בשפה אחרת / זאב שביידל (נובמבר)

 

סקירת כתבי עת מהעולם:

 בזכות או בחסד

האמונה הבסיסית האמריקנית בנוסחה שלפיה יכולת + רצון שווים הצלחה עודה שולטת ברמה, אף שיישומה הולך ונעשה קשה

מאמרו של לואיג'י זינגאלס ברבעון הניו-יורקי 'סיטי ז'ורנל' עוסק באחת מתפיסות היסוד המכוננות של ארה"ב – תפיסתה העצמית כ"ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות", או כארץ שבה האזרחים מצליחים בזכות מאמציהם (תפיסה מריטוקרטית). מאז ומעולם מקובל היה לראות את ארה"ב כמדינה שבה יכול כל אזרח להגיע לפסגה אם רק יעבוד קשה מספיק. זאת בניגוד לאירופה, שבה צלו של מעמד כלכלי או חברתי מרחף תמיד מעל אופקי ההצלחה.

המריטוקרטיה – שלטון בזכות או הצלחה הודות לכישרון ומאמץ – היא עד היום תפיסת יסוד משמעותית מאוד אצל האמריקנים. רק 40% מהם מייחסים את הצלחתם למזל יותר מאשר לעבודה הקשה, בניגוד ל-75% מהברזילאים, למשל. רוב האמריקנים גם מאמינים שכך ראוי להיות. רק שליש מהם סבורים שתפקידה של הממשלה הוא לצמצם את אי שוויון ההכנסות בקרב האזרחים – המספר הנמוך ביותר מתוך 27 מדינות המפותחות. עם זאת, מעל 70% מהאמריקנים סבורים שעל הממשלה ליצור הזדמנויות שוות להצלחה בעבור הכלל. לכן מובן שהתפיסה המריטוקרטית תעודד בראש ובראשונה את השוק החופשי כמערכת המתאימה ביותר לחלוקת התמלוגים, ואין זה פלא אפוא שארה"ב נחשבת בעיני רבים לערש הקפיטליזם.

ברם, מובן שקיים פער מסוים בין תיאוריה למעשה ולא כל מי שתומך בעקרון המריטוקרטיה מוכן גם ליישם אותו בפועל. הפקולטה לכלכלה באוניברסיטת שיקגו נתפסת כמעוז חסידי השוק החופשי, בעיקר הודות לעובדה שבה לימד הכלכלן היהודי-אמריקני הנודע מילטון פרידמן, שנחשב לתיאורטיקן מוביל בתחום כלכלת השוק החופשי. אך רוב הסטודנטים בוגרי הפקולטה ביקשו שלא לחשוף את הציונים שלהם בפני מעסיקים עתידיים ללא ידיעתם, וזאת מסיבה ברורה – הדבר יעניק יתרון עצום מראש למצטיינים ביותר. אנחנו בעד מריטוקרטיה, אלא אם כן היא לרעתנו.

דברים נוספים מונעים את יישומן של התפיסות המריטוקרטיות. כדי להצליח בעזרתה, תפיסה זו צריכה להיראות ככזו שבה מרוויחים יותר מאשר בשיטות אחרות. אחד התחומים שבהם קשה להפגין את יתרון התפיסות המריטוקרטיות הוא פוליטיקה. פוליטיקאי לעולם יעדיף את האדם שנאמן לו ולא את האדם המקצועי ביותר. תחום בעייתי אחר מהבחינה הזו הוא חברה בעלת מונופול במשק. לחברה כזו אין תחרות בשוק ולכן ההנהלה, שאין לה ממה לחשוש, תעדיף להציב בעמדות מפתח את הנאמנים לה ביותר. בשלב מסוים הפעילות העיקרית בה מתחילה להתנהל סביב בעלי תפקידים למיניהם, שרוצים לחטוף נתח שמן יותר מהעוגה. זאת לעומת חברה קטנה, שחוששת להישרדותה בשוק, ולכן חייבת להציב את האנשים הטובים ביותר, שיעשו הכול כדי שהחברה תשרוד, גם אם כל אחד מהם יקבל בסוף נתח קטן יותר. בסך הכול נראה כי רוב האמריקנים עדיין מאמינים במערכת שמתגמלת בהתאם למאמצים, אף שמשבר 2008 ערער אצל רבים את האמון הזה. במצב שבו ההצלחה שלך תלויה בעיתוי שבו מכרת את הדירה קשה להאמין במערכת מתגמלת.

בעיה נוספת היא שבשנים האחרונות נראה כי המוביליות הכלכלית של אמריקנים רבים נתקעת והם חווים קושי גדול יותר לעבור ממעמד כלכלי אחד לאחר. כך, העשירון התחתון של ההכנסות בארה"ב ירד בשנים האחרונות באחוז, למרות שההכנסה החציונית עלתה באותה תקופה בשלושה אחוזים. כלומר, העניים בארה"ב נעשים בסך הכול עניים יותר. המחבר רואה את הפתרון בהנגשה של חינוך ציבורי איכותי לכול (למשל באמצעות בתי ספר פרטיים למחצה) ובעידוד של יוזמות עסקיות קטנות ובינוניות, בניגוד לעידוד של תאגידים גדולים בלבד. ובעיקר, הוא חושב שיש לחזק את המערכת המריטוקרטית כיוון שהיא, עם כל בעיותיה, הובילה את ארה"ב לעושרה הנוכחי.

 ————————————————————————————————

ללא מחאה או מחיאה

רוח הדמוקרטיות המערביות, ואפילו התעוררות ההמונים במדינות ערב, טרם הגיעה לאחרונת הדיקטטורות באירופה

שאלה לקוראים: מנין לדעתכם לקוח החוק הבא? "אסורה כל התכנסות של אזרחים במקום ציבורי שנבחר קודם לכן, בזמן מוגדר, למטרת כל פעילות או אי-פעילות, שתוכננה קודם לכן, והינה ביטוי פומבי למחאה ציבורית או פוליטית"? לא, זו לא פסקה מ-"1984" של אורוול שפרחה מזיכרונכם. זהו חוק אמיתי שקיים בשנת 2011 במדינה אירופאית. הדיקטטורה האחרונה על יבשת אירופה – בלרוס – ניצבת במוקד כתבתו של ג'יימס קירצ'יק בדו-ירחון לענייני מדיניות החוץ האמריקנית 'וורלד אפיירס" (World Affairs).

החוק המדובר אף מיושם. לאחרונה נעצרה קבוצת אזרחים שבחרה בדרך של מחאה שקטה. הם התכנסו כקבוצה והלכו לאורך שדרה במינסק, ללא שלטים או דקלום סיסמאות, כשהם רק מוחאים כפיים או משמיעים צלצול מתוזמן במכשירים הניידים. אנשים אלו נשלחו לכלא.

בתקופה שבה משטרים דיקטטוריים במדינות ערב נופלים ורודנים מוצאים להורג או נידונים כאחרוני הפושעים, רודן בלרוס, אלכסנדר לוקשנקו, נחוש להמשיך לנהל את המדינה שהוא עומד בראשה מזה 17 שנה. לזכותו יש לציין שהוא אף אינו מנסה להעמיד פני ליברל, בשונה מכמה מרודני העולם השלישי. כאשר באפריל השנה בוצע פיגוע חבלני ברכבת התחתית של מינסק (פרובוקציה הקשורה ללוקשנקו עצמו, לדעת רבים) הוא אמר בראיון: "בא לנו כבר להקיא מכל הדמוקרטיה שיש כאן". מאז אפריל בלרוס סובלת גם ממשבר כלכלי חמור ומהיפר-אינפלציה, שעלולה להוביל לכך שבקרוב לא יתאפשר לשלם משכורות לעובדי המדינה, שמהווים 80% מכלל העובדים. העובדה הזו מקלה עוד יותר על ריסון המתנגדים הפוליטיים, אפילו ללא צורך במשטרה חשאית. קירצ'יק מראיין בכתבה פעילת אופוזיציה צעירה ומשכילה, שיום אחד דמות מסתורית הרימה טלפון למקום עבודתו של אביה ואמרה: "אם אתה רוצה להמשיך לעבוד כאן, תרסן את הבת שלך".

האופוזיציה בבלרוס נרדפת עד צוואר. עיתונאים עצמאיים ופוליטיקאים שמעִזים לאתגר את לוקשנקו נעצרים או נעלמים בנסיבות מסתוריות מזה שנים. זאת בעוד שהוא עצמו מופיע בכל מקום בליווי של בנו בן ה-6, קוסטיה, שנולד לו מחוץ לנישואין ושאותו כבר מינה רשמית ליורש. האופוזיציה הבלרוסית ממומנת על ידי גורמים שונים במערב, אך בנוסף להיותה חלשה היא גם מפוצלת בתוך עצמה לקבוצות קטנות שאינן מסוגלות להתאחד ביניהן.

קושי נוסף שמבדיל את בלרוס מרוב מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, וממדינות בריה"מ לשעבר, הוא היעדר בולט של זהות לאומית מובחנת שמהווה מקור לגאווה. בלרוסים משכילים הם דוברי רוסית ברובם. לוקשנקו כמה להתאחדות עם רוסיה, כמיהה שמתחלפת חדשות לבקרים בסכסוכים על רקע מחירי הגז הרוסי. רבים השוו אותו לסטלין, וההשוואה אמנם מתבקשת, אך לדעתו של היסטוריון השואה הנודע טימוטי סניידר, לוקשנקו דווקא מקביל מהרבה בחינות למרשל פטן הצרפתי – באידיאליזציה של המולדת, בברית המדינית הבלתי שוויונית עם שכן מזרחי חזק ובגינוי המתמיד של זרים. כל תקווה למהפך שלטוני בבלרוס נראית קלושה, על אף שלאחרונה נאות הנשיא לשחרר כמה פעילי אופוזיציה מהכלא. מחיאות כפיים, עם זאת, ממשיכות להיות אסורות. לא רק בהפגנה עצמאית, אלא אפילו בנאומים של לוקשנקו עצמו.

 ————————————————————————————————

התאגיד לשירותים טקסיים

מעמד הכנסייה, שהיה בשפל בימי התעמולה האתיאיסטית, עלה לאין שיעור בעידן הפוסט-קומוניסטי. אלא שזו מהווה קישוט ולא בסיס לרוח ולמוסר

כתב עת רוסי ותיק ואמיץ, "אוגוניוק" (להבה קטנה), מפרסם בגיליונו החדש ראיון יוצא דופן, שבמוקדו סיפור התפתחותה של הכנסייה הפרבוסלאבית ברוסיה הפוסט סובייטית ויחסי דת ומדינה באופן כללי. המרואיין אינו אתיאיסט, אלא פרופסור באקדמיה הכנסייתית של סנקט-פטרסבורג, גיאורגי מיטרופנוב. הדגשתי את העובדה הזו, מכיוון שמדובר בראיון ביקורתי ביותר כלפי הכנסייה וראוי לציין שביקורת על הכנסייה ודעות אנטי דתיות אינן דבר מקובל בתקשורת הרוסית העכשווית.

התעמולה האתיאיסטית מן התקופה הסובייטית התחלפה מסוף שנות השמונים של המאה שעברה – זמן תחילת הפרסטרויקה (הרפורמות שביצע גורבצ'וב) – בשיבה אל הכנסייה. בשנת 1988 ציינו ברוסיה אלף שנה להגעת הנצרות, ולראשונה אחרי שבעים שנה של אתיאיזם קומוניסטי כפוי נהרו המונים לכנסיות והכנסייה התחילה לשוב לדומיננטיות שלה בעולם התרבותי של הרוסים. לדעתו של מיטרופנוב, כאן טעתה הכנסייה הרוסית טעות חמורה. היא חשבה כי העם הרוסי הינו עדיין עם פרבוסלבי אדוק והוא חסר רק כמה כנסיות, מנזרים וכמרים. אך למעשה התברר שמדובר בהמון שכולו ספוג בתעמולה הסובייטית. את ההמון הזה – כלומר את הרוסי העכשווי המצוי – מצייר מיטרופנוב באור מאוד לא מחמיא. מדובר, לדעתו, באדם שהוא חסר כל צורך במערכת ערכים מחייבת מחד גיסא, אך מאידך גיסא שואף לעשות על אחרים ועל עצמו רושם שהוא שייך ומקושר למשהו הרבה יותר גדול ממנו. לסוג של משנה רעיונית סדורה שתבטיח לו שגשוג, אושר ויציבות לכל ימי חייו ובעיקר תספק לו תחושה של צדקת דרך מוחלטת.

לדעתו של מיטרופנוב, אנשים אמנם הגיעו לכנסייה כדי לעבור סוג של חוויה מרגשת, אך לא כדי לנהל אורח חיים של פרישות וקדושה במובן הנוצרי. הם מעולם לא התכוונו להיות חלק מהאגודות הכנסייתיות ואף לא ליישם בחייהם את העקרונות הבסיסיים של הדת הנוצרית בתחום שבין אדם לחברו – כאיסורים על שקר, גניבה או ניאוף. כאן נעוץ לדעתו של מיטרופנוב ההסבר לעובדה שבמקביל למספר הולך וגובר של הטובלים בכנסייה, ההידרדרות המוסרית של החברה הרוסית הולכת ומחמירה.

זה היה במהלך שנות ה-90, שנות ממשלתו של ילצין, שנצרבו בתודעה הרוסית כשנים של טלטלות קשות וחוסר גבולות בכל תחום אפשרי. ברם, מתחילת שנות ה-2000 החלה רוסיה להתייצב תחת ממשלתו של פוטין והכנסייה החזירה לעצמה את מקומה החם לצדו של הממסד. אותם אנשים שסיסמתם בעבר הייתה "אנו בונים את הקומוניזם" חזרו עכשיו באותה התלהבות על הסיסמה "אנו בונים את רוסיה הקדושה", מבלי לחשוב על תוכנה הממשי של סיסמה זו. הכנסייה הפכה מנרדפת על ידי אידיאולוגיה טוטליטרית שולטת (בעידן הסובייטי) לחלק מאותה אידיאולוגיה עצמה. לקישוט בעל גוון דתי בחגיגה הנובורישית- לאומנית של בעלי ההון והשלטון. המסחור החברתי גבר וכיום הכנסייה הפרבוסלבית היא – במילותיו של מיטרופנוב – תאגיד לסיפוק שירותים טקסיים.

כשהוא נשאל על הפתרון האפשרי, מציע מיטרופנוב חיזוק של הכנסיות המקומיות ושל יוזמות בתחום הקשר בין מנהיגי הכנסייה לקהילה, ומעורבות הולכת וגוברת של הכנסייה בשאלות הרוחניות והחברתיות העומדות על סדר היום הרוסי מתוך עמדה עצמאית. בעיקר נשמעת כאן קריאה לעצמאות רעיונית וכספית של הכנסייה, גם במחיר ויתור על חלק מהפאר, כי רק כך תוכל הכנסייה להיות גורם רוחני משמעותי ברוסיה, במקום לשמש עמוד תמיכה כאילו-רוחני למשטרם של פוטין ומדבדב.

 ————————————————————————————————

ארץ השמש שהכזיבה

עיון בביטאונים יידישאיים שיצאו לאור בראשית המאה ה-20 בארה"ב מלמד על תפיסות אינטלקטואליות רווחות שתמכו בטרור הערבי וגינו את הציונות

מאמרה של חוקרת היידיש הותיקה מהרווארד רות וייס ב-'ג'ואיש ריוויו אוף בוקס' (Jewish Review of Books ) עוסק בסוגיה מעט נשכחת – התסיסה הרוחנית בקרב האינטלקטואלים היהודים בארה"ב בתחילת המאה שעברה, כפי שזו באה לידי ביטוי בביטאוני יידיש שראו אור בארה"ב. מעבר לכך שהוא משמש מעין "ראי התקופה", הרי שפולמוס זה נראה מקביל לפולמוסים בני זמננו.

מדובר בנושא שיש מי שנמנע מלדון בו משיקולי תקינות פוליטית. החלוקה הרעיונית הדומיננטית בקרב אינטלקטואלים יהודים בארה"ב דאז, מחוץ למחנה האורתודוקסי, הייתה בין שמאל קיצוני לשמאל קיצוני עוד יותר. למעשה, המפלגה הקומוניסטית בארה"ב הושתתה בחלקה הגדול על יהודים, ולכן גם לא פלא שכאשר נחשפה פרשת ריגול אטומי לטובת ברית המועצות נמצא שעמדו מאחוריה זוג יהודים, יוליוס ואתל רוזנברג (הם נשפטו והוצאו להורג). שמם הפך לשם נרדף לאימי המלחמה הקרה ולטירוף המקרתיסטי בארה"ב (כפי שמוצג, למשל, בסדרה עטורת הפרסים "מלאכים באמריקה", שם דמות רוח הרפאים אתל רוזנברג שרה שיר ערש ביידיש). אך לשם ההגינות ההיסטורית מן הראוי להיזכר כיצד נראו באמת מרקסיסטים יהודים בארה"ב ומה הם חשבו.

ובכן, עיתון ניו יורקי בשם "פרייהייט" ראה במאורעות תרפ"ט, למשל, "התקוממות מוצדקת של הפרולטריון הערבי נגד האימפריאליזם היהודי בחסות הבריטים", והגדיל לעשות כאשר השווה את מה שהצארים עשו ליהודים למה שיהודים עושים 'כיום' (1929) לערבים! הצהרות אלו עוררו זעם וגינוי מכל קצוות הקשת הפוליטית ואף הובילו לכך שחלק מכותבי "פריהייט" פרשו ממנו והקימו עיתון חדש בשם "וואך" (שבוע). אלה אמנם נמנעו מהצהרות קיצוניות שהצדיקו את מעשי הטבח, אך דגלו בסופו של דבר  בראש ובראשונה בחינוך הקומוניסטי. אמונתם הייתה כי הוראת יידיש נצרכת לא כדי לחזק זהות יהודית ולמנוע התבוללות, חלילה, אלא כדי ללמד לנוער את משנת המהפכה הקומוניסטית. הם מחאו כפיים בהתלהבות למהפכת אוקטובר הרוסית שהעלתה את הבולשביקים לשלטון, אך התנגדו בתוקף להצהרת בלפור (שני אירועים שקרו כמעט בו ביום). בתור תומכי קומוניזם עקרוניים היה להם קושי מהותי לגנות את הטרור הערבי, שכן בולשביקים מאז ומעולם ראו בטרור אמצעי לגיטימי במאבק נגד הבורגנות. אפילו בפוגרומים הרוסים מסוף המאה ה-19 היה מי שראה את תחילת ההתעוררות של הפרולטריון.

בנוסף, הם ראו בברית המועצות את הארץ המובטחת שבה תבוא סוף סוף על פתרונה "השאלה היהודית" הארורה. כשקמה ברוסיה הסובייטית יוזמה להקים בחבל בירוביג'אן, קרוב לגבול עם סין, מחוז יהודי אוטונומי דובר יידיש, "וואך" פרסם רשימה שאמרה: "אם נצטרך לבחור, כשסכין צמודה לגרוננו, בין הציונים ליבסקציה (יהודים בולשביקים בבריה"מ), נבחר ביבסקציה. כי הם הדור הצעיר והרואה, לעומת הציונים שהם דור המדבר וזמנם עבר". ארץ ישראל היא המדבר. בירוביג'אן היא הארץ המובטחת. זאת על אף שאנשי "וואך" נזפו באנשי היבסקציה על בחירתם לערוך את יום ההלאמה דווקא ביום הכיפורים.

מעניין לציין שבעיות כלל-אמריקניות לא כל כך עניינו את אנשי "וואך". בגיליונות שלהם אין זכר לדיון על מקומם של שחורים או אינדיאנים בארה"ב, או על קריסת המשק של השפל הגדול. החיים האמיתיים, מבחינתם, התרחשו אצלם במערכת או בברית המועצות. אלא שאז נחתו עליהם שני אסונות גדולים – השואה, וההשמדה האלימה של כל תרבות היידיש בברית המועצות, בחסות טירופו הפרנואידי של סטלין. הארץ המובטחת הכזיבה וחלק מאנשי העיתון עברו לאחר המלחמה לתל אביב ופרסמו כאן את "די גולדענע קייט".

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ו' בכסלו תשע"ב, 2.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 בדצמבר 2011, ב-בשפה אחרת / זאב שביידל, גיליון ויצא תשע"ב - 747 ותויגה ב-, , , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: