קינת בנה של אמא טליבאן / יפעת ארליך

 

קולו של בנה הפרטי של האם המתעללת נשמע באמצעות עורך דינו, בספר שסגנונו המיוחד רגיש ועדין. לא כתב אשמה כולל נגד החברה החרדית, אלא צוהר לשוליה ההולכים ומקצינים

ותהי לי אמי קברי, יאיר נהוראי;  חממה ספרותית, 2011, 254 עמ' 

כשלקחתי בידי את הספר "ותהי לי אמי קברי" מאת יאיר נהוראי, חלף בי הרהור: הנה עוד עורך-דין שמנצל באופן ציני את לקוחותיו כדי לזכות בחשיפה ופרסום. אבל המפגש הראשוני עם הטקסט עצמו, הכתוב כביכול מפי ילד צעיר, בנה של 'אמא טליבאן', פוגג לחלוטין את חשדות השווא שלי. להיפך, מדובר בעורך-דין שנכנס עמוק לתוך נפש הלקוח שלו, עד שהפך למשורר.

נהוראי ייצג משפטית את בעלה ובנה של האישה המכונה אמא טליבאן, הנוהגת לכסות את כל גופה ופניה בשכבות רבות של בגדים. אישה זו, כזכור, הורשעה בהתעללות חמורה בילדה. הספר כתוב מנקודת מבטו של הבן, שאיתו שוחח נהוראי רבות וממנו למד מה התחולל בתוך ביתה של אמא טליבאן: משטר אכילה קפדני, צניעות אובססיבית, אלימות וגילוי עריות בין האח והאחות.

המילים של נהוראי מונחות זו לצד זו כמין קינה. מילים מדויקות שמצליחות בעדינות וברגישות להכניס את הקורא לתוך עולמו של ילד בן שש. הדפדוף בספר הוא גם דפדוף בשנים החולפות על הילד ההופך לנער צעיר. קיימת התאמה חד חד ערכית בין השפה ומבנה הספר לבין גילו של הילד: ככל שהילד מתבגר השורות מתארכות והטקסט עובר משירה לפרוזה ומשפה מינימליסטית לשפה עשירה יותר. אבל גם בסופו של הספר, כשהנער בן 15 ושורות הטקסט כבר ארוכות ובשלות, הן נקטעות מפעם לפעם בשורות קצרות, או אפילו במילה בודדת שנשמעת כמו נהמת כאב.

נהוראי לא נפל להרבה מאוד בורות שסיפור עסיסי כמו סיפורה של 'אמא טליבאן' מספק. הוא לא נשאב לכתוב כתב אשמה על החברה החרדית ההולכת ומקצינה, למרות שיכול היה לעשות זאת. להיפך, הוא מציג את החרדיות בדרך הוגנת ומורכבת. כך למשל, המלמדים השונים של הילד-נער מתוארים כמי שמנסיםת לאזן את חינוכה של האם הקיצונית ומבקשים מהילד שחי תחת משטר קפדני גם סתם "ליהנות מהחיים ולשמוח".

נהוראי גם לא נשאב לתאר את 'אמא טליבאן' עצמה בצורה חד ממדית. לצד הכפייתיות של האם, לניקיון, לאוכל בריא ולצניעות, מתוארת האם גם כמי שיודעת לחבק וללטף ולשיר שיר מימי ילדותה בקיבוץ, כמו למשל בטקסט הבא:

הדובים בפיג'מה רוקדים

גם להם יש ריח של שמפו

אמא רחצה גם אותם

כמוני

עם הרבה מים וסבון

מלא פעמים

שפשפה חזק חזק

את הכול

גם מאחורי האוזניים

ובפנים

ובין האצבעות

אפילו של הרגליים

עד שכל הלכלוך יצא

ואז עוד פעם

עד שנקי-נקי.

נעים

אמא ליטפה את הראש

וגם שרה נומי נומי

הירח מחייך

עם הפרצוף השמן

צהוב וכתום ואדם

וגם הדובי.

נהוראי גם לא נשאב לרגע למקום הצהוב והמציצני שסיפור של גילוי עריות יכול היה לספק. לאורך כל הספר הוא שומר על תיאור נקי ועדין שרק רומז על האסון ההולך ומתקרב. החוויות שהילד עובר מסבירות כיצד הכפייתיות של האם והאדישות של האב גרמו להתקרבותם של האח והאחות עד "שהעולם נחרב", כפי שחותם נהוראי את הספר.

"ותהי לי אמי קברי" מצליח לגעת בנימי הנפש של הקורא, ובמקביל לספק את ההסבר השכלתני לתהליך ההקצנה שעובר על אמא טליבאן, ולתהליכים הסוציולוגיים שעוברים על מעגל הנשים שסביבה. תחילה מתוארת האם כמי שמעבירה שיעורי טבעונות בביתה לחמש נשים, בלי קשר להקצנה דתית. עם הזמן האם האובססיבית שורפת את הפאות ועוברת ללבוש שביס שהולך וגדל. בהמשך היא כבר לא מעבירה שיעורים על טבעונות בלבד, אלא גם מלבישה את תלמידותיה בצניעות וקוראת איתן תהילים. כשאחת הנשים מצליחה להיכנס להריון, בזכות מה שנתפס כהדרכותיה של 'אמא טליבאן', מניותיה של המורה התימהונית עולות, והיא הופכת לגורו. הנשים שסביבה מתחילות לשרת אותה, והיא מצידה מתמסרת לחלוטין לתלמידותיה, תוך שהיא מתנתקת מילדיה שלה. את ההתפתחות הסוציולוגית הזאת מצליח נהוראי לשתול ברמזים בין השורות של הספר, מבלי לפגוע במרקם הילדי של הטקסט. נהוראי נשאר נאמן לאורך כל הספר לנקודת המבט של המספר – ילד מבולבל, כואב ומלא רגשות אשמה.

נהוראי, כמי שגדל בבית המדרש ופרש, או בשפה ברורה יותר – דתל"ש, בוגר נתיב מאיר, מזדהה עם הנער שהתנתק מן הדת. הפרט המשותף בביוגרפיה של המחבר ושל הגיבור בא לידי ביטוי בשילוב טקסטים מן התפילה או מן המקרא. הטקסטים המצוטטים הופכים את הסיפור המסופר מפי ילד חרדי לאמין, אך גם מעניקים לתפילות ולפסוקים משמעות מצמררת, המסבירה את הרצון להתרחק מן המסורת. וכך היא תפילתו של הבן ביום הכיפורים:

ונתנה תוקף קדושת היום.

החומצה בבטן

כי הוא נורא ואיום.

ליד העיניים של אמא

וקול דממה דקה יישמע.

שורפת

מי במים ומי באש.

מבפנים

מי ברעב ומי בצמא.

מתפשטת בגוף

מי יחיה ומי ימות.

עולה לגרון

מי יישקט ומי ייטרף.

חונקת

מי בסקילה ומי בחרב.

פייגי מחבקת

ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה.

"ותהי לי אמי קברי" הוא ספר חובה לכל מי שרוצה להבין את תהליכי ההקצנה שעוברים על השוליים של החברה החרדית, והוא גם ספר מפתיע מאוד ברמתו הספרותית, הן בשל סגנונו ומבנהו האמיצים והייחודיים והן בשל יכולתו לגעת בנימי הנפש.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בנובמבר 2011, ב-גיליון תולדות תשע"ב - 746, סיפורת, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. רציתי רק להדגיש שזה יהיה ברור לכולם שלא מדובר פה בכל החרדים זו רק קבוצה קטנה ש"משהו עבר עליהם" וגם בעינינו החרדים זה מוזר מאוד……
    שלא תחשבו שהחרדים הם כאלה חס וחלילה ואתם יכולים לשאול את החברים והדודים שלכם שחזרו בתושבה (וכמובן שלא נמצאים בקבוצה הזאת) מה זה להיות חרדי אמיתי בן של מלך!!!!!!!!!!
    מעין עולם הבא אמיתי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: