הרף, מציע שטרנגר מבנה עצמי אחר. מבלי להיכנס לפרטים, המחבר סבור שנוכח המתקפה האדירה על ה'עצמי' מצד הפרסומות והרשתות החברתיות, על האדם להעמיד משנה פסיכולוגית סדורה שתעזור לו בהתמודדות קטלנית זו (ואולי פסיכולוג צמוד לכל איש מאנשי ההומו גלובליס?). כאן מתגלה, לטעמי, חולשתו הגדולה של הפסיכולוג (לעומת איש הרוח או איש החינוך), שאינו יכול, אינו יודע או אינו רוצה להציע פתרונות תרבותיים-חברתיים-חוקתיים-חינוכיים ממשיים לבעיות מעין אלו. אם אשווה את הפתרון שמציע שטרנגר לפתרון המוצע בספר אחר העוסק באותה הבעיה (הגלובליזציה), אך מזווית של פילוסוף ואיש רוח – "ביקורת התרבות החילונית" של אליעזר שבייד (מאגנס תשס"ח) – יובהר העניין מיד. לשטרנגר מפריעה בעיקר הפגיעה ב-"well being" של מטופליו – החרדה הגוברת באנשי ההומו גלובליס עקב תופעת כימות האני המתוארת לעיל. אמנם פה ושם הוא גם זועק את זעקתה של התרבות הגבוהה, שממנה הוא בא, אך בעיקר הוא כותב כפסיכולוג הנפגש עם תוצאותיה הפתולוגיות של התרבות, ופתרונו בהתאם – ברמה התוך אישית, ללא כל קריאה לשינוי של פני התרבות. שבייד, לעומתו, תוקף את התרבות הגלובלית מנקודת מוצא ערכית. הוא מזהה את היסודות ה'אליליים' שבה, ומעמיד כנגדה את הרעיון המונותאיסטי (בהופעתו המוסרית, כפי שהוא מבין אותו). כשם שהיהדות נלחמה באלילות ברמה הפיזית, כך גם שבייד מציע שידוד טוטלי של ערכי התרבות בישראל: חזרה אמיתית אל הטבע ואל חיים 'נורמליים' מחד גיסא ושיבה אל הלאומיות ואל המסורת כמקור בריאותו הנפשית של הפרט ושל הכלל מאידך גיסא. שני אלו, הטבע והלאום (על ערכיו ומטענו המסורתי), כלל לא נזכרים בספרו של שטרנגר. לדעתי הדבר מעיד לא רק על צרות עולמו של המחבר אלא על חסרון כוחה של הפסיכולוגיה בכלל, שלמרבה הצער עדיין לא השכילה לכלול אותם בארגז כליה הקליניים. עם זאת יש לומר כי פתרונותיו של שבייד אינם אלא חזרה לעולם ה'מודרני', שלצערנו אבד עליו הכלח, ועדיין לא השכלנו לנסח עמדות מערכתיות של חזרה אל הטבע והלאום עם העדכונים הנדרשים.     

חלקו השלישי של הספר מציע התמודדות עם תרבות הפוליטקלי קורקט. למרבה הצער המחבר לא מצליח להחזיק את הדיון ויותר מדי פעמים דיונו צולל מטה מטה, ואביא דוגמה אחת: "רעיונות כמו בריאתנות (התפיסה שלעולם יש בורא), אמונה במזימתם של הציונים והיהודים להשתלט על העולם, בעליונות של האדם הלבן, בחזון יוחנן ובפרסומות כמו 'just do it ' ו'מה שאתה רואה זה מה שאתה מקבל' של מקדונלדס, מצטיינים בשרידות גבוהה ביותר. כמו וירוסים, הם מתפשטים ברחבי הגלובוס ומדביקים את מוחו של הנשא שהם מייצגים" (עמ' 187-188). כמות המאמצים (הרחבים בהיקפם אך הרדודים באיכותם) ששטרנגר משקיע בחשיפת קלונה של הדת מעלה את השאלה האם הפסיכולוג הנודע לא השתחרר עדיין בעצמו מרגשות האשמה על עוזבו את הדת בגיל צעיר. אליבא דשטרנגר, כל שאלת הדת נעוצה בשאלה האם הדרוויניזם צודק או לא. היהדות כדרך חיים, ואמונה בא-להים ממקום רציונלי או ממקום נפשי בוגר ומושכל, אינן אופציה בעולמו של שטרנגר, וחבל שכך הוא בוחר להציג את הדברים.

לסיכום, לפנינו ניסיון מרשים ומעניין להתמודדות עם אחד מתחלואיה של הגלובליזציה, בתה החוקית של תרבות הפוסט-מודרניזם המתרגשת עלינו זה כמה עשורים. העובדה שניסיון זה מגיע בשילוב כוחות של הפסיכולוגיה והפילוסופיה מקרב לדעתי את הדברים לדיוקם, הן בפן הדיאגנוסטי והן בפן של פתרון הבעיה, שכן אם ישנה פינה 'קדושה' עדיין בתרבות המערבית היא חדר הטיפולים הפסיכולוגי; הכול מתחיל ונגמר בשאלה האם הדברים מתיישבים על הלב. ואכן, מה שהמחבר יודע לעשות היטב הוא לעזור לשקם את ההריסות ברמת המטופל הבודד. אלא שהניסיון הכולל לא יצלח, לדעתי. כפילוסוף, אין לשטרנגר מה לומר אל מול הפוסט-מודרניזם וממילא הדבר גם לא יחלחל בסופו של דבר לחדר הטיפולים. למעשה, ספרו ניתן להיקרא גם ככתב כניעה אל מול תרבות הכסף, עיצוב העצמי הנבוב, הראוותנות והפוליטיקלי קורקט.

תודה לפסיכולוג ד"ר ברוך כהנא על סיועו בהכנת הרשימה

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויצא תשע"ב - 747, עיון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: