מי אמר שדתיות נמדדת בתפילה ובלימוד גמרא? / ירמי סטוויצקי

 

במקום הגדרה מצומצמת של העולם הדתי, ראוי שהחינוך הדתי יפתח עצמו למגוון רחב של ערכים וישים דגש על הקניית מידות. קול קורא להשבת הביטחון העצמי לחינוך הדתי-לאומי

אחת הבעיות המטרידות כיום בתחום החינוך היא מדוע יש כל כך הרבה חוסר נחת ממערכת החינוך הדתית. מהיכרותי עם המערכת, היכרות מעמיקה ורבת שנים, אני תוהה מדוע נפתחים ונסגרים כל כך הרבה בתי ספר, מדוע התגובות של הורים רבים לגבי שביעות רצונם מהמוסד שבו לומד בנם אינו מספקות, מדוע פעמים רבות ההזדהות של התלמידים עם המוסד שבו הם לומדים אינה הולמת את ההשקעה הגדולה של המחנכים באותו מוסד, מדוע למרות ההשקעה הכלכלית הגדולה מצד ההורים ומסירות הנפש של מחנכים רבים וטובים יש תחושה שאנחנו נמצאים רחוק מהנקודה שבה היינו רוצים להיות. 

נראה שהבעיה המרכזית היא שציבור ההורים במערכת הממ"ד, כמו ציבור המחנכים, אינו מצליח להפנים את העובדה שהמציאות האידיאולוגית ואורח החיים שלנו שונים מאלו של הציבור החרדי. אי אפשר לקיים מערכת חינוך מצליחה כשכל הזמן פוזלים להצלחות הדתיות של הציבור החרדי ומרגישים אשמה ביחס למקום שבו אנחנו נמצאים. אי אפשר גם להתעלם מכך שרוב מוחלט של הציבור המכונה דתי-לאומי חי לכתחילה מתוך חיבור למדינת ישראל, מעין חיבור "יהודי-חילוני", שגורר מעורבות באורח החיים הטבעי שמתנהל במדינת ישראל ומשפיע בראש ובראשונה על בני נוער ומתבגרים.

אנחנו לא צריכים להרגיש אשמים. בחרנו בדרך של תורה ועבודה, של חיבור לחזון הציוני ואמונה במשמעות של הרעיון הדמוקרטי. דרכנו, באופן כללי, היא דרך האמצע, ועל דרך האמצע תמיד משלמים מחיר. דרך האמצע איננה דרך של פשרה, פרווה, לא קר ולא חם, להרוויח גם תורה וגם עבודה ולמצוא חן בעיני כולם. זוהי דרך של לכתחילה, דרך שאיננה מתפשרת על ממשק של אדם ובורא ואיננה מוותרת על ממשק של אדם וחברה. התלמידים שלנו תמיד יהיו במדרגים לא אחידים ביחסם לדת, וכנראה חלק מהם גם יבחרו באורח חיים השונה מזה שמצופה מהם. זהו המחיר שאנחנו משלמים על חיינו בעולם דמוקרטי.   

אלטרנטיבה לדתיות

גם החרדים משלמים מחירים כבדים ביותר על אורח החיים שלהם. חלק מהאחידות החיצונית המרשימה בהקפדה על קיום מצוות נובעת, בין השאר, ממידה לא מבוטלת של אלימות חברתית שמופנית כלפי השונים שבחברה זו. אין כאן מקום להרחיב על האומללות הנוראית הנובעת מהעוני המצוי בחברה החרדית. חוסר ההכשרה בתחומי המדעים והאנגלית מונע מחרדים רבים אפשרות להתפרנס בכבוד.

מאידך, יש לנו רווחים גדולים בגלל העושר הרוחני המתאפשר בעולם המורכב שבו אנו חיים.  אנחנו יכולים להתחבר לעולם יהודי ערכי, ולהיות שותפים ליצירה המדעית המתרחשת במדינת ישראל. ומהכיוון ההפוך, המחויבות שלנו לשמירת מצוות יכולה למתן את הנזקים שבאים מהפיכת הדמוקרטיה לדת החופש.   

דווקא מכיוון שאנחנו לא חרדים אנחנו יכולים להציע אלטרנטיבה להגדרה של דתיות. אינני מזלזל חס וחלילה בתפילה או בלימוד גמרא, אך לא ייתכן שמכל תרי"ג המצוות אלו יהיו הפרמטרים היחידים להגדרה "מיהו דתי". על פי מסורת ישראל, יהודי כשר הוא גם כזה הלומד מעט תורה ומתפלל במהירות.

בכלל, יש מקום לשאול כיצד אנחנו רוצים להקפיץ את התלמידים לתורה ותפילה לפני שהגיעו לדרך ארץ. עולם תורני יכול להתבסס ולפרוח רק אם קיים עולם ערכי יציב, כפי שהורו חכמים: "דרך ארץ קדמה לתורה". בחברה שאין בה אמת, יושר, הגנה מפני הצקות וכבוד למורים ולמבוגרים, איזה ערך משמעותי יש לתפילה או ללימוד תורה? אין זה אומר חלילה שבבתי הספר הממלכתיים-דתיים לא צריכה להיות חובת נוכחות בתפילה, או שאין לקיים לימוד תורה רציני. השאלה היא רק על מה שמים דגש. בגלל שהגדרנו את הרצינות בתפילה ואת לימוד הגמרא כמדד הדתיות, יצרנו עולם דתי המיועד רק לקבוצה מסוימת של תלמידים – אלו האוהבים להתפלל והמסוגלים ללמוד תלמוד.

מניסיוני, גם אנחנו, בני החברה הדתית, מתמודדים עם הקשיים של החברה הישראלית כולה, חברה שיש בה יותר מדי כוחנות ופחות מדי עדינות, יותר מדי שקר ופחות מדי אמת. לכן, גם אנחנו, כמו עמיתינו החילונים והחרדים, צריכים קודם כול להתעסק עם הבעיות הראשוניות האלו. המשימה הראשונה המוטלת על מנהלי המוסדות היא ליצור מצב של מוגנות. כל מי שנכנס בשערי מוסד חינוכי, דתי או שאינו דתי, צריך להרגיש מוגן ומכובד – בין אם מדובר במורה, בתלמיד או בפועל ניקיון, בן ברית או שאינו בן ברית. איני חושב שמשימה זאת בלתי ניתנת להשגה, אך ללא ספק היא מצריכה מאמץ גדול ומתמשך. בוודאי שאי אפשר לדלג עליה.

היכן המוקד?

לו הדגש המרכזי במערכת החינוך הדתית היה על נושא המידות, היינו מרוויחים רווחים עצומים.  כך היינו מגייסים את התלמידים ואת ההורים להזדהות גוברת והולכת עם בית הספר. גם הנער המתבגר המרדן ביותר לא יכול שלא להזדהות עם ערכים כמו אמת, הגינות וכבוד אנושי. לפעמים הוא מורד דווקא מכיוון שיש בו גרעין עמוק של אמת שהמבוגרים אינם רגישים לה במידת הצורך. אולי כל ההסתכלות על הדת הייתה משתנה לו היינו מדגישים בעיקר את הנושא של "להיות אדם". אולי חלק מרכזי מהמסר הדתי היה שאדם חייב, בראש ובראשונה, להיות טוב יותר משהיה לולא הדת. נקודה זו יכולה להיות נקודת הזדהות עמוקה של רוב רובם של בני הנוער.

שוב, איני חושב שצריך לוותר על הריטואל הדתי בתוך מסגרת הממ"ד.  המסגרת הדתית – תפילה, שמירת שבת וחגים ואכילת אוכל כשר – מהווה המאגד החיצוני של כל מסגרת דתית. תלמיד שאינו יכול לכבד את מסגרת התפילה ואת קדושת השבת, או לאכול רק אוכל כשר, אינו יכול, ברוב רובם של המקרים, ללמוד במוסד דתי. הפער בין התנהגותו הפרטית לדרישות העולם הדתי גדול מדי.

מוסד דתי גם אמור לעודד הקפדה על שמירת כל מצוות התורה. יצירת מסגרת דתית חייבת לכלול, בעצם מהותה, מידה לא מועטת של כפיית נוכחות והתנהגות נדרשת. הנקודה היא שאסור שאלו יהפכו למוקד שמאפיל על הבעיות והנקודות החינוכיות שאינן קשורות בהכרח באופן ישיר לריטואל הדתי. למחנך כיתה אין כוחות להתעסק בכל דבר הצריך תיקון. ראוי שיעסוק – לא רק, אך בעיקר – בדברים הרלוונטיים והמציקים לתלמידיו. נושאים אלו יכולים להיות דתיים, אך פעמים רבות הם קשורים לשאלות חברתיות ולנושאים פסיכולוגיים ואישיים המטרידים כל מתבגר. 

מלאכת ההכלה

המצב שבו דתיותו של אדם נמדדת רק ברצון שלו להתפלל שלוש תפילות מסודרות ביום ולהתעמק בלימודי הגמרא מעוות את הדת היהודית וגורם לנו להרחיק תלמידים רבים מדי מהמסגרות שלנו.   תלמידים המצטיינים בדרך ארץ או בעזרה לזולת צריכים לקבל את ההערכה הכנה שלנו הן כמבוגרים והן כרבנים. ייתכן שאם היינו מרחיבים את ההגדרות של הדתיות וכוללים בה גם מצוות שבין אדם לחברו, היינו פחות ביקורתיים, וממילא חסרי נחת מעצמנו. היינו יכולים גם להכיל מגוון גדול יחסית של תלמידים במוסדות החינוך שלנו ולנסות ולקדם באמת ובתמים את כולם.

קיימת מציאות שבה מנהלי מוסדות ומחנכים מרגישים את האיום המתמיד מצד ההורים, שאם הרמה הדתית לא תהיה גבוהה דיה הרי שהם יוציאו את הילדים ויעבירו אותם למוסד תורני יותר. מציאות זו לא מאפשרת למחנכים למלא את תפקידם מתוך ביטחון אלא מכניסה אותם למערכת לחצים שמזיקה למלאכת החינוך. ואיני מזכיר כאן את המחיר הכלכלי של מספר כה רב של מוסדות קטנים.   

יש להכיר בכך שהרמה הדתית באף מוסד חינוכי דתי-ציוני לא תהא מספקת. אנחנו חיים בחברה פתוחה ודמוקרטית, ולטובה או לרעה חשופים לתרבות הישראלית הכללית, וממילא בכל מוסד יהיו תלמידים המקפידים יותר ותלמידים המקפידים פחות. אולי, אם נלמד את מלאכת ההכלה של מגוון תלמידים בעלי זהות דתית שונה ונתאמץ ליצור מסגרות חינוכיות שבהן יש דגש על דרך ארץ, נזכה לא רק לרוות נחת מהמוסדות הקיימים אלא אף להרבות תורה שנבנית על תשתית מוסרית איתנה. אם נפסיק כל הזמן להשוות את עצמנו לבית הספר השני ה"תורני" יותר, אולי נוכל להיות גאים בתלמידים שלנו כפי שהם, ונבין את התרומה של החינוך הממלכתי דתי כגשר חשוב בחברה הישראלית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בחשון תשע"ב,  11.11.2011

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 בנובמבר 2011, ב-גיליון וירא תשע"ב - 744 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: