המלעב החביב על עשו / יעקב עציון (לפרשת תולדות)

 

"אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" (בראשית כז יב)

"אני לומד לשחק בפסנתר, ואחותי לומדת לשחק בכינור". מי שייתקל במשפט כגון זה, יחשוב מן הסתם שמדובר בתרגום אוטומטי לא-מוצלח מאנגלית לעברית. המילה play באנגלית משמעה הן 'לנגן' והן 'לשחק', ואילו בעברית איננו משחקים בפסנתר אלא מנגנים בו.

ברם, בתנ"ך בהחלט שיחקו בכלי נגינה. כך נאמר על דוד ועל העם אשר איתו בעת העלאת ארון ה' מבית אבינדב שבגבעה: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים" (ש"ב ו).

העולם משחיק

השורש שׂח"ק במקרא הוא שורש חלופי של צח"ק. במעשה האחרון המסופר על שמשון הגיבור, באים בפסוק אחד זה בצד זה השחוק והצחוק: "וַיְהִי כְּטוֹב לִבָּם וַיֹּאמְרוּ קִרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן וִישַׁחֶק לָנוּ. וַיִּקְרְאוּ לְשִׁמְשׁוֹן מִבֵּית הָאֲסוּרִים וַיְצַחֵק לִפְנֵיהֶם וַיַּעֲמִידוּ אוֹתוֹ בֵּין הָעַמּוּדִים" (שופטים טז).

תופעה מעניינת נגלית לעינינו בחילוף שורשים זה: עד מעשה שמשון מופיע במקרא רק הפועל צח"ק – ואילו ממנו ואילך ישנו רק שח"ק (בדומה, גם השם יצחק מופיע לעתים בצורה ישׂחק. למשל בתהילים ק"ה: "אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִשְׂחָק").

מכל מקום, מה משמעות הצחוק או השחוק? ניתן להניח כי המשמע הראשוני הוא השמעת הקול המביעה שמחה ופליאה, ומכאן התרחב המשמע לכמה כיוונים – הן לשיר ולמחול ("וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו"), הן לשחוק וללעג ("יוֹשֵב בַּשָּׁמַיִם יִשְחָק אֲ-דֹנָי יִלְעַג לָמוֹ"), והן להתחרות ושעשוע ("יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ").

לא נרחיב כאן בשלל המשמעויות של השורש במקרא, אך נעיר קצרות כי ניתן להבחין ביניהן גם באמצעות התרגום הארמי. כשעוסקים בצחוק (או שחוק) שעניינו לעג או מעשה שלילי כלשהו, התרגום בוחר בשורש חי"ך, ואילו בשחוק חיובי, התרגום בוחר בלשון שב"ח. כך, המילים "ויקומו לְצַחֵק" האמורות בָּעם החוטא בָּעגל מיתרגמות "וקָמוּ לְחַיָּכָא"; ואילו המשחק הנזכר בנבואת זכריה על ימי תחייתה של ירושלים – "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם… וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" – מתורגם בלשון שבח: "עולֵימִין ועולֵימָן מְשַבְּחִין בפתָאַהָא".

ובכן, ניתן לומר שהתפתחות סמנטית דומה נגלית לעינינו בעברית שבמקרא ובאנגלית של ימינו. בשתיהן הפועל הרגיל למשחק ולשעשוע הוא גם הפועל לנגינה (וכך הוא גם בשפות אירופיות אחרות). גם בערבית מתקיימת תופעה זו. השורש המקביל לצח"ק העברי הוא ד'ח"ך (ומכאן "הרצת הדחקות" שבסלנג העברי), והוא אכן לא משמש בהקשר נגינה – אך השורש הערבי לע"ב משמש הן במשמעות משחק והן במשמעות נגינה.

 אל תתלעב

מדוע מעניין אותנו השורש הערבי לע"ב? מכמה סיבות. ראשית, השורש לא מופיע רק בערבית, אלא גם בארמית ואף מעט בעברית. בפרשתנו מביע יעקב את חששו ממצב שבו יגלה אביו את זהותו: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ, וְהֵבֵאתִי עָלַי קְלָלָה וְלֹא בְרָכָה". המילים "והייתי בעיניו כמתעתע" מתורגמות ארמית: "ואֵיהֵי בעינוהי כמִתְלָעַב". הווה אומר, "מתלעב" הוא מתעתע, העושה מעשה תעתועים וליצנות.

כאמור, גם העברית יודעת את ההלעבה. בפרק האחרון של דברי הימים מתוארים מעשיהם של ישראל ערב חורבן הבית: "וַיִּהְיוּ מַלְעִבִים בְּמַלְאֲכֵי הָאֱ-לֹהִים וּבוֹזִים דְּבָרָיו וּמִתַּעְתְּעִים בִּנְבִאָיו עַד עֲלוֹת חֲמַת ה' בְּעַמּוֹ". זה בצד זה באים כאן ההלעבה והתעתוע, וניתן לצרף למשפחה זו אף את השחוק, כפי שעולה מפסוק דומה שמובא בדברי הימים מספר פרקים קודם לכן, בנוגע לימי המלך חזקיה: "וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן, וַיִּהְיוּ מַשְחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם".

ובכן, יש לומר כי השורש לע"ב ביסודו מקביל לשח"ק: בעברית השתמשו בו בפרט בהקשר שלילי, במובן לעג ותעתוע, בעוד הערבית הרחיבה את משמעיו והגיעה עד למחוזות הניגון והמשחק (כך למשל, השם הרגיל לבובה בערבית המדוברת הוא לעבה).

בעברית המאוחרת יותר השתמשו לעתים בפועל 'להלעיב' במשמעו השלילי, בהשראת הפסוק בדברי הימים. הנה לדוגמה קטע מתרגומו של ח"נ ביאליק לסיפור 'דון קישוט', שבו משתמש ביאליק בהלעבה אך רואה צורך להוסיף הערת ביאור:

ויתן סנשו עין באדונו מן הצד, וירא והנה הוא עומד נדהם וכפוף ראש וכולו כלי מלא בושה וכלמה. והאביר אף הוא הציץ על סנשו בסתר וירא והנה היו לחייו כנאדות נפוחים, עוד מעט והתפקעו משחוק.

ויחר לדון קישוט, ובכל זאת כמעט דבק השחוק גם בו. וסנשו אך הרגיש בדבר, ויפרוץ השחוק ממלוא פיהו וכרסו, ויתמוך בשני אגרופיו את חלציו ויצהל ויצחק עד אין כוח. ארבע פעמים חדל מן השחוק, וארבע פעמים שב אליו. וככל אשר הרבה לשחוק כן הוסיף להלעיב – (ללעוג, להתעלל) – ולהתקלס בדון קישוט ובדברי צוואתו אשר השמיע אמש ברוח גבורה לאמור: "שמעני סנשו, הלילה יוטל גורלי".

מילה יקרה

כיוון שהשימוש בשורש לע"ב לא רווח בעברית – ביקש אליעזר בן יהודה לקבוע את המילה 'מלעב' כתחליף למילה הלועזית 'ספורט', בהשראת הערבית במשפחת בן יהודה התהלך סיפור שלפיו פעם אמר גביר כלשהו לבן יהודה שהוא מוכן להרים תרומה נכבדת לכתיבת מילונו, אך זאת בתנאי שיספק לו בן יהודה תחליף עברי למילה ספורט. על פי המסופר, לא הסכים בן יהודה לשלוף משרוולו מילה מתאימה מבלי לעיין בספרים וכו', ולכן הוחמצה התרומה. כעבור זמן, לאחר העיון, בחר במילה "מלעב" – ובמשפחתו כינו אותה בשל כך "המילה היקרה ביותר בלשוננו" (את הסיפור הזה קראתי במקור מסוים לפני זמן לא רב, וכעת כשחיפשתיו לא עלה בידי למוצאו שוב. אם אי מי יודע את מקורו, אשמח אם יודיעני).

המילה אולי יקרה, אך היא לא נתקבלה על לבות דוברי העברית בני התקופה. מי שיחפש בעיתונות העברית המתחדשת שימוש במילה זו ימצאנה פעמים ספורות – ורק בכתיבתם של בני משפחת בן יהודה.

נחתום דברינו בציטוט מרשימה שכתב אהוד בן יהודה, בנו של אליעזר, בעניין "מלעב הציד" שהיה חביב עליו ('דאר היום', י"ב בחשון תרצ"ב, 1931):

אספורט הציד – האספורט הזה אינו חדש בארץ. התעסקו בו בכל עת כמו בארצות אחרות. בתנ"ך מוצאים אנו סיפורים רבים על הציד, ושבחים ותהילות לציידים. בפרט היה יצחק אוהב מאוד את מטעמי הציד, ורק בזכות אלה הסכים לברך את בכורו…

באספורט הציד מתעסקים בארץ ישראל הרבה אנשים, בעיקר אוהבים אותו האנגלים וביניהם נמצאים כיום הקלעים הטובים ביותר…

הציד נחשב אצל האנגלים כ"מלעב השדה", המלעב היותר חשוב. כי על ידי כך נעשים הם גמישים מאוד, זריזים, אמיצים ובעלי אחריות… בזמן הציד שוכח האדם את כל דאגותיו וטרדותיו, הוא נעשה לאדם הטבע ולומד לדעת את הארץ וכל הנמצא עליה".

אמנם, כשם שמלאכת הציד שהייתה קרובה ללבו של עשו לא זכתה לחביבות בקרב בני בניו של יעקב – כך המילה מלעב עצמה לא החזיקה מעמד בפני הספורט, והוא ניצח אותה ללא תחרות.

yetsion@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ח בחשון תשע"ב, 25.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בנובמבר 2011, ב-גיליון תולדות תשע"ב - 746, עוד מילה / יעקב עציון ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: