כולנו זקוקים לחסד / אבי-רם צורף

 

סוגיית הפתיחה של מסכת תענית מעמידה את הגשם מחוץ למשוואה של שכר ועונש, ומזכירה לאדם את ההיזקקות העמוקה והמהותית לחסד

השעה חמש לפנות בוקר, והפלאחים בקיבוץ יוצאים לעוד יום עבודה. כשהם מגיעים אל השדות נפרש לעיניהם מראה מחריד – שלושה חודשי בצורת כבר נותנים את אותותיהם ביובש השדות. הפלאחים מסתכלים זה בזה, נושאים כלפי מעלה את ראשיהם, ומעיניהם זולגות דמעות.

הפנייה כלפי שמיא בשאלה לגשם היא כמעט אינטואיטיבית, והיא עומדת במרכז עיסוקה של מסכת תענית. לימוד סוגיית הפתיחה של המסכת עשוי להוביל לכמה תובנות מעניינות על הקשר המיידי הזה שבין גשם ותפילה.

מעבר למוכר

במהלך סוגיית הפתיחה עולה שאלה עקרונית סביב הבנת המושג המופיע ברישא של המשנה – "גבורות גשמים":

מאי גבורות גשמים?

אמר רבי יוחנן: מפני שיורדין בגבורה,

שנאמר עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר
וכתיב הנותן מטר על פני ארץ ושלח מים על פני חוצות.

מאי משמע?

אמר רבה בר שילא: אתיא חקר חקר מברייתו של עולם.

כתיב הכא עושה גדולות עד אין חקר, וכתיב התם הלוא ידעת אם לא שמעת א-לוהי עולם ה' בורא קצות הארץ לא ייעף ולא ייגע אין חקר לתבונתו, וכתיב מכין הרים בכוחו נאזר בגבורה.

המושג "גבורה" אינו נקשר באופן מיידי לגשמים, ולכן יש למצוא לצירוף זה פרשנות המיישבת את הדעת. ר' יוחנן מפרש את הצירוף מבחינה מילולית טהורה – "שיורדים בגבורה". נראה שגם ההסבר הזה הוא מעט סתום, וניתן לפרשו בשתי דרכים – האחת, בשימוש במובנה של המילה "גבורה" כמילה המסמנת כוח, משמע – גשמים היורדים בכוח. הבנה כזו שמה דגש על התופעה הטבעית של הגשם כתופעה בעלת כוח ועצמה. הדרך השנייה לפירוש מימרת ר' יוחנן היא על בסיס המשמעות המושאלת של המילה "גבורה" ככינוי לקב"ה ("מפי הגבורה") או לעוצמה מופלאה, כוח נשגב, ולפיה משמעות ההסבר היא – גשמים שיורדים על ידי א-לוהים או על ידי כוח נשגב.

בעוד הפרשנות הראשונה למילה "גבורות" מלמדת על הרובד הגלוי של תופעת הגשמים, נראה שבעלי הסוגיה נוטים דווקא לכיוון הפרשנות השני, ומעתירים שפע של פסוקים העוסקים במופלאותה של הבריאה, ובנשגבותה של פעולת המטרת הגשם. הגשם הופך באמצעות הדרשות המרובות למעין בריאת עולם בזעיר אנפין, המתחדשת בצורה שאינה ניתנת לחיזוי.

שאלתה הבאה של הסוגיה סוטה מרצף המימרות העוסקות בתופעת הגשמים עצמה, ועוברת לדיון בשאלת הקשר הקיים בין גשם ותפילה:

ומנא לן דבתפילה? –

דתניא: לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו בכל לבבכם.

איזו היא עבודה שהיא בלב? הווי אומר זו תפילה.

וכתיב בתריה 'ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש'.

תשובת בעלי הסוגיה לשאלה מצביעה על יסוד קמאי הקושר בין הגשם לבין הפנייה כלפי שמיא. כדי להצביע על היסוד הראשוני הזה הם נדרשים לפרשנות מחודשת של המילים "ולעבדו בכל לבבכם", המקנה להן משמעות תפילתית, דיבורית.

פרשנות זו איננה נראית הכרחית, והבנה אחרת עשויה להתיישב באופן פשוט יותר עם המילים עצמן, ועם מיקומן בתוך ההקשר המסוים שבו הן מצויות. על פי הבנה זו העבודה המתוארת בפסוק היא עבודת ה' הנורמטיבית, מעשי המצוות, שכאשר הן נעשות מתוך שלמות נפשית פנימית הן יוצרות אצל הקב"ה את הרצון להוריד גשמים. הבנה כזו מצויה בפירושו של הרמב"ן –  "והנה אמר כי בעשותם כל המצוות מאהבה שלמה יעשה עמהם את כל הניסים האלה לטובה, ואמר כי בעבדם ע"ז יעשה עמהם אות לרעה".

מתוך ההיזקקות

בחירתם של בעלי הסוגיה שלא לאמץ את הכיוון הפרשני הזה מלמדת על רצון שלא לזהות את הורדת הגשמים כנובעת מתוך עשייתם של מעשי מצווה מוגדרים, כפי שעולה מן המקרא. לדידם, מעשי מצווה אלה אינם קשורים באופן ממשי ועמוק לתופעת הגשם עצמה, ולכן הם מבקשים למצוא יסוד נפשי מסוים, עבודה שבלב, שבבסיסו עומד קשר חזק יותר עם החוויה הקיומית של האדם בזמן ירידת הגשמים.

קשר זה מונהר על ידי הקטע החותם את הסוגיה:

אמר רבי יוחנן: שלשה מפתחות בידו של הקדוש ברוך הוא שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, מפתח של חיה ומפתח של תחיית המתים.

מפתח של גשמים – דכתיב יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו.

מפתח של חיה מנין – דכתיב ויזכר א-להים את רחל וישמע אליה א-להים ויפתח את רחמה.

מפתח של תחיית המתים מנין – דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם.

במערבא אמרי: אף מפתח של פרנסה, דכתיב פותח את ידך וגו'.

ורבי יוחנן מאי טעמא לא קא חשיב להא? אמר לך: גשמים היינו פרנסה.

שלושת המפתחות הקיימים בידו של הקב"ה ואינם ניתנים לאדם הם סמל לחוויה הקיומית של התלותיות הפוקדת את האדם בזמנים של גשם, לידה ומוות. האדם היוצר, אשר כוחו ועוצם ידו עושים לו חיל, מניף את ידיו אל על בבקשה לגשם. הוא מכיר בכך שהדבר מעבר ליכולתו, שהמפתחות אליו לא מצויים בידיו. ההבנה הזו, של מוגבלות יכולותיו של האדם בעולמו, הפנמת מה שאין ביכולתו של האדם לשנות, היא זו המאפשרת את היכולת לבקש, את היכולת להשליך את משאלות הלב החוצה, היכולת לתרגם את הרצון האישי למילים, שכל הרוצה יבוא וייטול על עצמו את האחריות להגשימן.

לחלל הזה של העשייה הדתית, המכילה בדרך כלל מעשים בלבד, מכניסים בעלי הסוגיה את התפילה. התפילה, שהיא היא השלכת הרצון האישי החוצה, בתקווה שיוגשם על ידי האחרות המוחלטת, בתקווה שהרצון יזכה למעשה חסד מצד האחר, הופכת למעשה דתי בפני עצמו. כנגד התפיסה הרואה במעשה המצווה, הפעיל ומלא העצמיות, מעשה המביא להמטרת הגשם, מציבים בעלי הסוגיה עמדה הרואה דווקא באדם ההופך עצמו לכלי חסר המבקש לקבל ולהתמלא, המודע לכך שאין הדבר תלוי אלא באחר, מי שמביא את הגשמים, כמי שמקנה להם קרקע תחוחה שעליה יוכלו לרדת ואותה יוכלו להפריח. 

אפילו אברהם

המהלך שיוצרים בעלי הסוגיה מלמד כי האדם הוא יצור הנזקק מעצם טבעו לחסדיהם של אחרים. אין הוא מסוגל ליצור את עולמו לבדו. הסוגיה מייצרת עמדה של ענווה קיומית הגורסת כי הסובייקט האנושי איננו בעל יכולות בלתי מוגבלות ביחס לבניין עולמו. הוא זקוק לאחר הבא לגאול אותו, הבא להעתיר עליו את חסדו. עמדה כזו מופיעה גם במדרש הבא:

רבי חגי בשם ר' יצחק אמר הכול צריכין לחסד. אפילו אברהם שהחסד מתגלגל בעולם בשבילו נצרך לחסד, שנאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם התחלת גמור (בראשית רבה פרשה ס).

ההיזקקות לחסד של האחר קיימת בכל אדם באשר הוא אדם. היא חוויה קיומית בסיסית, הנובעת מעצם טבעו. ר' חגי דורש כי אפילו אברהם, הנתפס כמי שאיננו תלוי בחסדו של האחר מפני ש"החסד מתגלגל בעולם בשבילו", תלוי במעשה השמימי שמבקש אליעזר עבדו, המעשה שאיננו תלוי בו ובכוחותיו. ר' חגי מבקש לרכך את היומרה האנושית הגורסת כי "אין הדבר תלוי אלא בי", הוא מבקש להשיב לנו, כבני אדם, את התחושה כי כולנו זקוקים לחסד, להשיב לנו את היכולת לחוש תלויים באחר, ובכך גם להוציא אותנו מתוך עצמנו, לחפש את התשובות לשאלותינו בעולם המשחר לפתחנו.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'א בחשון תשע"ב,  18.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-17 בנובמבר 2011, ב-גיליון חיי שרה תשע"ב - 745 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. איציק שניבוים

    הפנייה הפיזית (הרמת המבט) כלפי שמיא, מזכירה את המלחמה בעמלק, שבה היו ישראל גוברים על עמלק כל אימת שמשה הרים את ידיו, והמשנה אומרת שם "וכי ידיו של משה עושות מלחמה…" ומשיבה: "אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמיים היו מתגברין". שעבוד הלב (ו"שעבוד" נגזר מן השרש ע.ב.ד. + ש' של בניין "שפעל"), שהוא אולי עבודת הלב, היא התפילה, הוא שמחולל את המהפך: מתבוסה לניצחון במלחמה בעמלק, ממוות לחיים במעשה הנחש, ומיובש וכיליון למים ולחיים במאמרך.
    מעלה במחשבה את האקט של הרמת ידיים לכניעה, שבפרשנות חילונית נועד להבטיח את המנצח מפני פעולה פתאומית של המנוצח, אך בפרשנות דתית, אולי הוא מביע את משאלתו של המנוצח ההולך בשבי, ואולי נגזר דינו למות, לעזרה מן הבורא…

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: