הבעיה המרכזית של הממסד הדתי כיום איננה שר דתות כזה או אחר אלא תלותו בפקידות השלטונית. פעילות 'צהר' היא רק פירור קטן במהפכה שיש לעשות

רק אצבע בסכר. צהר

השמים נפלו. כוכבים נעו ממסילותם. שבוע ויותר רעשה הארץ. חברי כנסת הגישו שאילתות. השר הרשקוביץ אמר ש"זה יותר חשוב ממאחזים". דיקן מכללת "שערי משפט" הגיש קובלנה בשם "מרשיו". רבנים האשימו את שר הדתות בגרימת שמד! וכל זאת למה? מפני שמיזם החתונות של "צהר" הועמד בסכנה. אין ספק, זהו מיזם מרענן ומועיל מאוד. אבל, האמת צריכה להיאמר, זה לא יותר מאצבע בסכר. בעיות העגונות ומסורבות הגט, היחס לנשים בבתי הדין הרבניים, פסולי החיתון, שערוריית הגיורים ופסילתם, "ועדת חריגים" במערך הגיור הממשלתי, המחליטה על בסיס גזעני מי רשאי לבוא בשערי העם היהודי – כל אלה מתקבלים כגזירת גורל, או גרוע מזה – כ"פשלה" של המצביעים שלא הצביעו למפלגה "הנכונה".

רישום בתאילנד

גילוי נאות – אנו, רעייתי ואני, נפגעים ישירים של המערכת הנוהגת בישראל, המפקירה את הדת לגחמות השלטון. את סיון, אז סיוויני, פגשתי בתאילנד, ארץ מוצאה. משנקשרו נפשותינו זו בזו החלטנו לקשור את גורלנו זה בזה. התנאי היה, כמובן, שסיון תצטרף לעמי ותקבל עליה את א-לוהיי, צעד שאותו הסכימה לעשות בלב שלם, אחרי שהכירה דרכי את משמעותו.

מהר מאוד התברר שאין די באמירה "עמך עמי וא-לוהייך א-לוהיי", וגם לא בנכונות לקבל עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות. לרות המואבייה לא היה שום סיכוי לעבור את מחסום "ועדת החריגים", במיוחד אם מוצאה מארץ "לא נכונה". למצער, יבקשו מאיתנו לחיות שנים רבות כזוג נשוי, טרם גיור, על מנת שהפקידים מאיישי הוועדה יואילו להעלות את תיקנו לדיון.

נפלאות דרכי ההשגחה, והיא הקרתה לפנינו את הרב ישראל רוזן, דווקא על גדות תעלה בוונציה. לדברי הרב, שנאמרו שנה אחר כך בעריכת חופתנו, כבר אז ראה שנשמתה של סיוויני נוכחת הייתה במעמד הר סיני. הרב רוזן פרש עליה את חסדיו, וללא לאות הובילנו, דרך בית הדין (הפרטי) לגיור של הרב עדין שטיינזלץ, עד החופה בירושלים שנערכה כדת משה וישראל.

וכאן טמון האבסורד. מדובר בבית דין שאינו "מוכר", ותעודות הגיור שהוא מנפיק שוות כקליפת השום בעיני פקידי משרד הפנים. הרב שיערוך את חופתנו בירושלים עלול להיות מואשם בעברה על החוק, באשר הוא מחתן "לא יהודים". כדי לחסוך את הסיבוך הזה, וגם כדי שנוכל לבקש "מעמד" עבור סיון, מצאנו את עצמנו, שבוע לפני חתונתנו בירושלים, במשרדי רשם הנישואים בבנגקוק. בתאית הרצוצה שלי אני עונה לשאלות פקיד חמור סבר השולח אותנו לסיבוב קצר אצל עוד כמה פקידים, ובסופו אנחנו מקבלים תעודת נישואין שעליה מתנוסס סמל ממלכת תאילנד, תעודה כשרה למהדרין בעיני החוק במדינת היהודים, בניגוד לטקס שערך הרב רוזן שבוע אחר כך, עם חופה, טבעת, עדים, כתובה, שבע ברכות, שבירת כוס, שירת "אם אשכחך", וכמובן טבילה במקווה בלילה שלפני כן.

תמונה נוספת, כמה חודשים מאוחר יותר. אנחנו ב"שימוע" במשרד הפנים, כחלק מהליך "איחוד משפחות". זה אירוע שבו מראיינים אותנו בנפרד כדי להשוות גרסאות, כמו בסרט "גרין קארד" עם ז'ראר דפארדייה ואנדי מקדואל. לא נשאלתי על צבע מברשת השיניים שלה (אצל סיון הכל סגול, כולל שמה סיון-סגולה), אבל נשאלתי, בין השאר, על מעשינו בשבת הקודמת. סיון אחריי. הפקידה מבקשת ממנה את סדר היום שלנו בשבת, וסיון מספרת, אתם יודעים, הדלקת נרות, תפילת ערבית בבית הכנסת, סעודת ליל שבת, תפילת שחרית וכו'. הפקידה, שניכר בה שספק אם אי פעם ראתה בית כנסת מבפנים, תולה בה זוג עיניים פעורות כלא מאמינה, ושואלת: "באמת, את הולכת לבית כנסת?". אותה פקידה בוחנת אחר כך את המסמכים שהבאנו "להוכחת זוגיות", נתקלת בתעודת הגיור של הרב שטיינזלץ, ומפטירה "זה לא שווה שום דבר".

אבל אנחנו מקרה קל. בסופו של דבר הסתדרנו לא רע. מה לנו כי נלין לעומת מאות, אלפים, ואולי עשרות אלפים אזרחים שחייהם תקועים בעטיה של תלות בממסד הדתי?

עצמאית בשטח

רבנים ופוליטיקאים של "המגזר" נוטים להאשים במצב השערורייתי הזה את הבוחר, או את הפילוג במפלגות הדת"ליות. אם רק היה בידינו הכוח, הם אומרים, היינו מאיישים את המערכת באנשים "הנכונים", ואז הכול היה בא על מקומו בשלום. ראו את "צהר", כמה הם נפלאים. זו לא רק אשליה, אלא גם עיוורון נפשע. יהיו אשר יהיו שר הדתות והרב הראשי, או כל נושא משרה בממסד הדתי (ואני דווקא מאמין לרב עמאר שהמערכת השתפרה פלאים מאז היכנסו לתפקידו). הממסד נתון בידי השלטון וידיו של זה אף פעם אינן נכונות. בסופו של דבר מי שקובע כאן מיהו יהודי, מי נשוי, מי גרוש, מי רב ומי משגיח כשרות, הוא פקיד ממשלתי שפעמים רבות אין לו דבר עם הדת וההלכה. במקרים קיצוניים ההכרעה עוברת לבית המשפט העליון, שגם הוא לא בדיוק חלק משרשרת הסמיכה מאז משה רבנו.

הרבנות הראשית לישראל הומצאה לפני תשעים שנה על ידי המנדט הבריטי. בן גוריון קיבל את הירושה בשמחה, בידיעה שכך הוא יוכל לשלוט במערכת הדתית במדינה. תמכו בו בהתלהבות אנשי "ראשית צמיחת גאולתנו" שראו במדינת ישראל "יסוד כיסא ה' בעולם" וברבנות הראשית תשתית לכינון הסנהדרין. הם רק שכחו, בתמימותם הקדושה, שהסנהדרין, כמו כל הנהגה דתית ראויה שעמדה לנו אי פעם, לא רק שמעולם לא ינקה את סמכותה מהממסד השלטוני, אלא שלרוב הייתה בעימות חריף איתו. דוד המלך לא מינה את נתן הנביא, יאשיהו לא מינה את ירמיהו, הורדוס לא מינה את הסנהדרין, וראשי הגולה לא מינו את אביי ורבא. ומי מינה את הרמב"ם, את ר' יוסף קארו ואת הרמ"א? התקדימים הבולטים ביותר בהיסטוריה היהודית להנהגה דתית "ממלכתית" הם ההנהגה הצדוקית וארבע מאות נביאי הבעל אוכלי שולחן איזבל.

ארגון רבני "צהר" יאה לשמו. חבריו מטפסים על חומת הרבנות הראשית וחורצים להם בעמל רב צוהר, שדרכו הם משתחלים על מנת ללקט פירורים. אך לנו אין צורך בפירורים, ולא בצוהר. יש לנו צורך בהנהגה רוחנית אמיצה, שתוציא את השולחן מבין כותלי "היכל שלמה" ותערכהו ברחובה של עיר. המאכלים יהיו מגוונים ויוגשו על ידי רבנים ונותני שירותים ממגזרים שונים ובעלי גישות שונות. כל הרוצה ליטול יבוא וייטול, כל אחד לפי טעמו והסמכות הדתית המקובלת עליו. ומי שלא רוצה – פטור.

הערה מוסגרת במישור המעשי. הצעות להפרטת שירותי הדת במדינה, וביותר הצעות כשלי להפרטת הסמכות הדתית (שאגב דבר אין לה עם "הפרדת הדת מהמדינה"), נתקלות בהתקפה חריפה בנוסח "הדבר ירבה ממזרים בישראל". כל מי שמבין מעט בהתנהגות צרכנית בשוק חופשי יודע שחשש זה אינו אמיתי. נסו לייצר ולמכור בזיל הזול מכשיר טלפון סלולארי שכל רואיו גומרים עליו את ההלל, אלא שיש לו בעיה קטנה – ניתן לשוחח בו רק עם מחזיקי מכשיר מאותו דגם בדיוק. לא תצליחו למכור אף לא מכשיר אחד. בדומה, מי שיזדקק לסידור גט או לגיור במערכת מופרטת, יעשה את הכול על מנת להגיע אל האינסטנציה המוכרת והמקובלת ביותר. אף אחד לא ירצה לגרום בעיות לעצמו או לצאצאיו עקב פקפוק בכשרות גירושיו, ביהדותו או ביהדות בן זוגו. דווקא החוק הקיים, הכופה נישואין כדת משה וישראל על אנשים שדבר אין להם עם הדת ועם מחויבות דתית לקדושת הנישואין, הוא חוק לריבוי ממזרים.

על התורה וההלכה היהודית להיות עצמאיים ובלתי תלויים בשלטון בשר ודם. רק אז ידושן ראשם בשמן תפארתם ורגישותם, וכוסם תשקה לרוויה קרובים ורחוקים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011