רמייה לשמה / שלום רוזנברג (לפרשת תולדות)

 

רש"ר הירש והנצי"ב מוולוז'ין שופכים אור על מניעיה של רבקה ועל השאלה האם ראוי יעקב להיענש על אותה 'עברה לשמה'

איור: מנחם הלברשטט

כבמקומות שונים בספר בראשית, גם בפרשתנו עומדים אנו נבוכים כאשר אבות ואמהות האומה מתגלים לפנינו כחוטאים או טועים. אכן, יכול היה המקרא לקשט את תולדות העבר ולהציג את אבותינו ללא כל כתם ומתום. לא כך הוא עשה, כי הוא איננו אלא ספר מאמרי המערכת של השמים, שנכתבו ביד נביאיו ובסוד עבדיו. ואכן, לא בגלל שהוא א-לוהי אבי משתדל אני לשמוע בקולו של הקב"ה, אלא בגלל שהוא א-לוהי אמת, שלימד את אבותיי ללכת בדרכיו וגאלם מטעויות וחטאים.

ואנו? כנראה שלא סיימנו עדיין את מחזור לימודינו, ואנו חייבים לחזור שוב ושוב לספסל הלימודים.

רבקה מרמה את יצחק. הייתה כאן מרמה, ודאי גניבת דעת. יעקב שיתף פעולה והסכים לשחק את התפקיד שאמו הטילה עליו. אך רבקה, מה היו כוונותיה? מה הייתה תוכניתה? כשהתרמית תתגלה, האם הברכה תהיה עדיין בעלת משמעת?

בפתרון החידה הזאת ראה רבי שמשון רפאל הירש את המפתח להבנת הפרשה. הנחת היסוד שבפירושו קרובה לגישתם של חז"ל: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד" – ובפירושו של רש"י: "לצוד ולרמות את אביו", שלא העריך נכון את התנהגותו. אולי ה"ציד" ההתנהגותי אינו אלא דרש, על כל פנים אין אנו יכולים להתעלם מהפסוקים המהווים מעין מבוא לפרשת הברכות. הכתוב מספר שם שעשו נשא לנשים שתי בנות חת שהיו "מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". הייתה בכך פגיעה בערך שיצחק הכיר וכיבד – ההתנגדות לנישואי תערובת עם בנות כנען וחת. ודאי לא ניתן לבטל את דברי עשו אחרי הפרשה: "יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי". גם את זאת רבקה ידעה, ויצחק לא.

"מה ביקשה [רבקה] להשיג באותו משחק?" תשובתו של רש"ר הירש: "עצם המשחק גופו!". רבקה רצתה להוכיח ליצחק שניתן לרמות אותו, שעשו גנב את דעתו ועליו להבין זאת. לפנינו משחק על המשחק, שדרכו הוכיחה רבקה שניתן להפוך איש תם לגיבור יודע ציד, בדיוק כמו שעשו הפך ברמאותו לתמים ושלם. מכאן ניתן להבין את החרדה שאחזה את יצחק כשעמד על התרמית. "נפתח לו גיהינום" (תנחומא תולדות יא), כי נפקחו עיניו ביחס לעשו. או אז אמר ליעקב: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

עברה לשמה

רבקה צדקה, ולמרות זאת יצחק נתן פסק דין על המעשה כאשר אמר לעשו: "בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה". מרמה! אלא שלרבקה לא הייתה ברירה אחרת. כיצד נלחמים בשקר של הפרוטוקולים של זקני ציון? על ידי האמת? הלוא נטייתם של בני האדם היא ליצור ממוצע בין הדעות שבמחלוקת: היהודים אולי לא שטניים, הם ודאי מפלצתיים. האפשרות היחידה להביא את העולם לאמת היא ליצור מיתוס נגדי: הפרוטוקולים של זקני עשו וישמעאל שהמוסד ב' גילה ופרסם, ובהם הוכח שהמלחמה בישראל היא רק אמצעי כדי להסתיר את התוכנית לכבוש את כל העולם. 

רבקה אכן השתמשה בדרך שהמסורת כינתה "עברה לשמה". כך למדנו במסכת ברכות (סג ע"א): "דרש בר קפרא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה? "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ – –  וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ" (משלי ג, ו). ִאמר רבא אפילו לדבר עברה". גם עברות יכולות לפעמים להיות דרכים! ר' נחמן בר יצחק, חברו ויורשו של רבא, ניסח זאת בשינוי מעניין (נזיר כג ע"ב): "גדולה עברה לשמה ממצווה שלא לשמה".

על בסיס דברים אלה דן הנצי"ב על מעשה רבקה ב'הרחב דבר', התוספות ל'העמק דבר' (כז, ב): "דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם היא בכלל היצירה שברא הא-להים… כדכתיב: 'יוֹצֵר אוֹר… וּבוֹרֵא רָע'. ועל כן יש בהם איזה טוב. והרי זה דומה לסם המוות… עתים שהוא סם חיים לחולה… וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול על פי הרופא ובצמצום שלא יוסיף ויסתכן"…

לאור דברים אלה מסביר הנצי"ב את דברי חז"ל המפתיעים המשווים את "שְׁנֵי גְּדָיֵי עִזִּים" שרבקה ויעקב הכינו ליצחק לשני השעירים שביום הכיפורים, "אחד מהם לה' ואחד לעזאזל. שניהם שווין במצותן אף על גב שזה לקדושה וזה להיפך… והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמומיות והרי זה עברה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה כמו מצווה עצמה".

על מה נענשים

כשלעצמי חשבתי שאכן, במצבים מסוימים חייב המאמין לעשות עברה לשמה, תוך שהוא מוכן לקבל עליו עונש. ואכן יעקב נענש בפשט ובדרש. כאשר רמאותו של לבן בליל הנישואים מתגלית, אומר לו לבן, ואולי שמה התורה את הנוסח הזה בפיו: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה". "מְקוֹמֵנוּ" איננו כ"מקומכם" שבו הצעיר תופס את מקומו של הבכור. עד כאן הפשט.

חז"ל מלמדים על עונש אחר, עונש קולקטיבי על זרע יעקב כאשר בעקבות הגזרה של המן העמלקי, מצאצאיו של עשו, יוצא מרדכי לחוצות שושן – "וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (אסתר ד, א). היה זה לדבריהם כתשלום מידה כנגד מידה על צעקת עשו המנוסחת באותו הנוסח ממש: "וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה".

עונש על עברה שהיא בעצם מצווה?!

הנצי"ב לימד אותי שתיתכן עמדה אחרת. בפירושו לשמות (לב, כז) מלמד הנצי"ב שיש תנאי חשוב בעברה לשמה, "דלהשתמש בעברה לשמה יש להיזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום". פרדוקס מופלא. מצוות "מותר" לעשות אף אם יש בעשייתן משהו שלא לשמה. "מה שאין כן עברה". היא חייבת להיות כולה "לשמה", היא דורשת אידיאליזם מוחלט: "ההנאה שמגיעה לגוף מזה בעל כורחך היא עברה". והוא מוסיף מתוך הסְּבָרָה: "יעקב לא נהנה כלל בשעה שחרד יצחק ובודאי נצטער על זה… מה שאין כן על צעקת עשו שמח בלבו. על כך נענש, שהרי גרם זה על ידי עברה של שקר ואסור ליהנות מזה". לפיכך, ברדיפת הרשע "יש להיזהר שלא ירדפנו מי שהוא שונאו ומבקש רעתו… ואם הרדיפה באה בהנאת עצמו… הוא לא יינקה". היזהרו ב'לשמה'.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב,  25.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בנובמבר 2011, ב-גיליון תולדות תשע"ב - 746 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: