עברית, רוסית, עברית / יעקב בר-און

 

 הדרמטורג הצעיר של תיאטרון 'גשר' הוא גם מתרגם מוכשר מרוסית לעברית, אף שהוא ישראלי ממוצא מזרחי. סיפור פנטסטי של משיכה לתרבות רחוקה נחשף אגב שיחה עם רועי חן על המחזת 'יונה ונער'

רועי חן. צילום: יעקב בר און

תיאטרון 'גשר' מעלה בימים אלה גרסה בימתית ל'יונה ונער' של מאיר שלו. רועי חן, הדרמטורג של התיאטרון, החתום (יחד עם המנהל האמנותי של התיאטרון, הבמאי יבגני אריה) על ההצגה, עשה את הצעד המשמעותי בחייו בגיל 16. אז הוא, בן להורים מזרחיים, בצעד מוזר משהו, למד רוסית באופן אוטודידקטי, מה שהיווה המפתח לכל חייו. גם כיום חן נראה כדמות שיצאה מרומן רוסי של פעם.

"אין דבר יותר טבעי, כשאתה נער, מלרצות להיות נער אחר", מנסה חן כעת, בגיל 31, להסביר את התנהלותו בנעוריו. "רוב בני הנעורים חווים ולו לרגע אחד חלום של חיים מקבילים. אני לא חיפשתי אז להיות מישהו אחר, כמו שרציתי להוסיף לעצמי עוד פן".

"מה פתאום? – שואלים אותי עד היום", הוא מספר. "מלווה אותי תחושה שמערכת החינוך, התקשורת סביבנו וכנראה גם הבית לא מילאו את מאווייו התרבותיים של הנער שהייתי. ניסיתי להבין מי הם הגיבורים שלי. מהם המיתוסים שבתוכם אני חי. לאן שואפים. על מה חולמים. איך נחיה. איך נמות. מה יספרו עלינו אחר כך. תהיתי אם אוכל אי פעם להשתוות או להידמות לאנשים שעליהם קראתי בספרים.

"ואלה ספרים? – מכיוון שעדיין בכלל לא הצלחתי להתחבר לספרות העברית, יצאתי למסע הגירה של יציאה מהארץ מבלי לצאת ממש ממנה. רק לאחר שבמסגרת מגמה זו למדתי שפה זרה ונטמעתי בה והפכתי את עורי ושיניתי את נשמתי, רק אז הצלחתי להכיל שוב את המדינה הזאת, את השפה העברית ואת הספרות הנכתבת בה.

"רומן כמו 'יונה ונער', שבו טיפלתי כעת, בשום פנים ואופן לא הייתי מצליח לקרוא בגיל 16", ניתק חן מהרהוריו וניתז אל ההווה. "מבחינתי זה היה אז יותר מדי מקומי, בעוד הגיבורים שלי השתייכו למדינה אחרת ולשפה אחרת, בעצם גם למאה אחרת. כך אז, כך אולי גם כיום. אני חי לי בתל-אביב, עם השמות הנרדפים לה כמו 'מדינת תל-אביב', 'הבועה' ועוד, וכשמראים אותה בטלוויזיה אני לא מרגיש מיוצג שם, כמו שאני לא מרגיש מיוצג בספרות התל-אביבית".

לאחר כל ההקדמה הארוכה הזאת, לא הסברת את צעדך בגיל 16.

"הגעתי באותו גיל ללימוד השפה הרוסית מתוך אהבת הספרות בשפה הזאת, אהבה שנשארה איתי עד היום. התרגשתי כעת לא פחות לקרוא את התרגום החדש והנהדר לעברית של נילי מירסקי ל'אחים קרמזוב'. מה גם שכיום אני מבין הרבה יותר את הדברים בהשוואה לעבר.

"לא תכננתי לדעת רוסית", טוען חן. "בוודאי לא חשבתי שבבוא הזמן אתרגם ממנה. רציתי לקרוא כמה שיותר בשפה הזאת. הרגשתי שרימו אותי. החמצתי עולם שלם כשלא ידעתי את השפה. כשלמדתי היסטוריה, זה היה בעיקר על השואה. לא ראיתי דברים מעבר לנרטיב היהודי-ציוני-ישראלי של ישראל חדשה הבונה את עצמה. הרבה דברים לא לימדו אותי בתיכון עירוני ד', משם זרקו אותי אל הרחובות. רק כעבור זמן השלמתי את הבגרות בבית ספר אקסטרני.

"בשעה שבני גילי מצאו את עצמם בתל-אביב הגשמית ואני חיפשתי את עצמי, ביקשתי להתקרב לתרבות הרוסית דרך השפה שאותה שאבתי מאנשים שפגשתי. ביניהם מוכר ספרים בחנות רוסית, הומלס בכיכר דיזנגוף, קופאית בסופר, שומר במגרש חניה וגם אחד שלמד איתי. מתוך תחושת בדידות איומה ניגשתי אליהם, מצימאון אדיר למעיין שמפכה איפשהו מעבר לקשת".

שדה אסוציאטיבי חדש

הרקע המשפחתי של חן לא רמז לבאות. משפחה מזרחית מסודרת בתל-אביב, אב יהלומן, אם מנהלת רכש בענף התיירות. כילד אפילו הסתייג מתיאטרון. "הייתי שואל את עצמי מה השטויות האלה של אנשים מבוגרים המתחפשים ועושים צחוק מעצמם", משחזר חן. "אהבתי לקרוא פרוזה, כי בפרוזה אתה לבד, נוגע בגרעין הקשה של הנשמה, בעודך פותח את הדלת לדמיון.

"אני לא חושב שסיפור יכול לשנות לך את החיים; גם תיאטרון לא, אבל אני כן חושב שהם יכולים להפוך לעוגן הצלה מהיום-יום", חן מהגג בקול רם.

סיפורו האישי של חן נראה כלקוח מ'תל של אביב', ספרו השני שהופיע באחרונה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'. כאחת הדמויות שם, הממריאות על כנפי הדמיון, כך חן, הנער הבודד, שוחר התרבות הרוסית, ניתק לפתע ממשפחתו כמו פערה האדמה את פיה ובלעה אותו.

"אף אחד לא גירש אותי, מה גם שאהבו אותי", הוא אומר. "אבל הרגשתי חובה להתנתק מהחברה סביבי, כולל המשפחה. נעלמתי לחלוטין מהבית לשנה. אפילו הפעילו את המשטרה בחיפוש אחריי. ברגע שנודע מקום הימצאי, נתנו לי מנוח. נבלעתי בחברה הרוסית".

היכן התחיל המסע הזה?

"תחילה מצאתי למשך חודשים מקלט אצל גברת מבוגרת בלא מעט ממני. זה עוד בזמן שעדיין לא ידעתי מילה רוסית. באיזשהו שלב התחברתי לחבורת משוררים שהגיעו מקצווי רוסיה והתמקמו בליפתא, במבואות ירושלים, בין טיפוסים תימהונים. אחת מאותם משוררים מתה ממנת-יתר של הרואין. אחד איבד עצמו לדעת. אחר פנה למחשבים ופנה עורף לעולמו התרבותי".

גם אתה נגעת בסמים?

"לא נגעתי בהם. רימיתי. רק זה היה חסר לי".

ואז…

"כמו שנעלמתי מהבית, כן חזרתי פתאום, מבוגר בשנה ונראה קצת שונה. אני מעריך את הוריי על שידעו לסלוח לי על תקופות איומות שסידרתי להם".

בעצם, חזרת מהחבורה הרוסית לבית מזרחי.

"חזרתי לבית מזרחי-מודרני, מאוד חילוני, מה שלא הפריע לי להמשיך בלימוד הרוסית באופן לא מחייב. פה שורה משיר, שם ציטוט מסרט או הצטרפות בגיטרה לשיר רוסי שהושר בחבורה סביב מדורה, כשכותבים לי את המילים באותיות עבריות. מצד אחד צחקו על המבטא המוזר שלי, ומצד שני העריכו אותי על שעשיתי צעד לקראתם. בעצם, עברתי אז מה שעברו כאן המון עולים מרוסיה, אבל בכיוון ההפוך.

"כמו תינוק, גיליתי שדה אסוציאטיבי חדש שיש לכל מילה. הרגשתי כמי שעושה את דרכו בתוך ג'ונגל, חמוש במאצ'טה לינגוויסטית, מפלס לעצמי דרך לעולם לא מוכר וכך מתקרב לשפה הרוסית כפי שלא התקרבתי לשום שפה אחרת. אמנם למדתי אנגלית בבית הספר, אבל אני לא מרגיש בה כמו בשפה הרוסית. אפילו אעז לומר שהדקדוק שלי יותר מדויק באנגלית, אבל לא השגתי זאת מתוך כיבוש אישי. הרי אדם יכול לאכול אלף חביתות בחייו, אבל כשהכנת לראשונה חביתה בעצמך ולעצמך, הטעם שונה".

דבריך מדהימים כששמים לב שבדרכך המאולתרת הגעת למעמד שמעטים זוכים לו בתחום התרגום מרוסית.

"זהו היתרון שלי ובמובן מסוים גם החיסרון שלי. אני מרגיש כל הזמן שעליי להצדיק את מקומי ולהרוויח אותו. לכן, נכנסתי לשדה בזהירות. בדקתי דברים אלף פעם והתייעצתי עם המון אנשים. לאט-לאט תפסתי ביטחון ומצאתי את החומרים שאני יכול לתרגם וגם את אלה שאני לא יכול לתרגם. כך למשל, אני נזהר מספרים שנוצרו בתקופה הסובייטית. זאת, פרט לספר אחד מאוד קשה, 'סיפורי קולימה' של שלאמוב, המספר על המחנות של סטלין. עשיתי את התרגום הזה מתוך הרגשה שלא הייתה כאן הערכה נכונה כלפי הסבל שעברה רוסיה בתקופת השואה, או 'מלחמת המולדת הגדולה', כפי שהם קראו לתקופה ההיא".  

המורה לעברית

ממה תימנע?

"אני משתדל לא לתרגם ספרים שכבר תורגמו, על אף ההכרה בכך שיש צורך בתרגומים חדשים. אם כבר לתרגם, אז דברים פחות מוכרים כאן. מדוסטוייבסקי תרגמתי את 'אנשים עלובים', ספר הביכורים שלו, שלא תורגם מעולם לעברית והיה יריית-פתיחה לקריירה אדירה. כמו כן תרגמתי מהספרים של דניאל חארמס ושל זוכה פרס נובל, איבן בונין. השנה עומד להופיע התרגום שלי ל'טרגדיות קטנות' מאת פושקין, יצירה ששלונסקי תרגם אותה בזמנו".

אמרת שאינך נוגע בספרים שכבר תורגמו לעברית.

"נכון, אבל כאן הרגשתי שיש לי מה לתת משלי".

איך אתה מעז להתמודד עם מי שזכור כאשף השפה העברית?

"שלונסקי היה מתרגם אדיר. ככל שאני קורא אותו אני מתרשם ממנו יותר. עם זאת, בתרגום שלו יש הרבה משל שלונסקי שאין אצל פושקין. לפעמים מתרגם צריך להיות פחות אקרובט ויותר מדויק. עם זאת, אני שוקד על התרגום שלי מתוך הערכה גדולה כלפיו ובוודאי אין לי כוונה לבטל אותו. הייתי רוצה שהתרגומים שלנו יחיו זה לצד זה".

כיצד משתלב בסיפור שלך תיאטרון 'גשר'?

"ל'גשר' הגעתי בפעם הראשונה בגיל 19. באותם ימים הייתי חסר מעש ואבוד לגמרי, לאחר שהצבא ואני לא הסתדרנו ונשלחתי הביתה במהירות. כששמעתי שהמורה לעברית של 'גשר' נסע לחו"ל, מיהרתי להציע את עצמי".

כיאה למורה מדופלם לעברית…

"כשהגעתי לשם לא כל-כך הבינו מי אני ומה אני, אבל אמרו שאבוא מחר בבוקר ונראה".

אבל היית ילד!

"אכן, כשהשיבו לי בחיוב התחילה אצלי האימה. הרי לא היה לי מושג מה עליי לעשות שם. הגעתי בבוקר ומצאתי את עצמי מול ישראל דמידוב, הכוכב של 'גשר', לא פחות ולא יותר. התיישבנו, הוא הוציא מהתיק טקסט של הצגה ושאל – 'אתה המורה?'. מה יכולתי לענות? – אמרתי 'כן!'. זה היה לפני חזרה, באולם כמעט חשוך. דמידוב הגדול התחיל להשמיע את הטקסט שלו בהצגת 'הנהר', חומר רוסי קלאסי מהמאה ה-19, ובאופן מאולתר התחלתי לתקן אותו היכן שחשבתי שצריך לתקן. אז הבנתי שיש לי מה לתת במקום הזה".

ואתה אז במחצית גילו, או אפילו פחות!

"ממש! היום כבר לא עובדים ככה. אין לי מילים לתאר כמה דמידוב היה מקסים וכמה הרגיע אותי. אחריו הגיעו השחקנים בזה אחר זה. התחלתי לחיות ביניהם. אפילו קרה שנשארתי לישון בהאנגר בנחמני. תמיד התאספו חבר'ה יחד. אם יש חבר'ה, אז יש גיטרה. אם יש גיטרה, יש בקבוק. אם יש בקבוק, יש חמוצים ויש סיפורים ברוסית שמקורם באמא רוסיה.

"לאט-לאט הבנתי שאני שבוי ביניהם. פתאום מצאתי את עצמי שם כנציג ה… עברית. וכששמעתי מישהו אומר בביטול שאין ספרות בארץ הזאת, קמתי על הרגליים האחוריות. 'מה קרה לכם?', התרעמתי. קראתם עגנון שאתם מדברים? קראתם צלקה? אחר כך רצתי לחנות הספרים הסמוכה וקניתי מהספרים שלהם. שיהיה לי על מה לדבר. על מה להתווכח".

ויבגני אריה, מנהל 'גשר' ושותפך הנוכחי לעיבוד 'יונה ונער'?

"הוא בקושי הכיר אותי אז, כשהסתובבתי בחדרים למרגלות הבמה בין אנשים שהזכירו לי דמויות שעליהן קראתי בספרים. מצאתי עצמי במקום באמת פסיכוטי. אנשים עובדים ב'גשר' כמו שלא עובדים בשום מקום אחר. יבגני התעקש לדבר איתי אנגלית. הוא לא היה מסוגל להכיל את העובדה שאני מסוגל לדבר איתו רוסית".

עולם של 'גשר'

כאן עבר סיפורו הפתלתל של חן תהפוכה נוספת. "כשהרגשתי שאני חי יותר מדי ב'גשר', עזבתי לכמה שנים ועברתי לפעול בתיאטרון 'מלנקי'", הוא מספר.

מה עשית שם?

"כתבתי. תרגמתי. הרי אין לי יומרות להיות שחקן, בוודאי לא במאי. אני מעדיף לפגוש ביום-יום שלי מילים מאשר קהל".

הוא נסע לזמן-מה לפאריז. הסתובב במונמרטר. כתב שירים על גדות הסן. כשחזר, ניסה ללמוד באוניברסיטה. אחרי ארבעה חודשים הסיק סופית שזה לא בשבילו. ב-2005 הוציא, בגיל 25, את ספר הביכורים שלו, 'סוסי הדיו'. כשחזר ל'גשר', עשה זאת כמתרגם מחזות. כעבור שנתיים התמנה רשמית כדרמטורג התיאטרון.

"אז יבגני כבר התרצה לדבר איתי רוסית", הוא מציין. "התחלתי את העבודה ב'גשר' בהצגה הדי משונה 'וריאציות לתיאטרון ולתזמורת'. תרגמתי לה כ-40 שירים בשבוע וחצי. אז יבגני ואני הבנו שאנחנו יכולים לעבוד ביחד והמשכנו אל 'שונאים סיפור אהבה' של בשביס-זינגר".

תיכף תאמר שאתה יודע יידיש.

"יותר לקרוא מאשר לדבר. אפילו למדתי בקורס קיץ כזה. מזמן אני חולה זינגר. ממש לקיתי בתסמונת זינגר. אחר-כך הבאתי מחזות, כמו 'הנסיכה איבון' שביים איבגי, שרק תיאטרון 'גשר' יכול היה להיות מספיק מטורף כדי להציג אותם".

בהצגה הזאת וב'שש דמויות מחפשות מחבר' של פירנדלו 'גשר' חרג מהמעגל הרוסי שלו.

"זה קרה שם הרבה לפניי. סובול, קניוק וגרוסמן הם לא בדיוק רוסים. ואני רוצה להזכיר ש'רוזנקרנץ וגילדנשטרן', המחזה שפתח את 'גשר', היה של סטופארד, מחזאי אנגלי".

איך הצלחת להתחבר ליבגני אריה, למרות הדימוי הלא קל שלו?

"יבגני הוא איש קשה וזה חלק מהיופי שלו. למרות זאת, נוצר בינינו חיבור חזק. מעבד, כותב מחזות, דרמטורג ובימאי נפגשים היכנשהו ונוצרת הדדיות שגובלת בתלות שגובלת במשפחתיות".

הוא מדבר איתך על דברים מחוץ לתיאטרון?

"אין ליבגני דברים מחוץ לתיאטרון. באמת, הוא אדם משונה. אם תיכנס לדירה שלו, לא יהיה לך מושג מי גר בה. אפשר להתרשם שגר בה איש-מחשבים, מוזיקאי, אולי פועל. זו דירה נטולת סממנים אישיים, כמו חדר במלון".

משפחה?

"יש לו אישה, פסיכולוגית, שחיה בניו-יורק והוא חי פה. הם מצאו את המפתח לזוגיות מושלמת. הבן שלהם לומד באוניברסיטה בחו"ל. יבגני מחלק את חייו בין תל-אביב לניו-יורק".

מה סוד ההצלחה שלו?

"הוא ילד, ילד קטן, משוגע על כל הראש, חוץ מזה שהוא קיבל את המקצוע אצל מורים אדירים ברוסיה. לפעמים אני תוהה כיצד הוא לוקח במלוא הרצינות את עבודתו ב'גשר', כאילו שכל יום הוא היום האחרון בחיים, או שההצגה החדשה היא הפרויקט הכי חשוב עלי אדמות. הרי הוא צורח כמו מטורף בגלל שהכניסה המוזיקלית של הנגנים איחרה בשנייה".

בינתיים השחקנים בעלי הצביון הרוסי הפכו למיעוט ב'גשר'.

"אכן, עם צוות השחקנים הנוכחי אי אפשר להעלות הצגה יום בעברית יום ברוסית, כפי שהיה נהוג ב'גשר'. עולם שלם השתנה בו. חלק מהמייסדים כבר אינם ב'גשר'. מהם נסעו. מהם נפטרו. והשחקנית הראשית, יבגניה דודינה, ב'הבימה', ואני שמח בשבילה שאוהבים אותה גם שם. אין הרבה שחקניות כמוה בעולם, וראיתי לא מעט תיאטרון בחו"ל. יש משחקני 'גשר' שתמצא כיום במוסקבה, אכולי געגועים".

לא להאמין מי בא במקומם. איבגי, לדוגמה.

"וגם דביר בנדק. והיו אורנה בנאי וחנה לסלאו. ויש תחושת להקה כפי שאין ברוב התיאטראות בארץ, הפועלים כמו בשדה תעופה של טיסות ממריאות ונוחתות, בלי כל תחושת שייכות".

מה עושה דרמטורג?

"הוא זה שמציע את הרפרטואר. אני מדגיש את המילה 'מציע', כי הדרמטורג הוא לא האיש הקובע. בשביל זה יש מנהל אמנותי. כדי להציע מה להציג, אני חייב לקרוא המון ועליי לדעת מה קורה בתיאטרון בעולם ובארץ. המנהל האמנותי לא חייב לקבל את המלצות הדרמטורג. כשבעקבות נסיעה לאיטליה נזכרתי בפירנדלו והצעתי ליבגני את 'שש נפשות מחבר', הוא הגיב בביטול. 'מה פתאום המחזה המוזר הזה?', שאל יבגני. 'אתה עוד תטביע את גשר!'. אחרי שלוש שנים הוא התרצה ויצאה לנו הצגה קסומה".

יונה ונער

"ביום קיץ אחד יבגני התקשר אליי מאמריקה ואמר – 'רועי, שכח מכל התוכניות שהיו לנו, עזוב את כל המחזות שרצינו, יש לי רעיון ענק!'. כששאלתי מה, סיפר שקרא את הספר של מאיר שלו ברוסית, משהו יוצא מהכלל לדבריו, ודווקא ספר של שלו שאיכשהו לא קראתי עד אותו רגע. השגתי את הספר, קראתי, התקשרתי אל יבגני והתנפלתי עליו: 'אתה נורמלי? מה החומר הזה לעזאזל? הרי אין מה לעשות איתו על הבמה, כשהעלילה מתחילה בשנות ה-40 ומגיעה לשנות ה-90?!".

לא רצית להציג את 'יונה ונער'?

"אני מודה שהתנגדתי בכל הכוח להפיכת הספר להצגה. קורה שטועים. 'אתה לא מבין כלום מהחיים שלך!', הגיב יבגני. 'קראתי את הספר ובכיתי. יש כאן תיאטרון אדיר!'. זהו יבגני, נוסטלגיקן-רומנטיקן שמזיל דמעה כאשר הוא שומע את המילה פלמ"ח".

וזהו ספר שבכלל לא כתוב כמחזה!

"עברנו תהליך מורכב. כמעבד, היה עליי להחליט מה הכיוון. על מה לשמור, על מה לוותר. אז החלו הוויתורים הכואבים ואיתם הפחדים שאנחנו מאבדים את הספר. אכן, היה רגע שבו הרגשתי שאני בוגד בספר של שלו ומאבד את יראת הקודש כלפי החומר. גם צריך להוסיף דיאלוגים. זה הרי מחזה, לא ספר קריאה. כאן הייתי זקוק לרשות הסופר. פה מר שלו היה גדול בחופש שנתן לנו, באמון שרחש לנו. היה תענוג לעבוד מולו".

ובאשר לצד הלשוני?

"ניסיתי לשמר ככל האפשר את הטקסט של שלו, אבל היכן שהיה עלי להוסיף משלי, אסור היה לי להתבייש והוספתי. אם לא כן, היו נשארים מקומות ריקים ועירומים. מצד שני, היה לי חשוב לשמר את קסם השפה שלו".

העובדה שאתם מעבדים ספרות לתיאטרון מצביעה על מחסור במחזאים?

"להיפך, יש פריחה מטורפת בתחום. תראה כמה כותבים בישראל לתיאטרון! יש מחזאות מקורית ישראלית מאוד מעניינת. אני מאוד מקווה שהדור הצעיר של הכותבים יתחיל לתת בעיטות לדור הקודם שכבר ביסס את מקומו. עם זאת, יש לי תחושה שהכוחות הטובים נשאבו לטלוויזיה ולקולנוע. הייתי שמח יותר לראות אותם מגיעים לתיאטרון".

והבימוי ב'גשר' ימשיך להיות בדרך כלל בידיו של יבגני אריה?

"גם זה אני מקווה שישתנה עם הזמן. כותבים צצים בעצמם ואילו בימוי לומדים במסגרת. אבל המסגרות שמלמדות בארץ בימוי הן בעייתיות. לא כל יום שחקן כמו איבגי מתחיל לביים ומתגלה כבמאי מהמם. חוץ מזה, חצוף הנבל הזה. הרי לקחת את גומברוביץ' להצגה הראשונה כבמאי זאת כבר חוצפה. והדרך שבה ביים. איבגי לא עוצר באדום, מה שנקרא. הבנ'דם פשוט לא פוחד מכלום ולא אכפת לו ממה שיאמרו".

ובאשר אליך?

"אם יורשה לי לומר משהו עצוב, לו היה לי בסיס כלכלי לא הייתי יושב פה עכשיו, אלא מסתפק בתרגום לתיאטרון בזמני החופשי ובכתיבת ספרים. בנסיבות אחרות, כתיבת 'תל של אביב' לא הייתה מתארכת כל-כך. אבל מצד שני יכולות שסיגלתי לעצמי בעבודה בתיאטרון זלגו לכתיבת הספר. כעת, לאחר כל התקופה שבה חייתי עם הדמויות שיצרתי, מוזר לי לתת להן ללכת לדרכן".

כמחבר סיפורים, אפשר להגיד עליך שאתה פנטזיונר.

"לגמרי! ריאליזם פנטסטי זהו סגנון הסיפורים שלי. אם מחפשים מודל לספר הזה, אפשר לקחת את 'הפטרבורגים' מאת גוגול. זה סופר שלקח עיר והפך אותה לגיבורה של הסיפור שלו, וכמוהו נהגתי כלפי תל-אביב. אולי אני נתלה פה באילן גבוה, אבל אם הקוראים שלי יהלכו ברוטשילד ועטלף יעוף מעל לראשיהם והם יחייכו לשנייה כשייזכרו בסיפור שכתבתי, עשיתי את שלי".

רומן מבוגר

"אנשים כמוני לא מרגישים עצמם מיוצגים בתל-אביב. אנחנו לא הולכים למועדונים. אנחנו לא מופיעים בריאליטי. יש לנו חיבה לערים אחרות בארץ שהן לא תל-אביב. יש פה המון שוליים שדורשים ייצוג. בעיקר רציתי לספר על הרגעים בעיר שבהם החדשות הן לא הדבר החשוב בעולם, גם לא מחאת האוהלים, אפילו לא חשבון הבנק האישי. יש בספר שלי הרבה נושאים חברתיים, אבל הם עולים בצורה אחרת".

עד כמה אתה מוטבע בספר?

"הרבה. יש דמות ששם משפחתה חסאן, כשם המשפחה שלנו. ויש בספר אבא יהלומן, כמו אבא שלי שהוא באמת כזה. ובמקום אחר מופיע בית הקברות בטרומפלדור שבו הייתי יושב בתור תלמיד באקסטרני באנקורי לצד ביאליק וכל הפנתיאון של תל-אביב של פעם. מכאן הסיפור של מדריך הטיולים בבית הקברות שיודע הרבה על גיבוריו אבל לא יודע דבר על מה שקורה מעבר לגדר".

ואם רוצים לדעת קצת יותר על חן, מגלים פרטים מפתיעים. התערותו בחברה הרוסית מגיעה עד הבית. הוא נשוי לפולינה אדמוב, תפאורנית ומעצבת, המבוגרת ממנו בכעשור. "אני הזקן בבית, לא היא", הוא מעיר בחיוך. "לעומתי, המדכא והמדוכא, הרוטן וההיפוכונדר, היא ילדונת".

פער הגילאים ביניכם בכלל לא שכיח.

"מגיל צעיר נמשכתי למבוגרות ממני. לא הסתדרתי עם בנות-גילי, שעם השנים התבגרו כמוני".

אתם זוג מתוצרת 'גשר'?

"ממש לא. אנחנו הפרד ומשול. פולינה עובדת במקומות אחרים, תפאורנית בתיאטרון 'החאן' ומעצבת ספרים. מבחינתי, זאת הייתה אהבה ממבט ראשון, מביכה כמעט בבנאליות שלה. בדיוק היה לי יום הולדת. זה יום של חשבון-נפש שבו בא לך לתלות את עצמך, מיואש מהעולם, עוד שנה נמחקה לך מהלוח. זאת, למרות שהייתי בן 21 בלבד. הרגשתי שפספסתי את החיים. אמרתי לעצמי שאם לא הוצאתי רומן עד אז, מוטב שלא הייתי נולד בכלל.

"חברים רוסים הזמינו אותי לבית-קפה, לחגוג את יום ההולדת שלי. תבוא, נדבר, נשתה יין, אמרו. באתי וישבה שם מישהי שלא הכרתי. חודש לפני כן עלתה ממוסקבה. כמובן, היא לא ידעה עברית. 'רועי, זה הרומן שלך!', אמרתי לעצמי בבדיחות הדעת, ותוך שבוע כבר גרנו יחד. לבן שלנו קראנו אדם, שם שמתקשר לשם המשפחה של פולינה".

חן, מטפחת בוהמית לצווארו, איננו חדל מלהפתיע. בימים אלה הוא לומד איטלקית. זה עוד יורגש ברפרטואר של 'גשר' מן הסתם. רוב הזמן הוא כותב. ואם לא, הוא מנגן. בבית הוא תזמורת של איש אחד. בנגינה הוא מתאוורר מהכתיבה. "כשאני נתקע בה, אני נרגע עם המפוחית", הוא מספר. "וכשאני נתקע עם החליל, אני שואל את עצמי מה אני עושה עם הכלי הטיפשי הזה. הרי אמורה כעת להיות חזרה בתיאטרון…"

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב,  18.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: