ניצחון זרע אברהם / שלום קולין

 

מכתב מאב, נצר למשפחה נצולת שואה, לבתו, לרגל נסיעתה לפולין לסיור במחנות ההשמדה  

ב"ה יום רביעי ח' באלול, 5 בבוקר

בת שלנו אהובה, אסתי.

אני יושב בחדרי וכותב לך מכתב, אף שאת נמה את שנתך בשלווה כאן בבית, למעלה, במיטתך. אני יודע שזה לכאורה "בלוף", כי הרי את כאן ועכשיו. אך המכתב הזה יינשא איתך ואלייך לפולין, האדמה שממנה נלקחה משפחתי.

"תולדות משפחתי", זהו מושג ערטילאי. אלו מילים שאני לא מרגיש אותן משום שאני כילד לא ידעתי ש-"תולדות המשפחה" הוא מושג שמעבר לאנשים המוחשיים שאותם ראיתי, הוריי.

כילד, כל אחד מאיתנו סופג סיפורים על אודות אנשים בעברו של עולם. סיפורים על אודות אברהם, פרעה, שלמה המלך, אלכסנדר הגדול, רש"י, גלילאו, הגאון מווילנה, לנין, צ'רצ'יל, בן גוריון. כולם סיפורים על אודות אנשים שהיו. עולמנו מתחלק בצורה מאוד ברורה לחוויות עם אנשים שאנו רואים אותם, חיים איתם, חווים אותם, לעומת חוויות שהזולת עבר, העוברות אלינו כסיפורים.

חלק מה-"סיפורים" היו עבורי הסיפורים על אודות הסבים והסבתות שלי. המושג סבא וסבתא, שעבורך הם כה מוחשיים, היה עבורי בגדר ביטוי השייך לספרים – "סבתא מספרת" ודומיהם.

מהסיפורים המועטים ששמעתי מפי הוריי, לא הרגשתים כ-סבא וסבתא, משום שהוריי דיברו על הוריהם ולא על הסבא והסבתא שלי. לא חוויתי את עובדת חסרון השייכות שלהם אליי כסבים וסבתות, משום שמעולם לא הרגשתי וראיתי אותם. ה"נוכחות" שלהם בבית שבו גדלתי הייתה מועטה, עקב מיעוט הדיבור עליהם. גם כאשר דיברו עליהם, הדיבור מעולם לא היה כעל "סבא וסבתא שלך", משום שמעולם לא היה תפקוד כזה. כילד, זה לא הציק לי. החברה שבה גדלתי, בבית הספר, בשכונה, ובעיקר בבית הכנסת, הייתה חברה דו-דורית. חברה של הורים וילדים.

אולם העדר החוויה של צמיחה במשפחה רב-דורית הוא לא נורמלי. משום שבכל מקום בעולם, משום שבכל זמן בתולדות העולם, ילד גדל עם חוויות רב-מימדיות שמעניקים לו האנשים הקרובים אליו. הוא חש ומבין שיש סוגים שונים של אנשים במשפחה הדואגים לו, השייכים לו, שהם שלו. כתוצאה מכך, החוויות שבהן הוא צומח וגדל הן עשירות, הן רוויות התמודדויות רב דוריות, הן מעניקות פתרונות רב מערכתיים ורב מימדיים לבעיות המלוות את צמיחתנו לאנשים.

את נמצאת כעת על האדמה הארורה שבה נרצחו סבא וסבתא שלי. ועוד סבא וסבתא שלי. ועוד דודים ודודות שלי. ועוד בני דודים שלי. ועוד שישה מליון אנשים שנרצחו מסיבה אחת: משום שהמוצא שלהם והשייכות הלאומית שלהם הייתה העם היהודי. משום שהם יהודים.

אני מצרף כאן תמונה שאומרת לי הכול. להלן, אני אסביר לך אותה.

 

 

בתמונה הזו יש שני עולמות.

מצד ימין ניצבת אישה שכל עולמה הוא ברצון לגונן ולהמשיך את ייחודה כאדם המגדל ומגונן על ילדיו. זו אישה מזרעו של אברהם אבינו.

בספר בראשית, א-לוהים איננו מסביר לנו, הצופים בצד וקוראים את סיפור המחזה, מדוע הוא בחר דווקא באברהם להיות האיש שממנו יצמח העם הנבחר. אנו מבינים שהוא נבחר. אנו מבינים שאנו העם הנבחר. אך למה הוא נבחר? מה הייעוד שאנו כבניו אמורים ליישם על מנת שנהיה זכאים לשאת את תואר "העם הנבחר"?

יש רק מקום אחד שבו א-לוהים מסביר לנו זאת. ההסבר מצוי ב"פתיח" לסיפור שמהווה את הפעם היחידה שבה א-לוהים הפר את הבטחתו לנח שלא להרוס ציוויליזציה אנושית קיימת – סיפור סדום ועמורה. הסיפור מתחיל בצורה מאוד מיוחדת (בראשית יח, טז-כג):

וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם.

וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה.

וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו.

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד.

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.

וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה'.

וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע.

התחלת הסיפור היא באמירתו של א-לוהים, לנו, הקוראים את הספר, שהוא לא יסתיר מאברהם את העתיד: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה". זו אמירה מדהימה של א-לוהים, שהרי היא עומדת בניגוד לכל מהלכיו המסופרים בתורה שאינם מספרים את העתיד הצפון לנו. הביני נא היטב, החלום של כל אדם מאז היות האדם הוא לדעת את העתיד ואת סיבותיו המוסברות על ידי הא-ל, וכאן אברהם זוכה לכך.

א-לוהים איננו מותיר אמירה זו ללא הסבר. הוא מבהיר לנו הקוראים את סיבתה: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". ומיד לאחר הסבר מקדים זה, יש המעשה. מתחיל סיפור מדהים. האדם אברהם מתווכח עם א-לוהים על הצדק שבהריגת אנשים אחרים, אנשים שאינם ממשפחתו, אנשים שאינם שייכים למקום הולדתו, אנשים זרים לו.

זהו הסיפור של "וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". המשמעות של עשיית צדק ומשפט היא להילחם אפילו עם א-לוהים על זכות הזולת הזר, אף שהוא רשע לזולתו, לחיות.

כאן אנו מגלים מדוע אברהם הוא אבי העם הנבחר. זה המקום שבו אנו מבינים את משמעות היותנו העם הנבחר על פי הא-לוהים: עם שנלחם על זכותו של האיש השונה, הזר, לחיות.

כך ניצבת לה בצידה הימני של התמונה אישה האוחזת בילדה, בחיים. אישה שמצדיקה את קיומה באחריותה לחיי הזולת.

בצידה השמאלי של התמונה ניצב נציגו של עם שונה. גם ידיו של איש זה אוחזות. האיש אוחז בידיו מכשיר שייעודו היחידי הוא הרג. איש זה איננו בודד. הוא נציגו ושליחו של עם גדול וענק שבחר בדרך ההפוכה לדרכו של אברהם אבינו. גם עם זה קרא לעצמו "העם הנבחר". אך המשמעות המעשית שהוא בחר ליישום היותו "העם הנבחר" הייתה מלחמה על מותו של האיש הזר, שאינו שייך למוצא האתני שלו. לא זו אף זו, הוא בנה מערכת אידיאולוגית לכך. הוא ישב, השקיע זמן ומאמץ לבניית מערכת חוקים שלפיהם הזר הינו המושא לסטיות הנפשיות שלו וליצר ההרג שבתוכו. בכל מקום שאליו הוא הגיע, הוא שם בראש סדר העדיפות שלו את הרצח, את ההרג של אנשים רק בשל היותם שונים וזרים לו.

זו המשמעות האמיתית של תמונה זו. זה מול זה ניצבים נציגי שני עמים הקוראים לעצמם: "העם הנבחר". שני אנשים אלו אוחזים בידם את הביטוי המעשי להחלטתם זו: מצד ימין האישה שאוחזת באחריות להמשך החיים, ומצד שמאל האיש שאוחז במכשיר לרצח הזולת.

כאשר את צועדת על אדמה ארורה זו, פיזית את צועדת לבד. אך באמת את לא בודדה. יחד איתך צועדים כל בני משפחתנו שלא זכינו לראותם. הם גאים בך מאוד. הם גאים בך, דבר ראשון משום שאת בת שלהם. הם גאים בך משום שאת נציגת העם הנבחר. את נציגת העם שבחר כביטוי מעשי לתפיסת עצמו כ-"נבחר" את אחריותו לחיים של זולתו.

אל תלכי כפופה. אל תלכי שחוחת גב. לכי זקופה וגאה. כי את הגאווה של כולם.

את הגאווה של סבא שלום, של סבתא פרידה, של סבא אהרן יוסף, של סבתא שרה הי"ד. הסבים וסבתות "רבא" שלך, שנרצחו בטרבלינקה ובאושוויץ. את הגאווה של סבא משה וסבתא אסתר ע"ה, ששרדו את השואה והקימו דור ישרים מבורך. את הגאווה של אנשים חיים. של סבא יהודה וסבתא רוחמה. של אחייך: אסף גיל ואיתי. של גיסתך אביטל. את הגאווה של אמא ושלי.

אנו גאים בך משום שהחלטת להגיע לאדמה ארורה זו עם אחריות לזיכרון. לא להמשיך את מרוץ חיי היומיום, אלא להפסיקם ולהגיע למקומות עם הזיכרון הקשה ביותר שיכול להיות לאדם: זיכרון רצח משפחתו.

החיים שלך שבחרת להכיל בהם פינה לזיכרון זה הם הניצחון של האישה הניצבת בימין התמונה על זה שניצב משמאלה. הם ניצחון העם היהודי שבחר באחריות לחיים כביטוי המעשי להיותו "עם נבחר" על העם הגרמני שבחר באחריות למוות כביטוי המעשי להיותו "עם נבחר".

החיים שלך הם ניצחון הצדק הא-לוהי. הם ההוכחה לנכונות הבחירה הא-לוהית.

אוהבים אותך מאוד ומתגעגעים לשובך

אמא ואבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: