מחבר העולמות / מיכל שיר-אל

 

דמויות שונות ומנוגדות התקבצו סביב ש"י עגנון ומצאו שיח משותף עמו. קשריו החמים עימהן מעידים על שאיפת עולמו – לחבר את קולותיה השונים של התרבות הישראלית

עגנון ואסתר בצעירותם

 

בסיון תרצ"א, כשהוא בן 58, שולח ח"נ ביאליק שיר-וידוי לש"י עגנון ובו הוא 'מודה' בתעייתו "ללא דרך" בפנייתו אל האלילים ובכישלון עמידה בניסיון. עגנון שולח את השיר ל"אסתרליין ידידתי" ששהתה באותם ימים בברלין. וזה לשונו:

לש"י עגנון ולאסתר, שתילי אצילים / את כתבי הבאתי מתת ומשא.

אל תראום שהם כבדים ועוטים מעילים / אין תוכם כברם – רק נפח כמשא.

מצער תנובתי, ויבולי – קומץ מילים, / וחמור אם ירבץ תחתם כרגע יתנשא [.]

אבסתים, לצבות בטנם ניר וגוילים, / אך לא הרביתי להם חזון ומשא

ואם פניתי מעט אל האלילים – / היו אתם עדי כי לא מרוח גסה:

כי תעיתי ללא דרך בין נתיבות ושבילים, /  ניסני אלוהים ולא עמדה במסה

ואם אמנם פשעתי – היו אתם פלילים / כי על כל פשעי אהבתכם מכסה

אוהבכם ח.נ. ביאליק

תמיהה היא מה ראה ביאליק, המשורר הנערץ, לחשוף בפני ידידו הצעיר ממנו ב-14 שנה וזוגתו  את חדרי לבבו? הבחירה בש"י עגנון איננה מקרית. עגנון יכול היה להכיל וידוי זה בלי לעשותו קרדום לחפור בה. ואמנם, במכתבו המוזכר לעיל זולת 'שיר יפה' הוא לא הוסיף דבר. את הסיבה לכך יש לעגן בדמות המיוחדת של עגנון שחרגה מן המסגרות המקובלות ומן ההגדרות שמעטירים על בני אדם.

כבר אמרו העם 'אמור לי מי חבריך ואומר לך מי אתה', ואין כמו אוסף הדמויות עימן בא עגנון במגע כדי להצדיק משפט זה. אין אפשרות לכנות אוסף זה כ'חבורת' עגנון, כי זולת עגנון לא היה בהכרח קשר בין האנשים והנשים הרבים שבאו עימו במגע. די אם נסתכל בספר שיצא אחרי מותו – 'מעצמי אל עצמי', שעגנון עצמו עסק בהכנתו, כפי שמעידה בתו אמונה ירון. מגוון עשיר של דמויות – רבנים ומשכילים, אנשי אמונה ואפיקורסים, פשוטי עם בבית כנסת נידח ופרופסורים יושבי מגדל השן האקדמי. כולם היו חלק בלתי נפרד מן העולם שהוא זימן עצמו אליו, ונכון יותר יהיה לומר, הם זימנו עצמם אליו.

נתבונן במעט דמויות מרכזיות מן הישוב היהודי בראשית המאה העשרים ויחסן אל עגנון, כפי שעגנון עצמו מביא. מתוך כך נשמע את המקום שהן תפסו בעולמו, ומכאן קצרה הדרך ללמוד על נפשו של עגנון שהובילה את כתיבתו לזכות להערכת עם ועולם. 

הערכת המו"ל

ברנר, ביאליק והרב קוק, ביפו שלפני מלחמת העולם הראשונה, היו הראשונים לקרב אותו אליהם, והוא ברצון רב ובתודה נענה. ארבעים שנה אחרי שנרצח ברנר מספר עגנון על המאמץ שעשה ידידו העני כדי להוציא לאור את סיפורו "והיה העקוב למישור": "דרכם של מו"לים שהם עשירים מן המחברים. בתולדותיי אני, באותם הימים עשיר היה המחבר מן המו"ל. המחבר היה בידו לקנות לו בול, מה שאין כן המו"ל, שהוצרך להמתין שבעה ימים עד שמצא גרוש לקנות לו בול". והוא ממשיך ומתאר את דלותו של הסופר הנערץ: "נוהג היה ברנר שהיה חוגר את המכנסיים ברצועה של עור, משנתרפטה רצועתו והוצרך לקנות לו חדשה, נתפתה למי שנתפתה לקנות לו כתפיות כדרך כל אדם מן הישוב. עכשיו שהוצרך לארבעה חמישה פרנקים לשם הוצאת ספר עברי. החזיר הכתפיות לחנווני וחזר לחגור עצמו ברצועתו הישנה והמרופטת. בבקשה מכם, הנמצא בזה איש שמוותר על עצמו בשביל ספר של אחר" (מעצמי אל עצמי, עמ' 132). ברנר היה בין 'רבותיו' הראשונים של עגנון הצעיר ובכמה מסיפוריו מנהל עגנון דיאלוג סמוי עם ביקורתו על עצם האפשרות לכתוב יצירה ספרותית ראויה לשמה אודות מעשה התחייה בארץ המתחדשת.

כן התייחד ברל כצנלסון. עגנון הוציא את כצנלסון מכלל הקבוצה המכונה בספרו 'תמול שלשום'  'עסקנוביצ'ים', אלו המסיתים את העם ממלאכתם, ועיקר כוחם בפיהם והם עניים בדעת, כפי שהרחיב עליהם בסיפור 'החוטפים' בספר המדינה. על כצנלסון הוא מספר "מכאן ואילך לא זזה ידי מידו. אם ירדתי לתל אביב הלכתי אצלו ואם הוא עלה לירושלים בא אצלי… אם גדול היה ברל כצנלסון בעיני רבים כעסקן כמנהיג כמורה גדול, היה בעיני בדבר שאנשי המעשה קוראים לו בטלנות, שהיה אוהב לבטל זמן בשיחה של תורה… פירושה כמשמעה, תורה של משה וכל המסתעף ממנה. הוא לא היה תלמיד חכם במובן המקובל. אבל אהבת התורה וצלילות דעתו ומוחו החזק הכשירוהו לכך" (שם, עמ' 147). אכן, אילולא עגנון, לא היינו יודעים שהאיש ששמו מכתיר רחובות בערים המרכזיות בארץ היה בן תורה חבוש בכיפת השמים, כי בספרי הלימוד נכתב רק על מעשיו כאיש תנועת העבודה.

בתואר בנימין

עגנון אהב את העשייה שעשו אחרים ואת ההתיישבות החדשה ולהן היתה שמורה בליבו פינה חמה במיוחד. בתמוז תרצ"א – יוני 1931 – הוא יוצא למסע צפונה ומטייל בעין חרוד, כפר יחזקאל, נהלל, דגניה, ראש פינה, מטולה ועושה את השבת בכפר גלעדי. במכתב לאשתו הוא מספר על התכנסות גדולה של כל הקבוצה סביבו לשמוע סיפור מפיו, אך אינו מפרט אודות ההתארגנות המיוחדת עבורו לצורך שמירת השבת, זולת הקפדתו שלא ליטול פירות מן האילנות. מן המכתב נראה כי שמירת השבת היא עניינו הפרטי ולא עניין לענות בו את יושבי המקום או אף את אשתו (אסתרליין יקירתי,  עמ' 278). עם זאת, הקשבה מרוכזת בסיפורים תגלה כי התנגדות ומחיקת המסורת על ידי העובדים את אדמת הארץ, היתה סוגיה חשובה אליה מתייחס הסופר באופנים שונים.

נראה כי עגנון חשף משהו מעצמו באופן שבו תאר דווקא דמות שהלכה ונשתכחה מן הציבור, ונראה שיש סיבה לשכחה זו. ר' בנימין – הוא יהושע רדלר פלדמן – עסקן, עורך וסופר ש"עבר וערב, המזרחי ואגודת ישראל, צמחוניות וברית שלום, על כולם נתן מעטו". דמות כלאיים זו לא היתה לה מפלגה שתשתבח בה נחרצות ועל כן התפוגגה במשך השנים. אולם עגנון מתלהב ממנה, ובעיקר מן הכינוי שבחר לו האיש: "הרגל הוא בסופרים שמתכבדים בכבוד תואריהם הגויים. כל שהוא פרופסור מפריס פרופסוריותו, ואם הוא דוקטור מדקטר את מאמריו. אבל סופר שקורא לעצמו בתואר שיהודי כשר נקרא בפי אחיו, לא מצינו עד שבא ר' בנימין וקרא לעצמו ר' בנימין" (מעצמי אל עצמי עמ' 174).

ועגנון ממשיך, ודומה שהוא מדבר על עצמו ולא רק על חברו שנפטר: "…ר' בנימין שלכאורה מלא ניגודים הוא, באמת הוא שלם ונשמתו שלימה, שהיא באה מנשמות הדורות שקדמו ליום סור אפרים מעל יהודה, שעדיין אח לא עקב את אחיו ולא פקד עליו דעותיו, ולבו של אדם מישראל היה רחב וכולל דברים רבים, שהיום היו נראים כסותרים זה את זה. אבל בזמן שהיה שלום בעולם ושלום בארץ היו משלימים זה את זה להרבות חזון אמת."

כמו ראשי הישיבות

לא רק דבריו של ר' בנימין כי אם גם יצירתו של עגנון מכילה סתירות המביכות חלק מחוקריו. אלו סוברים שדברי תורה ומאמרי חז"ל ודיבורי יראים הם קישוט אמנותי או אמצעי הסוואה לדעות אפיקורסיות או למצער פרובוקטיביות ואלו סוברים שאלו הם דברי בטחון ואמונה מובהקים שאין מאחריהם כל ערעור והרהור. 

חיבורו לרב קוק עשוי להאיר צד בדיון זה: "…שאני זכיתי לפניו שקירבני לפניו מיום שבאתי אצלו בראשית ימי חורף שנת תרס"ח (1908 – מ.ש.), וזכיתי לשמוע מפיו בהלכות יסודי התורה והלכות דעות לרמב"ם, והייתי יוצא ונכנס אצלו כל הימים שהייתי בארץ עד סמוך וקרוב ליום שנתבקש בישיבה של מעלה, ואין סוף לדברים שזכיתי לשמוע מפיו שכולם ראויים להכתב לדורות…

עד היכן קירבני, עד שהוא בענוותנותו הואיל לקרות את סיפורי 'והיה העקוב למישור', ועדין סיפורי בכתב יד היה. כשהחזיר לי את סיפורי אמר לי בזה הלשון, זהו סיפור עברי באמת נובע מן הצינורות בלא שום מחיצה" (מעצמי אל עצמי עמ' 191).

מאידך, דברי ההספד על ביאליק הם כנוסח המוכר לנו מדברים הנישאים מעל מיטתם של ראשי ישיבות: "במקום הזה שאני עומד לפניכם היום, היה עומד מורנו הגדול רבי חיים נחמן ביאליק עליו השלום והברכה. מעין גנים באר מים חיים נגזר מארץ חיים. תורת חכם מקור חיים לא תמצא בארץ החיים… השם נפשנו בחיים לקח את רבי חיים נחמן לאור באור החיים… כל ימיו היה נותן  נפשו על התורה וכל דבריו של תורה היו, ממש לא הלך ד' אמות בלא תורה וכל ימיו היה מתכוון לאמיתה של תורה… אבל הוא העביר את העטרה מעל ראשו וישב ולמד ולימד מתוך ענוה, מתוך מסירות נפש בשביל אהבת התורה שהיא נותנת לנו חיים ומשרה בנו אהבה ומושכת לנו חסד, חסד מעין זה היה עליו על ביאליק כל הימים" (שם. עמ' 193–194).

כדרך ההולכים ואינם שבים, לא נדע אם ביאליק היה סומך ידיו על דברים אלו, אולם אין ספק שיש בהם לתאר את עולמו של עגנון, את יחסו לתורה וחייו עימה. לענייננו, חשוב המקום בלב עגנון שתפס ביאליק המשכיל, אחד ממובילי הפרישה מבית המדרש אל מחוזות תרבות ורוח חדשים.

נפש של חיבורים

ביאליק, ויותר ממנו עגנון, בקשו לבנות את הקומה הנוספת ביצירה היהודית החדשה על גבי הקומות הקודמות לה לאורך ההיסטוריה היהודית. באמצעות אמנותם בקשו לתת קול ליחיד ולכלל. ביאליק "נתן לנו פה ונתן פה לצעקת ישראל בשיריו היקרים שאין כמותם בדורות האחרונים" (שם, 194), ועגנון בסיפוריו – מאז "עגונות", עבור ב"האש והעצים" הכרך האחרון שהוציא בחייו, ועד "אתם ראיתם" המוקדש להתגלות ה' במתן תורה – נותן מילים לנפש הכוספת, המשתוקקת והשואפת לחיבורים – איש אל אשתו, אדם לזולתו, לעמו ולארצו, לעצמו ולבוראו.

על כך הרחיב משה שמיר  במאמר רחב יריעה ב"הארץ" – "סוד החיבור ביצירת עגנון" שנדפס עוד בחיי עגנון, ב-1960. ושם כתב: "אכן געגועי הנפש הבודדה… זהו כבשון נשמתו של הסופר. מכאן ניגונו המיוחד, מכאן קסמי סגנונו המשייר אותנו תמיד על גבול התהייה, מכאן נעימת קולו השואלת…  השאיפה אל החיבור אינה מפעמת רק בגברים בודדים ונשים בודדות החיים בעולמו, אלא היא היא האווירה המנהמת בחללו של אותו עולם. העולם הלאומי, ההיסטורי, הרוחני בו שרוי עגנון עם גיבוריו, נתון במתיחות בלתי פוסקת של הרגשת ניתוק ושאיפה לחיבור. החיבור הוא הגאולה."

התבוננות בקרובי נפשו של הסופר הגדול שקם לישראל בדור האחרון מלמדת כי דרכו אל גילוי 'סוד החיבור' מלאה חיבורים נפשיים לשלל דמויות שונות ומנוגדות זו מזו, השותפות אליו בזיקתן לתרבות ישראל. זאת הסיבה שביאליק הרגיש בנוח לחשוף את ליבו לפני עגנון וזוגתו, ועוד רבים ישבו או התהלכו עימו בגינת ביתו הצופה אל מדבר יהודה.

בחדר עבודתו ממנו ראה את פני ים המלח והרי מואב, ארג עגנון את סיפוריו ויצק לתוכם את הגותו. זו ההגות שתעמוד בלב התוכנית של המרכז ללימודי עגנון – "עגן" ההולך ומוקם בתקוע, ישוב הצופה אל מדבר יהודה וים המלח. בכל יום רביעי בשבוע, החל מי"א כסלו הקרוב, שם לו המרכז למטרה ללמוד את יצירת הסופר ללא מחיצות או מתווכים. להקשיב לקולו של המחבר העולה מתוך הבחירות וההכרעות שעשה בכתיבתו, לבחון את השאלות שהוא מעלה בסיפוריו כי "עניין לנו לא בסופר "מתאר" או אפילו "מבקר" במובן המקובל, אלא בשואל שאלות גדול, הניצב אל מול ההשגחה העליונה של חיי האומה", כדברי משה שמיר. בתקוע, הקהילה בה התכנסו "גלויי ראש עם כסויי ראש" בלי לפגום במקומו של היחיד, כמעשה שסיפר עגנון בסיפור "שלום עולמים", מקווה המכון לחדש את תורת עגנון, שכיום ויותר מתמיד, יש לה חשיבות ורלוונטיות לחברה הישראלית. 

agnon.machon@gmail.com

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: