קולותיה של העקדה / שלום רוזנברג (לפרשת וירא)

 

הקרבת הבנים היא לבה המתועב של העבודה הכנענית, שהתורה נלחמת בה מלחמת חרמה. העקדה מתמודדת עם העוצמה שבה ומשמיעה בשעה אחת שני קולות

איור: מנחם הלברשטט

 

שוב קוראים אנו את פרשת העקדה, פרשה המקבלת משמעות חדשה בכל עידן היסטורי. זאת בגין הרב-מימדיות שבדילמות ובקונפליקטים שהיא מעמידה בפנינו: בין אבות לבנים, בין דת למוסר, בין חובה לזכות, בין ציות לסירוב וכדומה. ניתן להתמודד ולהתייסר בסוגיות אלו, אך ארשה לעצמי להציג את מה שנראה לי הפשט הבסיסי של פרשת העקדה. שני קולות נשמעים בה. הקול הראשון: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". הקול השני: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר". גדולתו של אברהם נעוצה גם בכך שהוא שמע את שני הקולות.

אי אפשר להבין את פרשת העקדה אלא על רקע מנהג קרבנות האדם שנפוץ בפולחן האלילי, פולחן שהשפיע קשות על רוחה של היהדות. הדוגמה הקלאסית של קרבנות האדם הייתה עבודת המוֹלֶך, פולחן שביחס לו הוזהרנו בתורה (ויקרא כ, ב-ג): "אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת… כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". ושוב (ויקרא יח, כא): "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱ-לֹהֶיךָ".

למה דווקא עברה זאת נקשרה לחילול השם? לדעתי, מפני שקרבנות אדם היו עלולים להיתפס כחלק מעבודת ה', וזהו ביזוי נורא של התורה, חילול "דמותו" של הקב"ה. ואכן כך קרה. התרחשה מעין "הדבקה" רוחנית, הטמעה של צורות עבודה נוכריות, ומאמינים רבים חשבו שזו הדרך הנכונה לעבוד גם את א-להי ישראל. ספר דברים (יב, ל-לט) מתרה בנו לא ליפול במלכודת קרבנות האדם, מעשים שהפכו לדגם להטמעתם של נהלים פגניים קלוקלים: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם… וּפֶן תִּדְרשׁ לֵאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה כֵּן גַּם אָנִי". המאמינים בה' עלולים לטעות אחרי "עבודה זרה" פשוטה כמשמעה, פולחן עובדי האלילים. מכאן האזהרה: "לֹא תַעֲשֶׂה כֵן לה' אֱ-לֹהֶיךָ", אל תלמד מהם, "כִּי כָל תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא, עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם – כִּי גַם אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵאלֹהֵיהֶם".

תופת כנענית

בתקופות מאוחרות יותר, תקופת התלמוד למשל, הפך ההעברה באש לסמלית. לא כך בימי המקרא. הרבה לחטוא המלך אחז (מלכים ב טז, ג): "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם…" ובדברי הימים ב (כח, ג) קוראים אנו: "וְהוּא [אחז] הִקְטִיר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם – – וַיַּבְעֵר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֹרִישׁ ה' מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ירמיהו (יט, ה-ט) פורש בפנינו את תולדות החטא: "וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל – – אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי". ירמיהו חוזר וחוזר על קביעה זאת (ז, לא; לב, לה). באירוניה מבטא זאת גם יחזקאל (כ, כה): "וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם".

פסוקים אלה מחזירים אותנו בהיסטוריה ומצביעים במפורש על חטאם הנורא של עמי כנען, הפיכת האמונה לפולחן רצח, "עבודה זרה". בגלל זה הקיאה אותם הארץ. אלא שהאבסורד מתממש לעינינו: המנצחים לומדים מהמנוצחים את סוד תבוסתם ומאמצים אותו לעצמם. זוהי מהות העונש. גיא-בן-הינום הפך ל"תופת", אולי מקום שבו תופים העלימו את בכי הילדים וצעקותיהם. שם זה ישתנה – לפי ירמיהו – שוב בצורה טרגית, מידה כנגד מידה: "וְלֹא יִקָּרֵא לַמָּקוֹם הַזֶּה עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה… וְהַאֲכַלְתִּים אֶת בְּשַׂר בְּנֵיהֶם וְאֵת בְּשַׂר בְּנֹתֵיהֶם וְאִישׁ בְּשַׂר רֵעֵהוּ יֹאכֵלוּ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיקוּ לָהֶם אֹיְבֵיהֶם".

אכן, שני קולות נשמעו בפרשת העקדה. הקול הראשון: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". לפי חז"ל, מובלע קול זה בתיאור בחירת ירושלים כמקום המקדש. בדברי הימים (א כא, טו) מסופר שהמלאך נשלח לירושלים להשחיתה. אולם, כשהמלאך הגיע לגורן ארוונה היבוסי ה' מצווה למלאך לעצור: "וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ". המגפה נפסקה, כי "רָאָה ה'". מה ראה? במסכת ברכות (ס ע"ב) נמסרה תשובתו של שמואל: "אפרו של יצחק ראה". אפרו! האפר של מי שהוקרב כקרבן? לפי תיאור זה, קרבנו של יצחק מומש והאפר שלו נשאר בהר המוריה, במקום שבו אחרי דורות עתיד להיבנות בית המקדש. בעקדות רבות הפכו אבותינו לאפר. בפיוטים ממסעי הצלב השתרש דימוי זה. האפר של בני אברהם ויצחק נשמר בהר הבית. אכן, מהקול הראשון נובעת מצוות קידוש השם. זכותנו וחובתנו לשמור על חיינו. אלא שגם לכך יש גבול. לפעמים ייהרג ואל יעבור.

הצנע לכת

הקול השני, "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר", מלמד אותנו להיזהר ולדעת להגביל את ההתלהבות הדתית אשר עלולה לפעמים ליצור נורמות ומצוות מפלצתיות, כמו בעבודת המולך. הם ראו בקורבן הבנים ביטוי נפלא של אהבת האל, ליתר דיוק, אמצעי חליפין שבאמצעותו יקבל המקריב חיים טובים, ניצחון במלחמה וכדומה. ואולי היה כאן אפילו עיקרון אידיאליסטי. רוצה עובד האל לתת לו קרבן יקר – ויש רק דבר אחד שניתן לראות בו קרבן מוחלט, ושהוא שווה לכול, עשיר או עני, מלך או עבד: הקרבת הבנים. בצורה פרדוקסלית לומד אברהם כי זאת תועבה, ומאז, לא עוד!

מיכה הנביא מפתח את חווית אברהם: "הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?", שאל מיכה בשם רבים. פרשת העקדה הציגה כאלטרנטיבה את האיל, כלומר את קרבנות בעלי החיים. עובדה זאת נותנת תוקף לדברי חכמים רבים שטענו שאנו צריכים לראות את הקורבן הסמלי, כאילו אנו היינו מקריבים את עצמנו. מיכה המשיך בדרך הזאת, והציג כאלטרנטיבה העמוקה ביותר את הדרישה הנבואית הקלאסית (ו, ח): "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ".

חיים דתיים פירושם קרבנות, אך הקיצוניות הדתית, החושבת שהאדם חייב להקריב את חייו הרגילים, חיי בשר ורוח, היא תועבה. ואולי אלו הם סודותיהם של דברי מיכה: עשה חסד ומשפט גם עם עצמך, "והַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ". כיצד להבין ביטוי זה? אולי כלולה בדברי הנביא הדרישה שדרישותינו הדתיות תהיינה קצת יותר צנועות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: