יהודים בסין עם כינור גדול / חבצלת פרבר

 

סיפורם של פליטי השואה שמצאו מקלט בשנחאי, לצד יהודים מבגדד ומרוסיה, מסופר מתוך רוחב יריעה וגודש אירועים ופרטים צבעוניים ומסחררים

פרדה משנחאי, אנז'ל וגנשטיין; מאנגלית: טל ארצי, כנרת, זמורה-ביתן, 2011, 348 עמ'

אנז'ל וגנשטיין, יהודי-ממוצא ספרדי וקומוניסט בולגרי, פרסם את "פרדה משנחאי" ב-2004, בגיל 82 (!). זהו הספר האחרון בטרילוגיה היהודית שלו, הכוללת את הספרים "חומש יצחק", על גורלו של יהודי בולגרי בשואה (בעברית: ידיעות ספרים, 2008) ו"הרחק מטולדו" (שלא תורגם).

במרכז ספרו החדש (שמשום מה תורגם מאנגלית ולא מבולגרית), עומד סיפורה של קהילת היהודים שקיבלו מקלט בתקופת השואה בשנחאי, הנתונה לכיבוש היפני. זהו סיפור מוזר למדי, שמעורבים בו חמלה אנושית, מצד אחד, וסבך של קנוניות ותככים בינלאומיים, מן הצד האחר.

גיבור הספר, או אחד משורה ארוכה של גיבורים, הוא הכנר תיאודור וייסברג, "שנחשב בקרב מבקרי המוסיקה… לאחד הוירטואוזים המוכשרים במדינה…". וייסברג הוא כנר ראשון בתזמורת של דרזדן, גרמניה. אבל בעקבות "ליל הבדולח" ב-1938 הוא נחלץ בעזרת אשתו הגרמניה בעור שיניו ממחנה דכאו ומגיע לשנחאי. אנו פוגשים אותו בפרק "במקום מבוא", כשהוא מנצח במבנה הרוס, ברובע עוני של שנחאי, על תזמורת של פליטים יהודיים המנגנים את "סימפונית הפרדה" של היידן: "לא היה זה קונצרט רגיל. האנשים שהצטופפו במפעל הפלדה לשעבר בשעות הערב המוקדמות, כשריח ביצות ודגים רקובים נישא באוויר, נפרדו לשלום משנחאי."

משם, במעבר חד של זמן ומקום, אנחנו שבים אל וייסברג בסיומה של נגינת אותה סימפוניה עצמה, באולם הגדול של התזמורת הסימפונית בדרזדן. הניגוד בין שני הקונצרטים לא יכול להיות קיצוני יותר: "האור הרך של נברשות הבדולח… הדגיש את זוהרם המרצד של הנרות המותקנים על כני התווים העשויים עץ מהגוני אדום. תיאודור וייסברג היה לבוש למשעי בחליפת טוקסידו, וכמוהו… היו לבושים כל הנגנים האחרים של התזמורת." אבל הפאר והחגיגיות של הקונצרט בדרזדן, מתגלגלים בעינויים ובסבל של מחנה דכאו. ואילו העליבות של מפעל הפלדה ההרוס בשנחאי היא הכרזת ניצחון של אנושיות וחמלה על הברבריות, ותחילת הדרך בחזרה אל החיים שלאחר מהפכת סדום ועמורה.

גם הִילדֶה בראון, או ליתר דיוק: רחל בת איזידור בראונפלד, היפהפיה הגרמנית, הבלונדינית  הרזה ותכולת העיניים, סמל ה"נשיות הגרמנית" על פי תורת הגזע, תתגלגל אל העיר הזאת. כמוה גם זרים רבים אחרים: מרגלים בולגריים, סובייטיים וגרמנים, אלי-הון יהודיים בגדדיים, קציני כיבוש יפנים ופעילים קומוניסטיים. בין כל אלה מתמרנים הסינים המקומיים, שגם הם ברובם אינם ילידי העיר, ומנסים לשרוד ואפילו להתעשר, ולא חשוב בעזרת מי או על חשבון מי.

הספר מאופיין בקוצר נשימה ובגודש. כאילו ניסה הסופר בן ה-82 לכלול בו כל מה שאולי לא יספיק עוד לכתוב בימי חייו. הפתיחה, שמתחילה בעמ' 7, לפני ה"במקום מבוא" והרבה לפני הפרק הראשון, מספקת לנו הצצה ראשונה ודי מבהילה אל רוחו ועניינו של הסיפור ומדגימה בצורה מרוכזת את אופי הכתיבה של וגנשטיין ואת חולשותיה.

יש לוגנשטיין שפה עשירה מאוד, ויזואלית מאוד (ככלות הכל האיש הוא קולנוען במקצועו). הוא סקרן מאוד לגבי אנשים, מקומות ואירועים, ומלא ידע כרימון. למרבה הצער, התוצאה היא כתיבה מרוכזת-עד-להתפקע, עמוסה מילים, דימויים, שמות, הֵרמֶזים וקצות-חוט. כך למשל המשפט הבא, שיש בו 5 סימני פסיק, אבל רק נקודה אחת, בסופו:  "העיר שרדה את הפלישה היפנית הראשונה ב-1932, כמעט נמחתה מעל פני האדמה בידי חיל האוויר היפאני ב-1937 והיתה נתונה לכיבוש יפאני ממושך, ואף על פי כן הוסיפה להתבוסס בנהנתנות ובשאננות, לא רק בשדרות ננג'ינג הקדחתניות, המנצנצות במיליוני אורות מסנוורים, אלא גם בשכונות העוני האיומות המוכות אבטלה ודלות מייסרת."

המשפט הזה הוא רק אחד מאלפים, ועוסק רק בשניים או שלושה נושאים (הכיבוש היפני, המצב הפיזי והפערים החברתיים בשנחאי) מבין מאות נושאי הספר. כל משפט בספר, ובוודאי כל פיסקה, מכילים בתוכם לרוב לפחות סיפור שלם אחד, שיכול לשמש כנקודת מוצא לספר מלא שעומד בפני עצמו. בגלל מגבלות אורך הכתבה, לא אצטט את המשפט הבא, שאורכו כמעט כפול, והוא כולל לפחות ששה או שבעה נושאים שונים…

הדילוגים מגיבור לגיבור, מסיפור אחד לשני ולשלישי ולרביעי, נעשים לעתים קרובות לא רק  בקצב של פרק לנושא, כמקובל בספרות, אלא בקצב של חילופי נושאים בכל מספר פסקאות בתוך אותו פרק. כך מצאתי את עצמי רודפת בקוצר נשימה אחר האנשים והאירועים, מנסה להבין מי הוא מי ומה הקשר ביניהם. לפעמים, כשחשתי שאני מאבדת לגמרי את החוט, דילגתי כמה דפים קדימה – כדי למצוא את הגיבור הקודם ואת הרצף בין ההתרחשויות הנוגעות בו. אבל בדרך זו איבדתי את האיכות והקצב הפנימיים של הספר, ועד מהרה שבתי לקרוא אותו כסדרו.   

בסופו של דבר המאמץ משתלם, והספר באמת יוצא דופן ברוחב היריעה שהוא פורש, ובמבט שהוא פותח לנו על כל צדדיו של הקיום במקום ההוא ובזמן ההוא. כמו תוכנת עיבוד לתמונות, הוא פורט לתמונות מפורטות ברזולוציה גבוהה, כל מיני תמונות שאנחנו רגילים לחשוב עליהן כמקשה אחת. כך, למשל, הפרקים היפים העוסקים בקהילה היהודית בשנחאי. ובעצם לא מדובר בקהילה אחת אלא בכמה וכמה קהילות. הפליטים מדכאו ומן הדרך אל מחנות הריכוז, מצטופפים באולמות שינה "צפופים, מצחינים, דחוסים מן המסד עד הטפחות במיטות, באנשים ובמזוודות… עד לא מכבר התנהלו בהם בתי מלאכה לאריגה ותפירה… הנזירות הכרמליטיות הסבו אותם למקלטים לפליטים במצוקה…".  "הפליטים שנמלטו מהנאצים היו רק חלק… מכלל האוכלוסיה היהודית בעיר. מלבדם ומלבד הבגדדים העשירים… היו בעיר שתי קהילות נוספות של יהודים צנועים יוצאי רוסיה…".

המנהיג הרוחני של הפליטים מגרמניה ואוסטריה הוא הרב ליאו לוין שהוא "מנקודת המבט המחמירה של היהדות האורתודוכסית, גם כופר הנוטה להעדיף צרכים פרגמטיים על פני מצוות מן השמים". הרב ואשתו, מורה להיסטוריה בבית ספר תיכון לשעבר בדיסלדורף, מתפרנסים מטיגון ומכירה של "ספרינגס רולס", חביתיות האביב המפורסמות. התפילה מתקיימת במקדש בודהיסטי חרב, שפסל בודהא וסימני פולחן נוספים עוד מתנוססים עליו. ברור שבתנאים השוררים במקום לא הייתה ברירה אחרת. עבור בני הקהילה שלהם מהווים השניים מקור לעוצמה ולמילוי מצברים רוחני ובמקרים מסוימים גם את הקשר היחיד- מלבד רדיפות הנאצים – ליהדות. לעומתם מתואר "הכייס והנוכל שלמה פינקלשטיין, אסיר משוחרר מדכאו," המתפרנס מגניבה של כלבי מחמד מבתיהם של האירופאים העשירים ומכירתם לאיטליזים ומסעדות סיניות. גם על פינקלשטיין זה אפשר היה לכתוב בקלות ספר שלם.

כבר כתב דוסטוייבסקי, בהקדמה ל"האחים קרמאזוב": "משיתוודע לסיפור הראשון, הקורא כבר יחליט בעצמו – האם כדאי לו להתחיל בקריאת השני? מובן שאיש לא מחוייב כאן לכלום. גם אחרי שני עמודים בסיפור הראשון אפשר לסגור את הספר על מנת שלא לפותחו לעולם. אך הרי יש גם קוראים… שיתעקשו לקרוא עד הסוף ויהי מה…" (מתוך תרגומה הנפלא של נילי מירסקי במהדורה החדשה של "עם עובד" 2011). בעקבות דוסטוייבסקי, אני מציעה לקרוא את הספר לשיעורין, פרקים אחדים בכל פעם, ולהחליט אם להמשיך. גם ללא גודש הפרטים, נותרת בזיכרון תמונת המקום ופיסת ההיסטוריה הייחודיים ולקורא מובטח לזכות בהנאה שלמה, גרגרנית, מן הכתיבה הצבעונית והמגוונת של וגנשטיין.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: