יותר מדי אנגלים / ירון אביטוב

 

ירון אביטוב עוקב אחרי בחירת הגיבורים בספר המוקדש להם ועורך חשבון כמה יהודים, כמה סופרים, ולמה אין דרום אמריקאים

101 גיבורים-החשובים, האמיצים והמעניינים בתולדות האנושות, סיימון סבאג מונטיפיורי; מאנגלית: אורי שגיא, כנרת, זמורה-ביתן, 324 עמ'

מעשיות משעשעות רבות מכיל הקובץ המהודר "101 גיבורים", אבל כמדומה שאחת המשעשעות ביותר היא זו על הקיסר הרוסי המטורף פאוול הראשון, שהציע בתחילת המאה ה-19 להפוך את הדו-קרב לאמצעי הכרעה בשאלות הרות הגורל של הפוליטיקה העולמית. פאוול לא היה היחיד. בבריטניה נערך באותה עת דו-קרב בין שר החוץ לשר המלחמה, ובארצות הברית בין סגן הנשיא לשר האוצר, וזה האחרון נורה למוות.

   אולי השיטה המטורללת הזו יכולה להתאים גם לעולם רווי האלימות בימינו, לסכסוכים בין נציגי המפלגות השונות ובין מנהיגי האזור, וכך אולי ניפטר מעונשם. אולי כדאי שאחמדינ'גאד, החולם להחיות את מלכות פרס, יקרא את ספרו של ההיסטוריון והסופר סבאג מונטיפיורי כדי להבין את ההבדל התהומי בינו לבין כורש הגדול, מחבר מגילת זכויות האדם הראשונה, שהתיר לגולי בבל לשוב לארצם ונחשב למלך הגוי האהוד ביותר על היהודים בתקופה הקדומה. גם המורדים במצרים, שכינו בבוז את מובארכ כ"רעמסס האחרון", שכחו מי היה רעמסס הגדול, שחי 33 מאות לפניו ומוגדר על ידי סבאג כגדול המלכים בעולם העתיק.

הזמר דיוויד בואי אמר פעם: "אנחנו יכולים להיות גיבורים ליום אחד בלבד", ויש רבים שהם במקרה הטוב גיבורים לשעה. סבאג בחר 101 גיבורים שלדעתו הם בני אלמוות. חלקם גיבורים ידועים ומובנים מאליהם, אחרים הם בחירות מקוריות וטובות או גיבורים שנשכחו ונשלפו מחדש מהנפטלין, ואחרים הם דמויות שנויות מאוד במחלוקת שעדיף היה שלא להכלילן בספר, והבחירה בהם אף יכולה להיחשב כליקוי בשיפוט. מצד שני, המבחר כולל גיוון מעניין בין בני לאומים ודתות שונות, ולא מקפח גם ארצות נידחות כמו האיטי ואלבניה.

כגיבור הראשון של הספר צריך היה אולי להיבחר ההומו סאפיינס, גיבור בהחלט אלמוני לא פחות מהמורד הסיני האלמוני שעצר ב-1989 את הטנקים בדרכם לכיכר טיאנמן, אבל זה שהעניק לכולנו את הזכות להיקרא בני אדם. סבאג דילג עליו בספר הישר אל רעמסס, וכך הגיבור הראשון הוא מצרי, והשני הוא יהודי (שלמה המלך). בשיטת הפוליטיקלי קורקט ממשיך סבאג לבחור את גיבוריו ומנסה שלא לקפח אף דת ואף תקופה.

כמה מהגיבורים הקדומים הם מוסלמים או בני עמים שארצותיהם נכבשו לימים על ידי האסלאם. בין המוסלמים שזכו להיבחר אפשר למנות את הארון אל ראשיד, גדול הח'ליפים הערבים שחצרו הונצחה בסיפורי "אלף לילה ולילה", שהיה אמנם בזבזן לא פחות מנסיכי הנפט, אבל טען ש"בושה היא לשליט שלא להיות משכיל" (עמ' 72) וקידם את האמנויות בבגדד הפורחת, שלא סבלה באותה עת  ממלחמות ומפיגועי טרור. אבל בלי טבח אחד קטן לרקורד, שממשיכיו, ביניהם סדאם חוסיין, למדו ממנו, אי אפשר כמובן גם במקרה שלו.

גם סולימאן המפואר, כובש נאור ומשורר, שבתקופתו האימפריה העות'מאנית הגיעה לשיא כוחה, ושארדואן חולם להיות ממשיכו, וכן סלאח א-דין, שערפאת ראה את עצמו בדמדומי ימיו כממשיכו, נכללים ברשימה. בעיני סבאג, א-דין היה גדול מבן תקופתו ריצ'רד לב הארי, גם בזכות האמירה הנדיבה שלו, שלפיה אם יום אחד הוא יאבד את ירושלים "הוא מעדיף שתגיע לשליטתו האדירה של ריצ'רד ולא לידיו של כל נסיך אחר" (עמ' 79).

אף מוסלמי לא נכלל ברשימה בעת החדשה, הכוללת בעיקר נוצרים וגם יהודים הזוכים לנוכחות נכבדה. עם היהודים נמנים שלמה המלך, החשמונאים ויהודה המכבי, אנה פרנק, איינשטיין, בן גוריון, איזאק באבל, וגם יהודים למחצה או מומרים כמו בנימין ד'יזרעאלי, שרה ברנר ומרסל פרוסט. סבאג בחר בין הגדולים עוד יהודי כמו ישו, וגם את מוחמד ובודהה, אבל לא את משה רבנו או את אברהם אבינו, אבי הדתות המונותיאיסטיות, שהוא מן הסתם חשוב יותר מכמה בחירות כמו הנסיך טלראן התככן, מוחמד עלי או קזנובה. מצד שני, מוזכרת בספר בפסקה אחת בתת-פרק "מנהיגות דגולות" גם גולדה מאיר, המוכתרת כ"אחת המנהיגות הגדולות במאה ה-20" (עמ' 300). לישראלים יש מן הסתם קריטריונים אחרים.

רוב הנכללים ברשימה הם נוצרים. סבאג מגלה לוקאל-פטריוטיות מוגזמת לבני ארצו, אנגליה, ובוחר לרשימה יותר מדי אנגלים שלא עשו מספיק, או שהעולם לא מספיק שמע עליהם (למשל אלינור, אמו של ריצ'רד לב הארי,ויה ת הארון אל ראשיד, גדול הח'א שאותה הוא מעדיף בצורה תמוהה על פני בנה, ועוד) כדי להיות ראויים להיכלל ברשימה כזו. למקרא הספר, לרגע נדמה שכמעט כל מלך או נסיך אנגלי, רק מעצם היותם אבירים, ראויים להיכלל, אבל חלק מהאבירים האלה הזכירו לי דווקא את האביר בן דמות היגון (דון קישוט) של סרוונטס, שמשום מה לא זכה להיכלל ברשימה ועל פניו הועדפו כמה סופרים מליגה ב' של ההיסטוריה.

בתחילה, נוצרת התחושה שיותר מדי גיבורים הם מצביאים ולוחמים צמאי דם על חשבון מנהיגים או אנשי תרבות. סבאג מסביר את עצמו באשר לבחירה באוסקר שינדלר כך: "שינדלר מלמד אותנו שלעתים קרובות הגיבורים האמיתיים אינם חסידים גדולים… אלא פושעים, תימהונים ואנשי שוליים" (עמ' 281).

בהמשך, הרושם הזה מתוקן בחלקו. ברשימה נכללים לא מעט סופרים, אמנים ומוסיקאים, אם כי אפשר להתווכח ללא הרף עם הטעם של סבאג. להיכן נעלמו למשל דוסטויבסקי וקפקא, סופרים חשובים פי כמה יותר מדימא האב ובאבל, או לאן נעלם ליאונרדו דה וינצ'י, ולמה אלביס פרסלי כן וג'ון לנון לא, ומה בדיוק עושה שם מוחמד עלי על חשבון מרטין לותר קינג? ומדוע האדמירל האמריקני ג'ון פול ג'ונס במקום קולומבוס, או היומנאי סמיואל פפיס על חשבון באך, ואן גוך או ברוך שפינוזה, וטוסן ל'אוברטור מהאיטי על חשבון סימון בוליבאר, שהיעדרו מקפח מאוד את גיבורי דרום אמריקה שאיש מהם לא נכלל ברשימה.

רשימות של מאה העשירים/ החשובים/ המשפיעים בתבל שנויות תמיד במחלוקת. סבאג – אולי חניכם של אריק שרון או כושי רימון – החליט לחרוג מהשגרה של רשימת המאה ובחר במספר שהפך לסמל דווקא בישראל – 101. הבחירות שלו יעוררו אמנם בחלקן פולמוס (לפחות שליש מהן), אבל זהו ספר מעורר מחשבה וכתוב היטב, וגם זה משהו בימינו, שבהם, כעדותו של סבאג, הגבורה יצאה מהאופנה ואת מקום הגיבורים תפסו אלילים חסרי ערך. מכל מקום, דוגמניות וסלבס לא תמצאו כאן ובכך ננוחם.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-20 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: