שואף לקבל הכרה / חוה פנחס כהן

 

הסופר יאן הנריק סוואן נולד בשוודיה, גדל בדנמרק וכותב ביוון, ואם לא די בכך – ילדיו יהודים. שיחה על ספרות אירופית עכשווית, על כתיבה על אנשי שוליים ועל הגדרות של מקום ובית

יאן הנריק סוואן

יאן הנריק סוואן נולד בשנת 1959 בלונד שבדרום שוודיה, כבן למשפחה אקדמאית. אביו היה סופר ומשורר. סוואן גדל עם משפחתו עד גיל אחת עשרה בדנמרק, אז החליטו הוריו לחזור לשוודיה. את לימודיו האקדמיים עשה באוניברסיטת סטוקהולם, שבה למד צרפתית, פולנית, ערבית ויוונית. 

 הנובלה הראשונה שלו, "אני יכול לעצור את הים", פורסמה בשנת 1986. הוא פרסם עד כה אחת-עשרה נובלות ואלה תורגמו ליוונית, לרוסית, לפולנית, לאנגלית ולעברית. ספרו "שמחה ארורה" תורגם על ידי רות שפירא ופורסם בשנת 2009 בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. הספר עוסק במקומו של הזיכרון מימי הנעורים בהתבגרות המאוחרת וכתוב ברגישות אנושית יוצאת מהכלל.

המרכז לא מעניין

פגשתי את יאן הנריק סוואן באי סאמוס שביוון. במשך שנים ארוכות הוא בעלים של דירה קטנה בשכונה עתיקה המטפסת על ההר מעל המפרץ. בשנים האחרונות הוא ומספר משוררים שוודים רכשו שתי דירות קטנות המאפשרות להם לנפוש ובעיקר להסתגר לצורך כתיבה. ההתכתבות בינינו החלה עוד בטרם נפגשנו. לאחר ששמעתי שתורגם לעברית קראתי את שני הסיפורים וידעתי שאגיע אליו. ישבנו על המרפסת הקטנה, מאחורינו הדלת הכחולה ושני חלונות פונים אל המפרץ, וכך התחלנו.

קראתי את ספרך שתורגם לעברית. זוהי נובלה יפה מאוד, המספרת בלשון חסכונית ומדויקת על נער המתבגר בקושי רב. על איש שחייו חולפים באיזו סתמיות, באיסוף כל מיני דברים ומכירתם. חי את היום, חי את הרגע בלי כל מעורבות בחיים, במשפחה, בחברה. מי אתה, יאן הנריק סוואן?

"סופר מאוד פסיכולוגי. אני מתבונן מה קורה בתוך האנשים. אני כותב הרבה על בדידות, אני כותב על אנשים החיים בשוליים או מחוץ לחברה. אנשים החיים במרכז החברה לא מעניינים אותי".

מדוע?

"ביום שאדע את התשובה לשאלה הזאת, כנראה שאפסיק לכתוב. המשפחה שלי הייתה משפחה טובה, אבל לא הייתה משפחה מתפקדת. אבי היה סופר ומשורר ואמי עשתה דוקטורט ראשון בספרות ודוקטורט שני בספרות צרפתית, והייתה פרופסור באוניברסיטת אופסולה. הם היו מאוד בתוך עבודתם. היינו שלושה אחים והיה לנו חופש רב, אבל חשנו בודדים מאוד".

בביוגרפיה שלך אתה מציין שגדלת בדנמרק ועברת לשוודיה, אתה שולט בכמה שפות וחי חלק מהשנה ביוון. קראתי נובלה שלך שמתרחשת בדנמרק, סיפור אחר בשוודיה, והנה הנובלה "מנוליס", שחלקים ממנה תורגמו לצורך הראיון, מתרחשת באי יווני, יש להניח בסאמוס. איפה נמצאת הזהות שלך?

"לקח לי הרבה זמן למצוא את הזהות שלי. בתחילה חשבתי שהזהות שלי היא דנית. כאשר עברנו לשוודיה ולא התקבלתי על ידי הילדים בבית הספר ולמעשה הם התנכלו לי, התגעגעתי לדנמרק. היה לי חלום שיש לי השפה הדנית והיא יותר חשובה לי. בדנמרק עברה ילדותי, הייתי שם מאושר והיו לי חברים רבים. כל זה נקטע ואני רציתי מאוד לחזור לשפה הדנית, למקום שהיה לי בו טוב.

"חזרתי לדנמרק בגיל עשרים וחמש והחלום שלי לחזור להיות דני התפוגג. לפתע הבנתי שאני שוודי, והתאכזבתי מהדנים כי לא אהבתי את הקסנופוביה שראיתי. היה לי קשה עם כך שהמפלגה השלטת היא נגד הגירה. הבנתי שאין יותר מקום לחלום שלי על חיים בדנמרק.

"אני יודע שיש רק ים קטן בין שוודיה לדנמרק, השפות  קרובות מאוד אבל המנטליות שונה. השוודים מאוד מנומסים ולא תמיד אומרים מה הם מרגישים. הדנים פתוחים יותר. הרבה אנשים, בעיקר מהגרים, אומרים שהם מעדיפים את דנמרק כי היא יותר לאומית. כך, באופן פרדוקסלי, הגזענות גלויה בה יותר וכך ניתן לזהותה. בשוודיה הגזענות שקטה, מודחקת. בקופנהגן אני חש שהאווירה קשה יותר".

המותחנים מצליחים

ומהי יוון, ומהי השפה היוונית עבורך? הנה אתה מדבר אותה כמעט בשלמות, מתורגם ליוונית, כותב ביוון, ואתה גם הבעלים של 300 עצי זית עתיקים בפלפונז שבוודאי יופיעו באחד הסיפורים שלך.

"אני מרגיש רצוי כאן ביוון, כי אני לבן, נוצרי, מדבר את שפתם. הרגשתי פחות רצוי כשוודי כאשר חזרתי לדנמרק וחיפשתי עבודה. צעקו עליי אז שאחזור לשוודיה. אולי הבעיה מתחילה מכך שאין מדיניות כלפי מהגרים ועובדים זרים. הם באים וחיים באיזו פינה, ללא שפה וללא  עבודה. הם נעשים חלק פאסיבי בחברה שמקבל סעד ולא נותן תפוקה. היינו צריכים לעזור להם במקום שממנו הם באים ואולי אז לא היינו נתקלים בבעיה. אבל אלה מילים ריקות. הערים הגדולות גדלות יותר ויותר אנשים עוברים מהכפרים לערים הגדולות לצד המהגרים. ההגירה אינה רק רעה. בעיניי – יש בה גם אספקטים טובים, כך למשל, תנועת האנשים החדשים מעניקה חיים חדשים לאזורים בשוודיה שהאנשים המקוריים עזבו אותם".

בשיחתנו קשה מאוד להפריד את הביוגרפיה מהספרות או את הספרות מהביוגרפיה, והשפות משוטטות בין הדברים כסוג של ישות לעצמה. אני לא יודעת הרבה על הספרות השוודית שבה אתה כותב ואליה אתה שייך. האם תוכל לפתוח לי שער אליה?

"זו ספרות באיכות גבוהה, קצת מונוכרומית ועצובה. אולי כניגוד לזה, ענף גדול בספרות השוודית הוא המותחנים. המותחנים נמכרים היטב. לפעמים אני שואל עצמי למה הם כה פופולריים. האם הם טובים יותר? דרך ספרות המותחנים החברה השוודית משתקפת לא במיטבה. אולי ככה נמנעים מכתיבה חברתית ישירה.

"אני מכיר סופרים טובים מאוד שלא מצליחים למכור את ספריהם, ואז קורה שכדי לפתור בעיות כלכליות הם פונים לכתיבת מותחנים. כך קרה שזוג סופרים, אלכסנדר ואלכסנדרה אנדוריל, במשך שנה קראו רק מותחנים ולמדו את הנוסחה. הם המציאו שם ספרותי, הוציאו מותחן והוא נמכר היטב, חתמו על חוזה לעשרה ספרים נוספים ועכשיו הם יכולים לחיות יפה מבחינה כלכלית".

התחלתי לקרוא על יהדות

בתוך השיחות שלנו, אתה חוזר ומספר על המשפחה היהודייה שהסתפחת אליה לזמן מה. ילדיך באופן פורמלי הם יהודים. האם החיים לצד משפחה יהודית משפיעים על כתיבתך?

"יאנה, אשתי הראשונה, הייתה מפולין. אביה היה צ'כי לא יהודי. אמה יצאה ממחנה ריכוז בהיותה בת שבע עשרה, היא למדה אחר כך רפואה. יאנה לא ידעה שאמה יהודייה עד שהם עזבו את פולין בשנת 1968. אז היא שאלה את אמה מדוע הם נאלצים לעזוב, וזו השיבה: 'כי אנחנו יהודים'. כך הן הגיעו, יחד עם אלפי יהודים שברחו מפולין, לשוודיה. היא חיה תחת הלם הזהות האבודה, וכשהייתה בת 15 יצאה לחיות בקיבוץ בישראל. חמותי הייתה אישה מאוד משכילה. היא למדה צ'כית מבעלה, קראה צרפתית ולמדה לטינית ועברית. המשפחה אהבה אותי וקיבלה אותי, אם כי היה עדיף מבחינתם לו הייתי יהודי. הרגשתי בזה סוג של אתגר, התחלתי לקרוא יותר על יהדות. קראתי ספרים רבים על השואה והחלטתי ללמוד פולנית כדי להתקרב אליהם יותר. עשיתי כל מה שאני יכול כדי לצמצם את הפער בינינו, אבל זה לא עזר והתרחקנו. ליאנה ולי יש שני בנים נפלאים".

לקראת סוף השיחה, פנה אלי יאן ואמר בניסוח מהוסס: "יש דפוס שחוזר על עצמו בחיי ובעבודתי. אני כל הזמן שואף להתקבל. כך, בהתחלה רציתי להתקבל בכיתה השוודית, רציתי להתקבל אצל השוודים, אחר כך במשפחה היהודית, אחר כך על הסופרים ולבסוף על הקוראים.

"רק ביוון, למרות שאיני  יווני, איני רואה כל צורך להתקבל. אני מה שאני. אני מרגיש יותר בטוח בעצמי, יותר חופשי. החשוב ביותר הוא שאתה מקבל את עצמך כמו שאתה. אז יש משהו שאפשר לבנות עליו".

אתה מרבה לספר על 300 עצי הזית בפלפונז; 300 עצים בני למעלה מ-150 שנה שעדיין מניבים פירות. הם גדלים ברומו של הר בין העצים. יחד עם השוודית, הדנית והאנגלית אתה מדבר יוונית מצוינת, יש לך בית בשוודיה ושני בתים ביוון, האחד על האי והשני ביבשה. אז איפה הבית?

"כשאני הולך לסאמוס, אני אומר: 'אני הולך לאי שלי'", הוא עונה לאחר מחשבה. "כשאני נוסע לבית בפלפונז, אני אומר שאני נוסע לעצי הזית שלי".

יאן נעלם לתוך המעבורת. איש גבוה עם מזוודה אפורה ותיק לניירות ולמחשב. איש גבוה וגדול עם חיוך שנשאר בו מימי הילדות. בשבוע הקרוב יהלך בין 300 עצי הזית בפסגה של הר בפלפונז. יסתובב בין העצים ויכתוב על האנשים בשוליים, האנשים שלא מתקבלים לשום מקום ונושאים צלקות כמו הוואדי היבש החותר בהר של סאמוס בדרכו אל הים.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב,  18.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: