בשונה מכתיבתה הרגילה, כתיבת זיכרונות הילדות הקשים של וירג'יניה וולף נעשתה בדחיפות ולמקוטעין. חוסר שלמות היוצר קול אמיץ, אמיתי ולופת

רישום של העבר, וירג'יניה וולף; מאנגלית: אנה הרמן, מודן, 2011, 166 עמ'

"לפני יומיים – ביום ראשון 16 באפריל 1939, ליתר דיוק – אמרה נֶסָה שאם לא אתחיל לכתוב את זיכרונותיי בקרוב, אהיה כבר זקנה מדי. אהיה בוודאי בת שמונים וחמש וכבר אשכח את הכול…". במילים אלה, שנתיים לפני התאבדותה בגיל חמישים ותשע, מתחילה הסופרת וירג'יניה וולף לכתוב את זיכרונות ילדותה.

החשש מפני שקיעת הזיכרון אינו היחיד הדוחף אותה לכתוב. וירג'יניה וולף כותבת כנגד מותה שלה הקרב וכנגד הדיה הזוועתיים של מלחמת העולם השנייה החודרים אל חייה והופכים מאיום לממשות. בעולם שבו מאבדים החיים את משמעותם זהו ניסיון לתת משמעות לחיים, להפוך את חוויות הילדות הפשוטות ביותר לסיפור.

בלא מורך מתבוננת וולף בילדותה המאושרת והקשה. היא נולדה לאב מלומד ומבוגר (אביה היה בן חמישים כשנולדה), להורים ששניהם התאלמנו והביאו לנישואיהם השונים ילדים בוגרים, נוסף על אלה שנולדו להם. הייתה זו ילדות מאושרת להורים שחיו באהבה רבה, וביתם היה פתוח לידידים, בני משפחה ומלומדי העידן הוויקטוריאני: אביה של וירג'יניה, לזלי סטפן, היה עורכו הדגול של "המילון הלאומי של הביוגרפיה".

אך האושר הזה היה קצר מועד. אמה של וירג'יניה, ג'וליה, מתה כאשר הייתה בת שלוש עשרה; אחותה החורגת סטלה, שטיפלה בה ובאחיה הקטנים לאחר מות אמם, מתה כאשר הייתה בת חמש עשרה. אלה היו הטרגדיות על פני השטח, אך מתחת להן רחשו אסונות אפלים: התמוטטויותיה הנפשיות של וירג'יניה מגיל צעיר מאוד, והפגיעות המיניות שספגה (יחד עם אחותה) מאחיה החורגים.

היה זה עולם איתן מאוד במושגים הוויקטוריאניים ופריך ביותר במושגינו שלנו. עולם שבו האנשים היקרים ביותר, שלהם יש לרחוש הכרת טוב עצומה בשל דאגתם ומסירותם, הם הפוגעים מכול, פגיעות אנושות, שאין להעלות על דל שפתיים ואין עם מי לשוחח עליהן. זהו עולם שבו האב האלמן הוא איש משכיל, עדין ואפילו רך כלפי ידידיו, אך תוקפני ואגרסיבי כלפי בנותיו שלו. מציאות זו היא שזרעה את שורשיה של ההתבוננות הנוקבת והמפוכחת של וולף על האפליה ביחס שבין נשים לגברים, ועוררה בה את המחשבה שתביעתן של נשים לשחרור, לשוויון ולקול אינה אופיינית רק לדורה שלה אלא מהווה תיקון מדורי דורות. וכך היא כותבת לאחר תיאור של אחת מחוויות הפגיעה המינית שעברה בילדותה:

"באיזו מילה אפשר לתאר תחושה כה טמומה ומבולבלת? היא הייתה חזקה מן הסתם, כי אני זוכרת אותה עד היום. זו הוכחה לכך שהתחושה לגבי חלקים מסוימים בגוף – התובנה שאין לגעת בהם, שלא נכון להניח שייגעו בהם – היא בוודאי אינסטינקטיבית. וזו גם ההוכחה לכך שוירג'יניה סטיבן לא נולדה ב-25 בינואר 1882, אלא נולדה אלפי שנים קודם לכן, ונאלצה מראשיתה להיתקל באינסטינקטים שנרכשו על ידי אלפי דורות של אמהות בעבר".

אולי מכיוון שניחנה בכושר ביטוי עצום ונתנסתה מגיל צעיר ביותר במה שעבורה לא ניתן היה לתיאור ואף לא לדיבור, היא מחפשת תמיד את הקול האישי ביותר, השואב את כוחו מהיומיום ועם זאת מתנגד לשטף ולכליה שבו. במסה שלה העוסקת בנשים וסיפורת, "חדר משלך", דנה וולף בשאלה מדוע לא כתבו הנשים ספרות ראויה לציון לאורך ההיסטוריה. התשובה שהיא משיבה אינה מענייננו כאן, אך היא מתארת שם כיצד צועדות לאורך הנהר בת ואמה המזדקנת, אישה שעברה חיים מלאים ומכובדים. היא שואלת את האם הקשישה מה היו חייה בעיניה והיא משיבה בגאווה כיצד שמעה על הולדתו של מלך ועל השלכותיו של קרב חשוב, אבל אין היא מסוגלת לזכור דבר משטף היומיום כיוון ש"כל הסעודות בושלו; הצלחות והספלים הודחו; הילדים נשלחו לבית הספר ויצאו אל העולם. דבר לא נותר מכל אלה. הכל גז ואיננו". וכיוון ששום ביוגרפיה או ספר היסטוריה אינם אומרים מילה על כך, הם בהכרח משקרים; החיים הם הרבה מעבר לעובדות היסטוריות או ביוגרפיה מכובדת, אלא מתקיימים תחת מעטה היומיום הכבד, האינסופי.

וולף מבטלת כאן את ההבחנה המקובלת של הביוגרף וההיסטוריון בין "חשוב" ו"לא חשוב", בין הראוי לציון והנדון לשכחה. חייו של אדם מורכבים מאינספור רגעים העושים אותו למי שהוא, ורגע של האזנה לגלים מעבר לחלון, או התבוננות בשמלת אמה ומשחק עם אחיה, טומן בתוכו משמעות רבה לא פחות מזו של רגע היסטורי או פגישה עם אדם דגול. היא מעלה ממצולות הנפש את הפשוט ביותר ומגלה כי סיפור חייו של אדם טומן בתוכו אוצרות שאין לרדת לחקרם. על השאלה מיהו אותו אדם שכל עובדות חייו כמו ידועות לנו היא כותבת שאין להשיב ולדעת; אפילו היא אינה מסוגלת לענות וחווה את ההשתוממות של האדם הכותב מול יכולות הביטוי שלו.

זו כתיבה אישית מאוד ועם זאת עזה ביותר, הנכתבת באחת התקופות הגדולות והחשובות בתולדות המין האנושי: ראשיתה של מלחמת העולם השנייה. היא כותבת כנגד סכנת החיים הממשית שמאיימת עליה ועל בעלה היהודי לנארד, וכנגד אובדנו של הפרט במכונת המלחמה ההיסטרית והמשומנת היטב. בסופו של דבר היא נמחצת תחת מכבש התקופה: במקביל להתקדמות המלחמה היא מוכרעת על ידי מצוקתה הנפשית ושולחת יד בנפשה.

אולי בשל הדחיפות והדחיסות שבהן נכתב הספר, הוא חסר את התבנית הרגילה של ספריה. בשונה מהרומנים או המסות שלה, שבהם היא מתבוננת מפוכחת, אוהדת או מלאת לגלוג מהצד, כאן היא הסיפור והמספרת עצמה: היא כותבת ביד בוטחת, אך מטילה ספק דק בהתבוננות שלה עצמה, כמו אדם היודע כיצד נראים תווי פניו אך אינו מכיר את עורפו שלו מאחור. כסופרת, היא ניסתה לכלול "הכול" בספריה: חינוך, מין, הורות ורגעי הדמדומים שחווה אדם עם נפשו. ב"רישום של העבר" היא מנסה לתפוס את מה שהוא חמקמק מכול: זיכרונות הילדות. ניסיון זה גורם לכתיבתה פגם שכמו מעצים את יופיו: כתיבתה מיומנת מאוד כסופרת מחוננת, אמנית הנפש, ועם זאת היא מהססת וכמו הולכת בצעדים קטנטנים, בפני מה שכמעט לא ניתן לתיאור.

וולף כותבת במקוטע, מתוך דחף. לעתים היא עוזבת את כתב היד וחוזרת אליו כעבור חודשים, היא פונה אליו במצוקתה ההולכת וגוברת, ואינה משלימה אותו. לכן זהו ספר פגום, ופגימתו יפהפייה כיהלום מלוטש: הוא מזוקק, גבישי, קצר נשימה ועם זאת בוטח באופן מוזר. אבל יש כאן קול אמיתי ואמיץ מאוד, גם אם רועד לעתים, של אישה המתבוננת בחייה ומנסה להפוך את המעורפל והאישי ביותר לחי. זוהי כתיבה כנגד המוות ומולו, ומתוך כך יש בה כוח השונה מאוד מכתיבתה הרגילה.

ולכן נעשית הקריאה בספר קשה מנשוא. היופי הזה הוא מעין מראה הלוכדת אותנו ומציבה אותנו בפני חוסר האונים שלנו מול חפזונו של הזמן. "כישלונה" של וולף לתאר "הכול" בסיפורת שלה ולתאר כאן את ילדותה הוא גם כישלונו של האדם באשר הוא להותיר חותם אל מול המוות.

אנה הרמן, המתרגמת המחוננת של הספר, מצליחה לעשות בתרגומה את הבלתי אפשרי כמעט: היא מריקה את לשונה העשירה של וירג'יניה וולף אל כלי השפה העברית בלא שניתזים ממנה רסיסי השפה. התרגום תואם כל כך את המקצב הלשוני של הספר עד שאין מרגישים בו; עבור המתרגם, אין שבח גדול מזה.

 אין זה התרגום הראשון של אנה הרמן לחייה האישיים של סופרת: לאוטוביוגרפיה של וולף קדם תרגומם המופתי של יומני סילביה פלאת'. אלה היו שתי נשים מחוננות שחיו וכתבו באומץ כנגד אימי הטירוף ורוחו הצוננת של העולם, ושתיהן לא יכלו לו ושלחו בסוף יד בנפשן. הקריאה ב"רישום של העבר" מראה כי על אף אימת המוות והכניעה לו, יש לאדם אפשרות ממשית להישארות הנפש.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011