קריאה קשובה בפסוקים לאור פרשנות חז"ל מלמדת שמשפחת רבקה כמעט הצליחה לקלקל את מה שההשגחה הא-להית הובילה, לא מתוך עוינות אלא מתוך כניעה לאילוצי המציאות. אי אפשר שלא לחשוב על מלחמת ששת-הימים

ג'ובאני אנטוניו פלגריני, רבקה על הבאר, 1710 בערך

הכול היה מושלם. אי אפשר לצפות ליותר מזה. אליעזר ביקש לבחון את הנערה במידת טוב הלב שלה, שתתאים לביתו של אברהם – רחמנים וגומלי חסדים. כשפנה אליה אמר רק "הגמיאיני נא מעט מים מכדך", אך קיבל הרבה יותר ממה שביקש. היא השקתה אותו עד שהרווה את צימאונו. אף לגמליו שאבה שוב ושוב עד שפסקו מלשתות, ולא הסתפקה ביציקה לשוקת.

הכול היה כל כך מושלם, עד שכבר בשלב ההוא, עוד טרם ששאל למוצאה – הבין שה' עמו וששלח לו את האישה הנכונה. לכן נתן לה כבר את התשורות המיועדות לכלתו של יצחק.

אף שהתלהב מאוד, ואף שנראה היה שה' מצליח דרכו, ידע אליעזר שהאתגר הגדול עדיין לפניו – לשכנע את משפחת רבקה למוסרה לאישה ליצחק. לכן סירב להצעת האירוח, והצהיר שלא יטעם כלום עד שיאמר דבריו, כרומז להם – אין סיבה לשמוח ולחגוג טרם שאשמע תגובתכם. יתרה מזו, בסיום דבריו השאיר להם את הבחירה אם לקבל את בקשתו או לדחותה. או-אז יצא מיד לדרכו לחפש אישה במקום אחר, כיוון שהשליחות דחופה ולא יתעכב אפילו לסעודה.

הסיפור המפורט על כל שלבי השתלשלותו גרם למשפחה של עובדי האלילים להודות בפה מלא "מה' יצא הדבר". תשובתם הלמה את עוצמת האירוע, ולבקשתו של אליעזר לעשות חסד ואמת עם אברהם כפי שעשה עמו ה' – הגיבו לבן ובתואל באמירה כנועה וצייתנית "לא נוכל דבר אליך רע או טוב". כביכול ניטלה מהם הבחירה.

אליעזר השתכנע מכנות כוונתם והשתחווה לה' בהודאה על הצלחת השליחות, הוציא מגדנות וישב לאכול עמם סעודה של שמחה.

אליעזר לא ידע את המתרחש בלבו של בתואל בן נחור. למרות המילים היפות וההתרשמות מהסיפור – בתואל לא היה מוכן שרבקה תצטרף לדוד ההרפתקן שלו, ותינשא לבן-דודו המבוגר ממנה שנים רבות. יש אומרים שהייתה רק בת שלוש (רש"י בראשית כה, כ) בעוד יצחק כבר בן ארבעים! מה יאמרו עליי? – שאל רטורית את אשתו – שמכרתי ילדה קטנה לרווק מזדקן עבור בצע כסף? ועוד איזו משפחה? אנשים הזויים שהולכים נגד הזרם ומסתבכים. בגלל ההרפתקה של הדוד שלי, אברהם, אין לי סבא כבר מגיל צעיר. הרן אבי אמי ואברהם נזרקו לכבשן האש על שמרדו באלים שלנו, ואיכשהו רק אברהם ניצל (רש"י שם יא, כח). אפילו לוט בן הרן כבר עזב את אברהם ושיגיונותיו אחרי מסע ארוך בכל כנען ומצרים. אני עם המשפחה הזו גמרתי!

לבן היסס. הוא לא התנגד בנחרצות כאביו, כיוון שהיה חמדן וקסמה לו ההתעשרות המהירה בעקבות השידוך עם הדוד העשיר ונדיב-הלב מכנען.

השהייה מסוכנת

באותו לילה מת בתואל (רש"י שם כד, נה).

בני המשפחה ראו בזה אות מובהק משמים, ובכל זאת ניסו לפחות לעכב במעט את החתונה. נקצוב זמן, הציעו לבן ואמו האלמנה הטרייה בחשש-מה. לא הרבה, שנה, אולי אפילו עשרה חודשים יספיקו, להתארגן, להיפרד, להתכונן.

עקרונית אנחנו מסכימים, ה' הצליח דרכך – אמרו לאליעזר – אבל צריך להיות מציאותי. איך אפשר בבת אחת לעקור ילדה קטנה ממשפחתה ומחברותיה, ממקומה ומסביבתה לארץ לא נודעת? היא אמנם רועה יפה את הצאן, אך עדיין זקוקה לדבורה מיניקתה, ובשום אופן לא בשלה להקים כעת משפחה. צריך זמן להתרגל, להתכונן מנטלית. אדרבה, אם רוצים שהזיווג יצליח – יש להכין הכול כראוי. אם תיכנס מיד לעול המשפחה תאבד את הילדות ואת שלבי ההתבגרות הנכונים. על אחת כמה וכמה אם תלד ילדים.

לכאורה טיעון צודק, מעשי, משהו מחובר לקרקע ולא ניסי-רוחני ותלוש. אבל אליעזר חזר על סיפור ההשגחה שכיוונה אותו עד כה, וטען כי הפרשנות היחידה היא שאין לעכב את השידוך. לא כדאי להילחם בהשגחה, רמז על מה שאירע באותו הלילה. את הבעיות נפתור בדרכים אחרות, אך לא בעיכוב עיקרו של תהליך. יצחק אדם סבלני, וימתין עד שתהיה ראויה ללדת ולגדל ילדים (רש"י בראשית כה, כ). אבל אמה ואחיה ניסו שוב – למה אצה הדרך? לאחר שכבר התקבלה ההסכמה העקרונית, שוב אין לחשוש. אדרבה, טענו בפלפול הפוך על הפוך, כיוון שהכול סגור, השהיה כזו לא משנה דבר, כיוון שה' דואג שהכול יסתדר.

אבל אליעזר הבין שהשהייה כזו מסכנת את הכול. מעכבים רבים עלולים לצוץ בפרק זמן כה ארוך, אולי תתחרט המשפחה, אולי אחר יחמוד אותה וישלם כסף רב, אולי אף היא עצמה תשנה דעתה. ההשגחה אינה מחליפה את הבחירה החופשית, לימד אותם אליעזר פרק שלמד מאדוניו. ה' עוזר לנו עד גבול מסוים, ומכאן ואילך – הכול נתון לבחירתנו, וזו עלולה לקלקל גם הצלחה מובטחת כביכול.

אז שלפו לבן ואמו את הקלף האחרון – אי אפשר להחליט בלי לשאול את רבקה.

כעת נחשפה כוונתם הזדונית – הרי כבר אמרו "הנה רבקה לפניך קח ולך", וכיצד הם חוזרים בהם ומבקשים את הסכמתה? לא זו בלבד, אלא כשבאה לפניהם שאלו אותה בלשון מסתייגת – "התלכי עם האיש הזה?", תוך שהם רומזים על השונות שלו, על אמונתו השנויה במחלוקת, על בידודו משאר העולם. אברהם העברי שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני.

אלא שרבקה הפתיעה אותם, ולמרות גילה הצעיר והלחץ המשפחתי אמרה "אלך מעצמי!" (רש"י בראשית כד, נח), תוך שהיא רומזת שאין בכוונתה לשאול לדעתם בנושא, ושאין היא מתחשבת ברצונם להשהות את הנישואין.

מעתה לא נותר להם אלא לברך אותה: "אחותנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שונאיו", כאותו מלאך רע המובס בידי מלאך טוב, ועונה בעל כורחו אמן.

  כיוונים

הסיפור הארוך על אליעזר המחפש אישה ליצחק הוגדר בידי חכמים "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים" (רש"י בראשית כד, מב). אי-אפשר להפריז בחשיבות האירוע, שכן זו ההתנגשות הראשונה במקרא בין הפרגמטיסט לבין האידיאליסט.

אל מול יד-ה' המתגלה במלוא תפארתה, נעשה כאן ניסיון בשם הפרגמטיזם לעכב ואף לבטל את רצון-ה'. הפרגמטיסט מודה כביכול שהאידיאליסט צודק, אלא שבפועל הוא משהה, מעכב, ממסמס ופעמים רבות מבטל את הכוונה הא-להית. שכן בהתפוגג הלהט, כשבהירות פלא ההשגחה נדחקת אל זוויות הזיכרון – פונה לו האדם למחוזות אחרים, מזניח את שהיה עליו לסיים, ולמעשה פונה עורף למתנת השמים שקיבל. שמא גם זה כלול באמרה המפורסמת בהגדה של פסח "לבן ביקש לעקור את הכול". אם רבקה תישאר בחרן – לא יהיה המשך אמיתי לאברהם; אליעזר ימצא אישה שצאצאיה לא יוכלו להתרומם לגובה הרוחני המתאים למי שצריך להמשיך את דרך האמונה, מסירות הנפש ואהבת הבריות. לחלופין, אם רבקה תישאר בחרן ויצחק ייאלץ לעבור לשם כשישאנה לאישה – בטל הקשר לארץ, בטלה שליחותו של אברהם, בטלה האמירה הראשונה והיסודית לאברהם "לך לך… אל הארץ אשר אראך".

כך קרה לנו במלחמת ששת הימים, כאשר הכול הכירו "אצבע א-לוהים היא". רוח העם התרוממה בשירת "ירושלים של זהב", ונשקה לחזון המקרא "ושב ה' א-להיך את שבותך ורחמך", ולהבטחת הנביאים "שבתי לירושלים ברחמים רבים ביתי יבנה בה" (זכריה א). הר הבית בידינו, תקיעת השופר שהרעידה לבבות. המקומות שבהם הילכו אבותינו ונביאינו, מלכינו וכוהנינו, שבו לגעת בכפות רגלינו. שילה ובית-אל, שכם וחברון, יריחו והגלגל, נוב וגבעון. הגאולה נשלחה אלינו באופן מושלם: נחלת אבות, בארות נפט, אתרי תיירות, מקורות מים, ביטחון, הטלת אימה על האויבים, בריחת גויי-הארץ, תמיכה והערצה בינלאומית, הכול כמו בשירת הים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך". תנועת עלייה גדולה נתעוררה ובנים שבו לגבולם באלפיהם. מה עוד נבקש? אבל תיכף נמצאו סרבני גאולה, מי שההיסטוריה היהודית לא הייתה בשבילם אלא עבר שיש להתרחק ממנו. אנשי "ככל העמים בית ישראל" המתנערים מכל מה שמדיף ריח היסטוריה תנ"כית. לא נצטרף למהלך הזוי ומשיחי, אמרו. אך אלה היו מיעוט שקולו לא נשמע באותה עת, כבתואל בשעתו.

אלה שהצליחו לקלקל היו הפרגמטיסטים. את החזון נדחה לימים אחרים, ראויים יותר – אמרו כמי שמסכימים כביכול – אך כעת עלינו להשלים כמה עניינים דחופים. תיכף ומיד החלו לדבר על שלום עם השכנים תמורת נחלת אבות, קראו לגויים לשוב למקומות שמהם ברחו, ותוך זמן קצר מסרו את ההר לידי הישמעאלים, להיפטר מעודף הקדושה, לדחות את הקץ שהתגלה לפתע. לציבור הנדהם אמרו – תמשיכו לחלום, עוד יגיע זמן, אבל בינתיים אנו עוד לא מוכנים. הציבור המאמין ומנהיגיו לא נהגו כאליעזר. אולי לא היה להם הכוח, שמא חסרה נחישות.

כך הוחמצה השעה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב, 18.11.2011